המזימה

"יש לי רעיון" אמר ג'ון, כמעט בלחש.

  בילי, ג'יין ווויל בהו בו במבטים חסרי פשר, והוא הסביר להם את התוכנית לפרטי פרטים, עד לרמה שבה אפילו אם היו מעירים אותם באמצע הלילה ושואלים לגביה, הם היו יכולים לספר עליה לכל אורכה ורוחבה. כשסיים, שאל את שאר החברים: "למישהו יש שאלות?" בבת אחת הורמו האצבעות של כולם, ג'ון הסמיק מבושה, ואמר: "מה, הייתי עד כדי כך לא מובן?", "זה לא זה, ג'ון", אמר וויל, "אנחנו... אני... אה... מה הקשר של הפרופסור לכל העניין? אני לא רוצה להרוס לעצמי את העתיד סתם, ו-" "תאמין לי" קטע אותו ג'ון, "העתיד שלי קצת יותר חשוב משלך, אז אם אני אומר, סימן ש-" "סליחה?!?!?!" צעק עליו וויל ונעמד, "אתה סתם חורש למבחנים, בפועל, אני אכתוש אותך, אני-" ג'ון נעמד אף הוא באגרופים קמוצים, ואלמלא בילי וג'יין, היה מתנהל שם דו קרב רציני. "אתם לא מבינים?" צעקה עליהם ג'יין בעוד קללת הפרוטגו שלה עדיין פועלת חלושות. "אנחנו הולכים לעשות היסטוריה, יש בן אדם שמנסה ליצור מחדש את אבן החכמים, ואנחנו חייבים לעצור אותו!"

*     *     *

רוז וקירד עמדו ליד חליפת שריון בקומה השנייה והתמקחו: "נו באמת, קירד! למה שתצטרך צלי מעופש שעמד חודשיים? אתה יודע שאני לא-" "אז אין עסקה!" קטע אותה קירד בקולו הצווחני הרגיל. "את יודעת, עלמתי, שאני יכול גם סתם לספר למנהלת, כדיווח בטיחותי כמובן, שתלמידת שנה ראשונה רוצה, סתם במקרה, רוצה לגנוב ספר ממדור המוגבלים, והיא עוד מבקשת מרוח לעשות בשבילה את העבודה, מרוח!" "טוב, בסדר, תקבל את זה, חוץ מזה, אתה יודע שאם הייתה לי ברירה אחרת לא הייתי עושה את זה, אלבוס יותר מדי אנוכי בשביל לשים לב לזה, וג'ון-" פתאום האוויר הבליח, וארבע דמויות מטושטשות עשו את דרכן לנקודה שבה היא וקירד עמדו, והתמקדו יותר ויותר, בידו של ג'ון היה ספר סגול גדול, ורוז הבינה מיד מה קרה, אבל להם לקחו כמה שניות להבין שרואים אותם, ופתאום ג'יין הסמיקה, והפילה את השרביט שלה. רוז הביטה בחבורה במבט מאוכזב: "לחש הסתרה, הא? לכמה מהשיחה צוטטתם?" הארבעה הביטו זה בזה במבט מבולבל, ובילי אמר: "לא הקשבנו לכלום, אבל אני מניח שאת שאלת את עצמך בדיוק מה שאנחנו שאלנו" רוז הינהנה, ואמרה, הפעם בכעס: "אז למה לא שיתפתם אותי ואת אל? אנחנו גם קשורים לעניין..." ג'יין הפעם ענתה בשקט: "לא חשבנו שאת יודעת מזה, ועכשיו אנחנו יודעים, ואלבוס הוא הפיתיון לקסמים שלנו, שומר הסוד"

"והוא יודע מזה?"

פתאום השרוך בנעל של בילי נראה בעיניו מאוד מעניין, והסיכה בשערה של ג'יין הייתה צריכה סידור, והספר של ג'ון נפל והוא צלל להרים אותו, וויל ירד לעזור לו.

"הבנתי" אמרה רוז בקרירות ופנתה ללכת, כשלפתע ג'ון עצר אותה: "את בטוחה שאת לא רוצה להצטרף אלינו? אנחנו רוצים לגלות מי מנסה ליצור מחדש את אבן החכמים" עיניה של רוז נפערו בתדהמה, "ויותר חשוב מכך, אני רוצה לגלות מי הפריד בינינו".

*     *     *

"במהלך ההיסטוריה קרו שלושה מקרים בלבד שבהם מצנפת המיון שינתה את בחירתה, ומורים ומנהלים רבים במהלך ההיסטוריה מסרו את חייהם במטרה להבין מדוע ואיך זה קרה, עד שבשנת 1943 הוציא האלכימאי הנודע ניקולס פלאמל ספר ובו שלוש דרכים להאריך חיים, והתשובה נתגלתה מיד: כאשר משקים חפץ קסום שאנשים נוטים לגעת בו (מצנפת מיון, מפתח מעבר, וכדומה) בדם של חד קרן, יכולות החפץ הקסום מתקהות, הוא נעשה מטושטש לזמן מה (בדרך כלל לכ40 יום), וכל מי שנוגע בו מאבד מעט מן החיים שלו. בסוף אותה תקופה החפץ מפריש נוזל מיוחד שעד להימצא הוכחות לקיומו של תלת קרן, נקרא דם תלת קרני, אך כיום אנו מסוגלים להבין שמדובר בתערובת של תמצית החיים ודם של חד קרן, שנקראת אוסנון. על פי ההערכות, כ100 גרמים של אוסנון עשויים להאריך חיים בשנתיים.

אזהרה! רקיחת אוסנון אסורה באיסור חמור החל משנת 1946, והרוקח עשוי לשבת באזקבאן עד יומו האחרון, ולהיות מקולל משתיית דם חד הקרן גם לאחר מכן, מעשה זה הוא מעשה שנעשה רק אם אין ברירה אחרת, וחיי כל אדם שנוגע בחפץ עשויים להתקצר אף במספר שנים. רוב העותקים של הספר של פלאמל נשרפו או הושמדו כליל לאחר מתן צו האומר זאת, והעותק המאושר היחיד שקיים כיום נמצא אצל מינרווה מקגונגל, מנהלת בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות."

*     *     *

"אז מה התוכנית?" שאלה אותם רוז בשקט. אף על פי שלחש ההסתרה מנע מעבר קול ומעבר חזותי, רוז העדיפה לדבר בלחש, על כל מקרה.

ג'ון ווויל הסבירו לה מה התוכנית בתורות, וכשסיימו, היא אמרה:  "זה הדבר הכי מסוכן, מטומטם וחסר סיכוי שאי פעם עשיתי, ויש כל כך הרבה דברים אחרים שאפשר לעשות, אבל אם אתם בזה, אני גם". ביחד הם שמו ידיים והתכוננו ללכת, כשלפתע הופיעו מולם שתי רוחות: "מעניין... חשבתי ששמעתי ננסים קטנים פה, אבל הרי איך יתכן שרוז גריינג'ר-וויזלי, ג'ון טונקס, וויליאם ג'ין, בילי בורט וג'יין תומאס יהיו ממש כאן, באולם הגדול, בחצות" קירד דאג לצעוק את זה, ועד מהרה צעדים נשמעו בדרך אליהם. "מי גילה לך?" שאל אותו בילי, קירד ודודו צחקו צחוק קצר, ולאחר מכן הוא אמר: "אני לא צריך שיגלו לי, אני סתם עוד רוח תמימה, זוכר?"

הצעדים התקרבו, וג'ון מיהר וניסה להטיל לחש חדש, "אל תטרח, ציפלון" אמר לו פיבס, "כבר הלך עליכם".

הפרופסור מקגונגל עמדה בפתח האולם, בשרביט מונף.

*     *     *

רוז הרגישה מאוד לא בנוח תחת מבטה המאיים של הפרופסור. היא הביטה בהם כמה שניות בעוד הם ישובים בכורסאות אשר במשרדה, ואז היא אמרה להם בקול ענייני: "אז גיליתם את ה"סוד" שלי, מכל התלמידים, דווקא אתם... מרגש. האמת היא, שהיה לי מעט קשה לעקוב אחריכם, עשית עבודה טובה עם הלחשים שם, טונקס, אני שוקלת להקפיץ אותך אולי בכיתה או שתיים" עיניו של ג'ון נפערו בציפייה, ורוז החלה להבין להיכן כל זה חותר, וצעקה: "אנחנו לא צריכים את הטובות שלך!     את גוזלת חיים שלמים של אנשים ובשביל מה? בשביל להאריך את החיים שלך?-" "לא, ילדה טיפשה!  כל כך צפוי שזה מה שבת גריינג'ר וויזלי תחשוב, את בדיוק כמו הוריך, תקועה עם הראש בתוך החול!  אני צריכה לשנות את ההיסטוריה, לשכתב את מה שעוד לא קיים, אני-"

"נמאס לי ממך" זה היה ג'ון, הוא דיבר בקרירות שלא הייתה אופיינית לו, ואמר: "את מבינה, פרופסור? העתיד שלנו כבר כאן, כבר לא צריך לשלב בין כמה לחשים וקללות, או אפילו לדבר, בשביל לעשות את זה" רוז באה לשאול מה הוא עשה, אבל זה נחסך ממנה, "הטלתי עליך את חוסם המחשבות של ג'ון, כל כך פשוט לשליטה... ופתאום, את מנועה מלמסור אינפורמציה לגבי זה, עד שאני אחליט, או עד שאני אחלש. גם הרוחות כבולות כך. אני סיימתי עם  המשחקים, ואם תנסי למצוא את האבן..." הקול של ג'ון נחלש בהדרגה, ורוז הבינה מה קרה: כולם נכבלו בקללת המחסום המחשבתי, מה שאומר שהם חסומים ממסירת מידע על המזימה, ועכשיו נשאר רק לקיים את המשא ומתן על התלמידים,ו...

		הפרק הבא