הקול בראש של הארי פוטר ועוד כמה...

היי חברה. טוב, זה פרק מהראש של הרמיוני אבל מכיוון שאין לי כרגע את הספר הראשון בבית אז אני אעשה את זה כמו בסרט כי אותו יש לי על המחשב.. מקווה שתהנו...

"אני אומר לך, זה מפחיד, היא יודעת עליך יותר ממה שאתה יודע,” אמר רון.

"מי לא?” מלמל הארי..

"בדיוק חברה,” קראה גועל. “אל תחשבו את עצמיכם לחכמים גדולים..”

המדרגות החלו לזוז פתאום..

"אוו אוו,” צרח פחד. “אנחנו נלך לאיבוד עכשיו, לא נמצא את החדר המועדן. לא נספיק לעשות את שיעורי הבית. פרופסור מקונגל תהרוג אותנו. אנחנו הולכים למוווווות.”

אף אחד לא הולך למות,” אמרה שמחה. “המדרגות קצת זזות זה הכל. אנחנו נמצא את הדרך בחזרה למועדן ונעשה את שיעורי הבית צ'יק צ'ק.”

"מה קורה כאן?” צעק הארי.

"המדרגות משנו מקום,” הסבירה הרמיוני. מנסה שלא להראות עד כמה שהיא מבוהלת. “זוכר?”

"בואו נלך מכאן,” הצביע הארי על דלת עץ ישנה ברגע שהמדרגות הדיעו למקומן החדש.

"לפני שהמדרגות יזוזו עוד פעם,” הוסיף רון.

"אנחנו עכשיו ניכנס אל תוך מסדרון לא מוכר עם שני בנים טיפשים?” צעק כעס. “זה ממש לא מקובל עלי. יש לנו שיעורי בית לעשות.”

"אתה רואה פה עוד איזה מקום אחר שאנחנו יוכלים ללכת אליו?” שאלה גועל.

הם נכנסו אל תוך מסדרון רחב חשוך ומפחיד. במרכזו עמד פסל של איש מפחיד מכוסה בקורי עכביש.

"אממ.. תזכיר לי מה אמרת בנוגע להיכנס אל תוך מסדרון לא מוכר עם שני בנים טיפשים?” מלמלה גועל.

"הרגע אמרת את מה שאמרתי בנוגע לזה.” קרא כעס. “אין לי צורך להסביר את זה שוב!”

"אף אחד לא מרגיש שאנחנו לא אמורים להיות כאן?” שאל רון.

"ברור שאנחנו לא אמורים להיות כאן. זה המסדרון הקומה השלישית,” צרח פחד.

"פרופסור דמבלדור אמר שכל מי שייכנס אליו ימות במוות מלא בייסורים,” מלמלה עצב. “ביי לעולם.”

"אנחנו הולכים למות,” צרח פחד. “אנחנו הולכים למוות.”

אתה יכול בבקשה להפסיק לצרוח את זה?” צעק כעס והראש שלו החל לפלוט אדים.

שמחה העיפה במט נואש במדפי הזיכרונות. חמישה כדורים סגולים ואחד אדום נוספו.

"אף אחד לא עומד למות,” היא אמרה בצחוק מזוייף. “פשוט נסביר לשני הבנים האדיוטים האלה את המצב ונסתלק. שהם יתמודדו עם מוות מלא בייסורים. לא אנחנו.”

"אנחנו לא אמורים להיות כאן,” קראה הרמיוני. “זאת הקומה השלישית. אסור לנו להיות כאן!!”

"חתיכת שני בנים טיפשים,” הוסיף כעס.

הלפיד בקיר נדלק לפתע ושטף את שלושתם באור צהבהב. ררחש נשמע מאחוריהם. הם הסתובבו באחת. חתלוה אפורה נצעה בהם שני פנסים צהובים.

"זאת החתולה של פילץ',” קרא הארי.

"רוצו!” צעק רון.

כאילו שאנחנו צריכים דירבון נוסף,” צעק כעס. “כבר אמרתי שהם טיפשים?”

"הפעם השלישית שלך,” אמרה גועל וגלגלה עיניים. “בואו פשוט נמצא פה איזה מחבוא טוב ונתחבא בו עד שהחתולה תיעלם.”

"בואו נתחבא מאחורי הדלת הזאת,” אמר הארי. הוא ניגש אליה וניסה לפתוח אותה. “היא נעולה,” הוא קרא ביאוש.

"אכלנו אותה,” צייץ רון.

"זוז הצידה,” קראה הרמיוני. היא שלפה את שרביטה. “אלוהומורה,” היא הורתה לדלת בקול ברור. המנעול נפתח בקול קרקוש.

"אלו הומורה?” שאל רון באי הבנה בעודם נכנסים אל החדר.

"ספר הכשפים הבסיסי פרק שבע,” מלמלה הרמיוני בקוצר רוח וסגרה את הדלת.

"בחיי, הילדים האלה לא קראו כלום?” מלמלה שמחה וגלגלה עיניים.

"פילץ' נעלם,” אמרה הרמיוני.

"הוא בטח חשב שהדלת נעולה,” אמר רון.

"והיא הייתה נעולה,” אמרה הרמיוני.

"ומסיבה טובה מאד,” נשמע קולו המפוחד של הארי.

באמצע החדר ישן הכלב הכי ענקי שהרמיוני ראתה בחייה. היו לו שלושה ראשים! כל שלושת הראשים הרימו את מבטיהם וסתכלו עליהם עם שיניים נוטפי ריר.

"לצרוח,” צייץ פחד. הוא התעלף וצנח על הרצפה. כדור זיכרון סגלגל נוסף למדף הזיכרונות.

"אאאאאאהההההההה,” צרחו הארי רון והרמיוני.

הם רצו החוצה נעלו את החדר ואיכשהו הצליחו להגיע לחדר המועדון שלמרבה מזלם היה ריק.

"מה הם חשבו לעצמם? להחזיק דבר כזה בבית ספר?” קרא רון בין נשימה לנשימה.

"אתה לא משתמש בעיניים, מה? שאלה הרמיונ כעס. “לא ראית על מה הוא עמד?”

"לא הסתכלתי על הראשים שלו. הייתי עסוק בראשים. היו לו שלושה!”

"הוא עומד על דלת ברצפה, (ילדון טיפשון – כעס) “וזה אומר שהוא לא היה שם במקרה. הוא שומר על משהו!”

"שומר על משהו?” שאל הארי באי הבנה.

"זהו עלו לי העצבים על שני הילדים האלה.” צעק כעס. נמאס לי!!

"אולי תישאר שמח? מלמלה שמחה. הוא התעלם.

"בדיוק!” קראה הרמיוני. “ועכשיו אם לא אכפת לכם אני הולכת למיטה לפני שאחד ממכם יחשבו על רעיון שיגרום לנו להיהרג או גרוע יותר להיות מגורשים מהלימודים!!” ובהצהרה חגיגית זאת היא טרקה את הדלת.

"בדיוק בייבי,” זאת הגישה,” קראה שמחה. “אחלה יום עבר עלינו.”

הפרק הקודם		הפרק הבא