חייה של מינרווה מקגונגל

*רוב המידע מומצא, זה לפי מה אני חושבת שקרה לה, ולא מה שבאמת, בפרק הזה מינרווה לא יודעת עדיין שהיא קוסמת.. קריאה נעימה*.

"מינרווה!, עזרי בבקשה להנרי עם הדייסה!" 

מינרווה בת העשר התקדמה לכיוון אחיה הקטן שבידה מגבת וכף, התיישבה לידו והחלה להאכיל אותו בדייסה החמה. מינרווה לא גרה בבית גדול או מפנק, הוריה היו קשוחים ולרוב הם היו בחובות. 

הבית היה קטן, עם גג רעפים אדום ודלת בצבע עץ דהוי.  

הנרי פלט את כל הדייסה על השולחן והתחיל לבכות. אמה התקרבה עליה והתחילה לצעוק,

"למה את נותנת לו לשפוך את הדייסה?! מי את חושבת שאת?!" אחרי כל הצעקות, הגיע העונש הקבוע, סטירה. מינרווה הועפה אחורה בכוח מן הסטירה, והלכה לחדרה קטן והמחניק, מושפלת. היא נשכבה על המיטה החלודה, והחלה להתפללה, 

"בבקשה, בבקשה, קחו אותי מכאן, לכל מקום, רק לא כאן!" התפללה מינרווה בליבה. 

היא החלה לבכות וטמנה את ראשה בכר. ככה, במשך שעות, היא בכתה, על המכות שחוטפת מהוריה, ועל עבודות הפרך שהיא מקבלת, ועל הנרי קטן, עד שהחליטה לעשות מעשה, לברוח. זה הסיכוי היחיד שלה, אם היא רוצה לקבל חיים טובים יותר היא חייבת לברוח. אבל מה עם הנרי? לקחת אותו גם? היא לא ידעה מה לעשות. לבסוף, היא החליטה להשאיר אותו, הרי הם לא ירביצו לתינוק, ואיך תוכל לטפל בו בעצמה?

לקראת ערב, מינרווה התגנבה למטבח, וגנבה בשקט קצת כסף ואוכל. לקחה תיק מאמא מבלי שתשים לב, וחזרה לחדרה. בשעה 21:00, פתחה בשקט ככל האפשר את החלון החורק, וקפצה החוצה, לבית הייתה קומה אחת, כך שהגובה היה קטן. איכשהו היא נפלה על הרגליים באופן מושלם, ממש כמו חתול. 

היא התחילה ללכת בשקט עד שהגיעה לרחוב הראשי, שם, היא התחילה לרוץ, 

עד שהיא הגיעה לרחוב צדדי וקטן, היא נכנסה לרחוב והסתכלה על הכתובת בפתק שגנבה מאמה , ' רחוב קונדויט 34, א.' הבית עמד מולה, גדול ויפה. היא נכנסה דרך השער לתוך החצר המטופחת, מלאת הפרחים והצבע. היא דפקה על הדלת, שלמרות שחושך שרר היה אפשר לראות את צבעה התכול בהיר. 

אישה מבוגרת בחלוק לילה סגול פתחה את הדלת, על פניה הבעה מבולבלת. 

"סבתא?"

"מינרווה?" שאלה האישה בקול נדהם 

"זאת אני" היא חייכה חיוך קטן והאישה משכה אותה לחיבוק ארוך. 

"לא ראיתי אותך מאז שהיית תינוקת, איך גדלת! מה עם אמא? או אבא?" היא הסתכלה מאחורי בתקווה לראות אותם. 

"הם, הם לא פה.." אמרה בקול עצוב. רק עכשיו היא קלטה מה היא עשתה, ומה ההשלכות של זה, היא אהבה אותם.. הרי אחרי הכל הם עדיין ההורים שלה. 

"טוב, בואי היכנסי!" אמרה סבתה של מינרווה וקטעה אותה מן המחשבות. 

הן נכנסו פנימה, ונשימתה של מינרווה נעתקה. 

הבית היה הרבה יותר גדול ממה שהוא נראה בחוץ, על הקירות נתלו ציורים יפיפיים, שמינרווה יכלה להישבע שראתה את הדמויות בהם זזות. הסלון היה גדול ואוורירי, ומן המרפסת נפרש נוף יערי עוצר נשימה. 

"פיטר! בוא תראה מי כאן!" צעקה איזבלה פורד, סבתא של מינרווה, 

איש רזה ובעל חיוך לבבי ירד במדרגות,

כשראה את האורחת המדוברת המילים היחידות שיצאו מפיו היו, 

"אני לא מאמין."

		הפרק הבא