סיפורה של נערה

סליחה שהרבה זמן לא הוספתי פרק!היינו בצימר בצפון...
סורי!!!טוב...אני מתכוונת לערוך את הפרק הראשון.עשיתי שמות אמיתיים!...
מקווה שתהנו!!!

הטיסה הייתה מאוד ארוכה.כלומר,היא הייתה בסך הכל רק שעתיים וחצי,אבל בשבילי זה נראה כמו שנים.כל כך התרגשתי,שאפילו לקח לי דקה עד ששמתי לב שאני מוסיפה פירורים מעוגייה לתוך הכוס מים.

הגעתי לחדר ההמתנה.זה היה החדר הגדול והעגום ביותר שראיתי כל ימיי חיי;הוא היה עם אורות לבנים כאלה,פשוטים.היה שם חבל שהפריד בין הנהגי מוניות והבני משפחה לבין הנוסעים שיצאו מהמטוס-
וזהו!
חיפשתי בעיניי את גור ורון.ראיתי אותם רק כשאנשים אמרו לי לזוז מהדרך.באמת עמדתי באמצע המקום הנורא והעגום הזה.הסמקתי ורצתי לעבר רון וגור.
רון הוא נער בן 16,חתיך,שרירי,עם קוביות בבטן.הוא היה גבוה,שזוף,שיער שחור(תמיד חשבתי שהוא נורא דומה להארי פוטר-רק שהוא בלי משקפיים וצלקת)קצוץ,עיניים ירוקות כובשות(עוד סיבה שהוא דומה לו)וחיוך מדהים.
אפשר לומר שגדל אצלנו דוגמן במשפחה.
גור היה איש קטן ורזה.הייתה לו בלורית בצבע חום,עיניים מימיות כחולות-אפורות,והיה לו גמגום בלתי מוסבר.לא כמו פרופסור קווירל,אין סיבה לדאגה.רק עם הוא אומר מילים קשות וארוכות.הוא אדם די חביב,מטפח את הגינה שלו כל יום(כמו שהוא כל הזמן מספר),גמלוני,אף סולד,משקפיים שתמיד מחליקות על העוקם-כן,זה דוד גור.
רצתי אליהם בעוד המזוודה נשרכת מאוחריי.רון היה מוכן עם החיבוק.חיבקתי אותו חזק.
לא ראיתי אותו מעז היום הולדת שש שלי.שמתי לב שהרבה מאוד בנות שנראות בגיל 12-14 הסתכלו עליי במבט חמדני וקנאי.ידעתי את התשובה מיד לפשר המבטים.
"מה קורה בר?וואו,עד גדלת...את נראית הרבה יותר טוב כשאת מציאותות,לא כיף לראות תמונות!"אמר רון ותפח על כתפי.
אנחנו כל חודש היינו שולחים להם בדואר תמונות שלי,של שירה ויואב."אני בסדר,"אמרתי.
מאוד כואב להתחבק איתו...
חיבקתי את גור.זו הרגשה די מוזרה להתחבק עם גור.זה כמו להתחבק עם דובי בלי פרווה והצמר גפן שבתוכו.והעור שלו,כמו שאני זוכרת,היה תמיד קר כמו קרח.כשהייתי קטנה תמיד הייתי קוראת לו 'ערפדי'.
עזבתי אותו אחרי חצי דקה.הרגשתי די הקלה כשעזבתי אותו...

נכנסו לאוטו.לא שמעתי על מה רון וגור מדברים,כי נרדמתי,אבל ידעתי שהם מדברים על משהו.רון ניער אותי ובישר לי שהגענו לביתם.
וואו.
אף פעם לא הייתי בבית שלהם.אולי כשהייתי בבטן...
הבית היה עצ-ום.צבע הקירות היה כתום אפרסק,הגינה הייתה פשוט ענקית.בבית הייתה מרפסת שנראתה כמו חצר קטנה עם נדנדה.היה חלון אחד שהיה פשוט קיר אחד,ששיקף את הסלון,כנראה-לא ראיתי ולו פרט אחד שהיה בבית,הוילנות היו מוסטים.
לקח לי כמה שניות עד שהבנתי שאני בוהה בבית עם פה פעור כמו מטומטמת.סגרתי את הפה והסתכלתי על השלט עם החץ לכיוון הבית;

כאן גרים בשלווה ובנחת-
רינה,גור,רון ונועה.

כמובן שזה היה באנגלית.אין ספק שהם חיים בשלווה ובנחת.הם גרים כמו משהו דומה לאחוזה,לא לבית...
לקחתי את המזוודה שלי ופניתי לכיוון הבית.
פתחתי את הדלת.
ממש לא כמו שחשבתי,בבית הזה זרוע הרס ושתילים של חורבן-הבית היה על גלגלים.
בעיקר המטבח.
כל המחבטות היו על הרצפה,מגירת הסכום יצאה ממקומה ונשפך תוכנה,כמה כוסות חרסינה נופצו,משהו שנראה כמו כל כוסות הזכוכית התנפצו,הכיריים נשברו לשניים,התמונה שלי,של יואב ושל שירה שהייתה תלויה במטבח-
רק רגע,תמונה שלי,שירה ויואב?!?
פרצתי להרס והחורבן.רינה הייתה מאחוריי המקרר,ורק ישבנה ביצבץ.
"רינה?"קראתי."רינה?הגעתי.את שומעת אותי?"
"מובן שאני-נו,כבר,עכבר אדיוט!-שומעת אותך!איך הייתה-עכבר יקר,סופך קרוב!-הטיסה?"היא שאלה.
כנראה שהיא ניסתה לרדוף אחרי עכבר שנכנס למטבח.
"את צריכה עזרה?"אבל לפני שאמרתי דבר נוסף,הגיעו למטבח רון,נועה וגור.רון בהה במטבח בטמטום המדהים שלו.גור פנה לעזור לרינה.נועה רק הסתכלה עליי.
טוב...הנה הסבר קצר על נועה.
נועה האי ההפך הגמור מאחיה.היה לה שיער בלונדיני כמעט לבן,עיניים שחורות משחור,די סתומה(סלחו לי)ומציקה המון,מעצבנת,גם היא קראה הארי פוטר,ומהרגע שהתחילה לקרוא את הדף הראשון היא נרשמה לאתר מעריצים.
משוגעת.
היא מאוד נמוכה,תמיד היא עם צמות,תמיד יש לה זיק נורא והאיום של-'אני הולכת לעצבן אתכם ואתם תצטערו על זה',והיא הייתה מאוד,מאוד,מאוד,מאוד דומה ל-
דאדלי...
"היי נועה,"אמרתי בהיסוס ובקרירות מסוימת.הסתכלתי על הצלקת הקטנה שעל היד שלי.כשהיינו קטנות שיקנו על המספריים בחיתוך נייר.ואז אני התחלתי לעלות לה על העצבים כשבטעות חתכתי לה את קצה האצבע.היא לקחה סכין מהמטבח,בלי שאף אחד ייראה וחתכה לי את היד,אשכרה.
היא חייכה אליי חיוך לא נעים.היא פשוט מקנאה בך על זה שקיבלת מכתב מהווגרטס,אמר קול בראשי.למען האמת,היא באת אוהבת הארי פוטר יותר ממך,אז אולי היא חשבה שלה זה מגיע יותר...
רון לקח לי את היד והראה לי בזריזות את הסלון,חדרו,חדר השינה של רינה וגור,את חדר השינה של נועה,מקלחת,ואת חדר השינה שלי.
זה היה חדר חמוד וקטן.הייתה בו מיטה עם כילה,שולחן ועליו מחשב.הייתה טלוויזיה.רון עזב אותי לנפשי עם אלף סליחות על מה שקרה במטבח למטה.
מיד כשהוא סגר את הדלת,נזרקתי על המיטה ועל פניי נמרח חיוך גדול.
זהו זה.אני הוכלת להווגרטס.אני אדע לעשות קסמים,כשאני אקנה שרביט-
רק רגע...
עם מי אני אלך לסמטת דיאגון ואיפה המקום?
השאלה הזו הקימה אותי מהמיטה והחיוך נמחק כלא היה.
אני?!?לסמטת דיאגון?!?

הפרק הקודם		הפרק הבא