סיפור אגדה

נסיכים יפים, משתוקקים לאחת כמוך," לחש קול בראשה של סופי. "רק בחרי אחד מהם."

סופי עברה בין הנסיכים. "שיער בהיר מדי, לא מספיק חזק, נראה כמו ילד קטן..." מלמלה כשניסתה למצוא את האחד המושלם.

עד שמצאה.

היה לו שיער חום חלק שהגיע עד כתפיו, ושהיה פרוע בקפידות. גופו השזוף והחטוב הציג רושם של מתאמן, וחיוכו הרחב הוכיח שהוא נחמד במיוחד.

סופי רצה אליו, מצפה לחיבוק חם...

...קול הפריע למחשבותיה של סופי. "חומד! זמן לקום!" ברקע נשמע קול בוז. "איך היא מתעוררת כל כך מאוחר?"

סופי התעוררה, ורטנה אל הונורה, אימה, שרכנה מאליה.

"אמא, את יודעת שאם אני לא ישנה תשע שעות, העיניים שלי נראות נפוחות."

היא הלכה לראי. ההשכמה האכזרית גבתה את מחירה.

משערה הזהוב שהגיע עד המותניים נעדר הברק האופייני לו, ועיניה הירוקות כאבן ירקן נראו דהויות.

היופי לא משנה, רק מה שבפנים חשוב, הדהד קולה של אגתה, תאומתה של סופי, בראשה.

אגתה צודקת, חשבה סופי, והלכה החוצה לבדוק מה חדש.

רגע לפני שיצאה שמעה דפיקות בדלת ביתה.

היא הציצה בעינית וראתה את האישה המעצבנת שתמיד חיפשה את אביה של סופי, סטפן.

סופי פתחה את הדלת.

"הו," התנשפה ונסה, "היי, סופי, אפשר את אגתה?"

זה היה חידוש.

סופי הנהנה.

היא קראה לאחותה והאחרונה באה בלי שאלות.

"מה קורה כאן? תמיד יש לך שאלות..." הרימה גבה.

"כלום, כלום...'' אמרו אגתה וּונסה.

''טוב...''

סופי הלכה לגבעה, שם אהבה להיפגש עם חברתה הג'ינג'ית, מיה, בתה של אריאל (שלפעמים נראה שהרגליים הצרות שלה נראות כמו זנב של דג).

לבינתיים, אגתה וונסה התחילו לדבר.

"אני לא יכולה לבוא לכאן יותר," אמרה ונסה. "סיפור הכיסוי חוזר על עצמו כבר יותר מדי..."

"אז אולי תואילי בטובך לספר לי איפה את גרה?" רטנה אגתה, בניסיון לסלק זבוב טועה שעף בדרכה.

לא משנה מה היו מציעים לוונסה, אפילו לא מה שאגתה הציעה, ונסה לא הייתה מוכנה לספר איפה ביתה. כך שודדים יוכלו להיכנס הביתה, היא חשבה בכל פעם שהרעיון לספר עלה בראשה. אפילו האדם הישר ביותר בעולם לא היה יכול שלא להיכנע לאיומים.

פאנפיק משותף שלי ושל רייצ'ל בונז

		הפרק הבא