היורשת לבית מאלפוי

אז הנה פרק 2. מקווה שתהנו

חודשיים קודם לכן... הראשון לספטמבר

הסתובבתי ברחבי הרכבת וחיפשתי את רון והרמיוני שאני חייב להוסיף, מאז שהתחילו לצאת הרבה יותר קשה להיות בסביבתם בלי לרצות להקיא.

עסוק במחשבותיי לא שמתי לב שנתקעתי בבחורה בהירת שיער וירוקת עיניים. התחלתי למלמל ''סליחה...''

ועקפתי אותה מסביב כדי למצוא את רון והרמיוני. היא הפתעה אותי ותפסה את זרועי באחיזת ברזל,

ואז אמרה במבטא בריטי קל ''אני חושבת שמגיע לי משהו טוב יותר מהגמגום הלא ברור שאתה קורא לו התנצלות''.

פתאום היה לי רעיון, ניקיתי את גרוני ואמרתי בקול בוטח ''האם אי פעם תסכימי, גברתי הנעלה. בטוב ליבך הלא יסולא בפז, לסלוח לאזרח הפשוט שאני?''

והעליתי על פניי את המבט הכי מסכן שיכולתי באותו רגע.

היא צחקה, הצחוק שלה הוא ללא ספק הצליל הכי יפה ששמעתי בחיים שלי.

והוסיפה ''בטוב ליבי אני אסלח לך הפעם'' היא קרצה אליי והתקדמה לכיוון הקרון הבא.

שנייה לפני שהיא הלכה צעקתי אחריה ''חכי, אני לא יודע מה השם שלך''.

היא עצרה במקומה אבל לא הסתובבה אליי ''כשיגיע הזמן, אתה תדע את השם שלי''.

היא הלכה לדרכה בלי להוסיף מילה.

באותו רגע ידעתי 3 דברים:

1.אני אגלה את השם של הבחורה, גם עם זה יהרוג אותי.

2.היא בוודאות הבחורה היפה ביותר שראיתי בחיי.

ו-3. השנה שלי הפכה הרגע להרבה יותר מעניינת.

 חייכתי לעצמי והלכתי למצוא את שני החברים הכי טובים שלי.

הפרק הקודם		הפרק הבא