חייה של מינרווה מקגונגל

אני מציינת שוב שהפרטים לא נכונים- מינרווה היא במקור חצוית דם!- תהנו:)

פיו נפער לרווחה, ועיניו כמעט יצאו מחוריהן, נכדתו, שאותה לא ראה במשך שנים כה רבות- עומדת מולו, שלמה ובריאה.

"מי-מינרווה?" הוא מלמל בשקט

היא רק חייכה למראו חיוך כאוב, היא מעולם לא הכירה את את סביה. 

ההורים שלה נמנעו מלפגושם- ולה, לא היה מושג למה. 

הוא פרש את ידיו- מסמן לה שזה הזמן לרוץ לחיבוק. וכך היא עשתה. הייתה זו אחת הפעמים היחידות בחייה שבו קיבלה חיבוק, חיבוק חם באמת. הוריה לא היו חמים, הם האמינו בחינוך קשוח, שכולל בתוכו אלימות רבה.

לעומת זאת, סבא וסבתא שלה, היו אנשים חמים ונדיבים. אף פעם לא הבינה למה הוריה איתם קשר. בפעמים המעטות שבהן באו אחותה של אמה ובן זוגה, שמעה מינרווה סיפורים מרהיבים על סבא וסבתא. סיפורים על נדיבותם, וחמימותם. תמיד היה משהו קצת משונה בדודתה ובבן זוגה. הם תמיד היו מגיעים תלבושות מוזרות, עם גלימות שהגיעו עד רגליהם. 

"מה את עושה פה? אמא ואבא הגיעו גם?" הוא שאל באותה נימת תקווה שנשמעה גם אצל סבתה. 

היא הנידה בראשה לשלילה. "אני ברחתי." היא אמרה בשקט, כמעט בביישנות. 

"ברחת?" הוא שאל בקול סקרני

"ובכן, כן. הם היו רעים אלי, הם- הם הרביצו לי" קולה נשבר מכאב, היא אף פעם לא אמרה את זה בקול, זה היה הופך ליותר מידי אמיתי

"הם מה?" סבתה שאלה בתדהמה, "הם הרביצו לי." היא ענתה בקשט, הפעם בקול יציב יותר

דממה שררה שם כמה רגעים. דממה של מתח. דממה של פחד.

"אם כך, את לא חוזרת לשם, לא כשאנחנו בסביבה." הוא אמר בהחלטיות. על פניה עלה חיוך, סוף סוף, היה מישהו שדאג לה. היה מישהו שאהב אותה באמת. 

אחרי שמינרווה התרחצה מן זוהמת הרחוב, השלושה התיישבו לארוחת ערב, - ארוחת ערב ששינתה לאותה ילדה את החיים. 

"ובכן יקרתי, את יודעת מה התאריך היום?" אמר פיטר פורד בקול עדין

מינרווה הנידה בראשה לשלילה. היא כמעט אף פעם לא ידעה את התאריך, הוא לא היה חשוב. כל ימיה היו דומים, לעשות מטלות, ובאופן מושלם- אחרת, היא חוטפת. 

"היום העשרים ותשע באוגוסט." המשיכה אותו איזבלה, "את בוודאי יודעת בראשון בספטמבר." היא שאלה אותה כמובן מאליו. גבותיה של מינרווה התעקמו, "בראשון לספטמבר? מתחילים הלימודים בבתי הספר. טוב- אני לא הולכת לבית ספר, אין צורך לדאוג." היא הרגיע אותם, אבל הם רק החזירו לה פרצופים המומים

"הם, הם לא סיפרו לך?" סבה שאל בתדהמה, "לא סיפרו, מה?" היא התחילה להיות יותר ויותר מבולבלת

"טוב," איזבלה התעשתה, "את, אנחנו," היא  הצביעה על שלושתם ,"אנחנו קוסמים."

היי

מה קורה וזה?

אז זה היה הפרק. מקווה שאהבתם. אני מצטערת שהוא היה קצר, אתם תפוצו, אני מבטיחה!

לא נעלמתי! הפאנפיק הזה עדיין בכתיבה, וכך גם כך האחרים. 

אני חולה עליכם, תודה שהבאתם אותי למומלציםםם

תודההה רבהה

יום אדיררר

הפרק הקודם		הפרק הבא