כשהמציאות עולה על כל דמיון

הוספתי את הפרק בכל זאת כדי שתסתקרנו ותגיבו אבל אחרי זה רק אחרי 5 תגובות אני אוסיף שלישי!!!

זה לא יכול להיות. פשוט בלתי אפשרי.
"למה הפסקת לקפץ סקיי?" לגלג דייויד.
"המעטפה.." לחשתי.
הופ הביטה בי. ואז הביטה בדייויד. ואז במעטפה. ואז היא רצה החוצה כשהיא צועקת: "אמא! דייויד לקח את המעטפה רק לעצמו!"
דייויד גיחך והושיט לי את המעטפה.
שלחתי את ידי ותפסתי בה.
מובן מאליו שידעתי מה כתוב שם.
קראתי שוב את המילים שנכתבו בדיו ירוקה: סקיי אנג'ל, הנגינה 25, קומה 2, חדר השינה שליד האמבטיה.
פתחתי את המעטפה.
בדיוק מה שחשבתי- הזמנה להוגוורטס.
כמו חלום שמתגשם.

מיהרתי למטה כדי למצוא את אמא.
"אמא! אמא! תראי! הזמנה! להוגוורטס! תצבטי אותי כדי שאני אדע שאני לא חולמת!" קראתי.
אמא צבטה אותי בעודה צוחקת, "תתחילי מההתחלה מתוקה, לא הבנתי כלום!"
"דייויד הביא לי את המכתב ואז אני ראיתי את הסמל ומייד ידעתי! הסמל של הוגוורטס! פתחתי את המעטפה וזה היה שם! המכתב! הסמל! אפילו הדיו הירוקה!" קראתי בהתרגשות.
"תביאי לי לקרוא" ביקשה אמא.
הושטתי לה את המכתב.
היא קראה אותו לאט.
"זה בטח סתם מישהו שרוצה להתבדח על חשבונך מתוקה" היא אמרה לבסוף "הרי כולם יודעים כמה שאת אוהבת הארי פוטר, זה לא סוד"
הנדתי בראשי לשלילה. "זה אמיתי" אמרתי "אני מזהה אפילו את כתב היד הנטוי ו.."
"אפשר לעשות כזה דבר גם במחשב" אמרה אמא.
"אני בת מוגלגים ולכן מישהו מהוגוורטס אמור לבוא לכאן ולהסביר לי ולכם על כל עולם הקוסמים." קבעתי "כך שאם אתם לא מאמינים לי וודאי תאמינו להאגריד או למקגונגל או למי שיבוא..."
נראה היה שהם לא הבינו מילה מדבריי. כאילו דיברתי סינית.
הפסקתי למלמל לעצמי והסתובבתי אליהם, "המכתב אמור להגיע ביום ההולדת ה-11 שלי" אמרתי, מוטרדת.
יום ההולדת שלי היה אתמול, מה שהוכיח את התאורייה שלי כי לינשוף לוקח זמן להגיע.
"אז המותח שלך איחר ביום" אמרה אמא "מה הבעיות?"

כשאבא חזר מהעבודה אמא הראתה לו את המכתב והסבירה לו את התיאורייה שלה על המותח ואת שלי על זה שהאגריד יבוא וייקח אותי לסמטאת דיאגון.
אבא צחק ואמר ש "לילדה מותר להאמין בכל מה שהיא רוצה" וגם "עד עכשיו לא הפריע לך שהיא חושבת שהארי פוטר זה אמיתי".
עם גישה כזאת, אבא ואמא לא יאמינו לי אפילו אם וולדמורט בעצמו יבוא לקחת אותי לסמטאת דיאגון לקניות.
מה גם שהכל תלוי בזמן.
אני צריכה לחשוב על שיטה שבעזרתה אוכל לבדוק באיזה שנה הארי עכשיו.
אולי אני אגלה שאני בשכבה שלו או אפילו יותר גדולה ממנו...
במחשבה זו נרדמתי, כשחיוך על שפתיי ובמוחי רצות התמונות הכי יפות מכל הספרים..

את כולנו העיר אותו הרעש.

הפרק הקודם		הפרק הבא