האיחוד

לא הבנתי איפה אנחנו.

הרי רק לפני חודשיים גמרנו את מלחמת הקוסמים, למה הכל חייב שוב להפוך להיות כזה דרמטי?

אני באמת לא אוהב דרמות.

ברור שלא.

אבל לצערי, ג׳יני דווקא כן, וכרגע היא די בהיי, בעודנו לכודים בחדר חשוך וגדול מאוד(אחרי שנים בארון של הדרסלים, אני די מצטיין בראייה בחושך.)

״ג׳ין.״ אמרתי בדריכות, בעוד שיערה האדמוני של חברתי זוהר בחושך(כן, כמו המרקרים האלו.)

״מה?״ היא נדרכת גם, מנסה למצוא את דרכה באפלה, עוקבת אחרי עיניי הירוקות שפחות או יותר בהקו בחושך.

״ששש.״ אני אומר, מעביר את ידי בשיעורי השחור הפרוע גם ככה, בלחץ.

הרגל שפיתחתי לעצמי.

תכף אני גם אתחיל להתעלל בסוורוס סנייפ, ואז בכלל אני אהיה אבא שלי.

הידד.

עיניה של ג׳יני עדיין נראו, למרות האפלה.

יש להן מעין בוהק כזה, למרות שהן בגדול סתם בצבע חום, הן ממש יפות.

זוהרות כאלו...

נו באמת, הייתי יכול להיות יותר קיטשי?

״הארי?״ ג׳יני שואלת בהיסוס, די מפוחדת.

״הרגע נכנס לפה מישהו, שמעתי קול.״ אני אומר וג׳יני קופאת.
---------------

לא באמת, נכון?

שוב?

שוב?!

כמובן ששוב.

אחרי המלחמה בגאיה, אני ואנבת׳ היינו חייבים, פשוט חייבים, להיקלע לעוד הרפתקה מפגרת.

באמת.

יש לנו חיים מחורבנים.

אני שומע לחישות מהקצה בשני של החדר שנלכדנו בו, ומביט בעיניה האפורות של אנבת׳, שנכון לעכשיו סוערות וכועסות.

״אם זה עוד תעלול של האלים-״ היא מתחילה, זועמת, אבל אני מרגיע אותה על ידי ליטוף תלתליה הבלונדיניים.

אני ממש לא רוצה את אנבת׳ כועסת.

היא פורעת את שיערי השחור, ושיערות נופלות על פניי.

אני נושף אבל שלא כמו בסרטים, הן לא עפות.

סרטים מטומטמים.

אני מסלק אותן מפניי בעיטוש גדול, ומייד קופא.

עיניי הירוקות ים(או כחולות ים? אין לי שמץ.) מתרחבות.

הרעש האחרון שאתה רוצה להשמיע.

עיטוש.

ואז אני שומע קול לידנו, קול של נערה.

---------------

לאן נכנסו הפעם?

אחרי כל הדרמות שהתחוללו בחיים שלנו לאחרונה, היית מצפה שיתנו לנו קצת שקט.

אבל לאאאאא, מובן שחייבים לזרוק אותנו לעוד הרפתקה מטופשת.

אני מחפשת את דן באפלה, מפוחדת מעט.

״דן?״ אני שואלת, לחוצה.

אני לא הולכת לאבד אותו שוב.

ראשו הבלונדיני של דן מגיח מהחושך.

״אני פה, איימי.״ הוא אוחז בידי, ועינינו מצטלבות.

ירוק ירקן מול ירוק ירקן.

אני נאנחת בהקלה.

השרץ הזה הדאיג אותי.

״פיו.״ אני נושמת בהקלה ומחבקת אותו, והוא מתעטש.

״איימי! השיער שלך נכנס לי לאף!״ הוא רוטן, ומסיט את שיערי הערמוני, החום-אדמדם ליתר דיוק(אם אתם אוהבים דיוקים מעצבנים.), אל מעבר לכתפו.

״שרץ.״ אני רוטנת בחיבה.

ואז נשמע קול של חבטה, ואנחנו משתתקים בבהלה.

---------------

כמובן שנקלענו לעוד הרפתקה.

כמובן.

וכמובן שקרטר היה חייב ליפול, להרעיש, ולהתריע בפני כל האויבים שלנו שאנחנו כאן.

וכן, כמובן שיש לנו אויבים.

פגשתם אותנו אי פעם?

אחי הוא פשוט כזה חמור!

״קרטר!״ אני מסננת ותופסת את שיערו המתולתל בצבע-הברונזה-המוזר של קרטר, בכוונה להשתיק אותו.

כמובן שהוא פשוט צורח מכאב.

סתום.

הוא מושך בצמתי ה... אמ... קרמלית, בחזרה, ואני פולטת אנקה.

״אתה מטומטם?״ אני שואלת אותו בכעס, עיניי הכחולות יורות גיצים.

יש מצב שזה קורה באמת.

לא סגורה על זה, אבל העיניים של קרטר(שהן חומות אגב) די מבועתות.

טוב, אז אני תקועה בתוך חדר חשוך לגמרי עם אחי הגדול.

יאכסה, אז אולי חלומות(יותר נכון, סיוטים.) אכן מתגשמים.

זה הסיוט הכי גרוע שלי!

חוץ מזה עם השניצל.

ואז אנחנו שומעים קול מוזר, מעין קראק! חזק ומלחיץ, ואחריו נשמעת צווחה דקיקה של ילדה.

---------------

״איה!״ צווחת ג׳נה.

אוי, היא נפלה על היד.

״אוי, ג׳ן, חכי, אני כבר עוזר לך.״ אני אומר לה, מחטט בכיסיי, ומוצא לחש מרפא שחרוט בסבון ידיים.

כעבור רגע ג׳נה כבר מרגישה יותר טוב.

״תודה, ספ.״ היא מחייכת, ועיניה הסגולות נוצצות בחשיכה.

אני מחבק אותה חצי חיבוק מסורבל.

״בשביל מה יש אחים מאומצים, אהה?״ אני שואל, לא מצפה לתשובה.

ג׳נה קופצת עליי ומפילה אותי לרצפה בחבטה.

״בשביל להרוג אותם! מוהאהאהא!״ היא צווחת ברשעות.

אופס, שכחתי שהיא אמרה שהיא תחזיר לי על הטריק שעשיתי לה שבוע שעבר....

״אפצ׳י!״ אני מתעטש כשהשיער השחור של ג׳נה נכנס לי לאף, לפה, לעיניים, וגם לאוזניים.

״אפצ׳י!״ אני מתעטש שוב, וג׳נה צוחקת, ופורעת את שיערי המתולתל בצבע הקש.

״די!״ אני מתלונן.

״הוי, ספ, ספ, ספ.״ היא מחייכת אליי חיות זדוני.

יופי, עכשיו כל מה שחסר לה זה חתול שהיא תוכל ללטף.

״סתמי, ג׳ן.״ אני רוטן.

היא מצחקקת וקמה בזהירות.

״אתה יודע, העיניים שלך זוהרות בחושך.״ היא אומרת בטון מהורהר ומצביעה על עיני הקוסם הירוקות שלי.

״גם שלך.״ אני משיב לה, וזה נכון. עיניה הסגולות באמת פשוט בוהקות בחשיכה, בבוהק משונה.

״איפה בעצם אנחנו?״ מסתובבת ג׳נה סביב עצמה בסרבול.

״לא יודע.״ אני מושך בכתפיי בחוכמה כל כך רבה.

״תודה רבה, קפטן-מובן-מאליו.״ רוטנת ג׳נה.

״אם תמשיכי ככה את תהיי בקרוב קפטן-מעוך-ונעלב.״ אני מאיים, והיא מתפוצצת מצחוק.

היא מפסיקה לצחוק בחדות כשאנחנו שומעים צליל של אנקה מהדהד בחדר.

---------------

״אוך, רד ממני, מקסון.״ אני רוטנת, ומקסון יורד ממני, ממלמל סליחות.

״אני ממש לא רוצה להסתבך איתך כרגע.״ הוא אומר בהרמת ידיים, עיניו החומות כמעט ונבלעות באפלה.

״ולמה זה?״ אני חוקרת באיום.

״את אמריקה. אני לא רוצה להסתבך איתך אף פעם.״ הוא מציין בעובדתיות ומשחק בשיערי האדום בחיוך שובב.

אני מחטיפה לו בזעף על ידו.

״חצוף!״ אני מרימה את אפי, והוא מושך בידי וכורע על ברכיו.

״תסלחי לי?״ שואל בתחינה מעושה, ואני מחייכת שמץ חיוך.

״לעולם לא!״ אני צווחת בדרמטיות, עיני הכחולות נוצצות בשעשוע.

״בבקשה? בבקשה, בבקשה, בבקשה?״ הוא שואל, ואני מעבירה יד בשיער הדבש שלו.

״נו, טוב.״ אני מחייכת, ושנינו מתנשקים בקלילות.

״רגע, מה אנחנו עושים בתוך חדר חשוך ומוזר?״ אני שואלת בחשדנות.

״למי אכפת?״ שואל מקסון בחיוך, ואני דוחפת אותו בצחוק.

״שתוק, דביל.״ אני מחייכת בחיבה ומסתכלת סביב.

אני רואה מעגל אור באמצע החדר, ואני ומקסון צועדים לעברו.

---------------

שישה זוגות מתקרבים אל מעגל האור.

זוג אחד בו בחור שחור שיער וירוק עיניים ובחורה אדמונית ובעלת עיניים חומות,

זוג אחד בו בחור שחור שיער ובעל עיניים בצבע הים, ובחורה בעלת עיניים אפורות סוערות ותלתלים בלונדיניים,

זוג אחד בו נער צעיר בלונדיני בעל עיניים ירוקות בצבע הירקן, ובחורה ערמונית, עיניה בדיוק כעיניו של הנער,

זוג אחד בו נער בעל שיער שחור מתולתל ועיניים כהות, ונערה צעירה, כמעט ילדה, בעלת שיער בצבע קרמל ועיניים כחולות,

זוג אחד בו ילד צעיר עם שיער בצבע קש ועיניים ירוקות זוהרות, וילדה קטנה בעלת שיער שחור כליל ועיניים סגולות נוצצות,

וזוג אחר בו בחור עם שיער בצבע דבש ועיניים חומות, ובחורה בעלת שיער אדום ועיניים כחולות.

שישה זוגות.

שישה סיפורים.

ובהבזק לבן מסמא עיניים, הזוגות נעלמו, והסיפורים הוחלפו.

		הפרק הבא