הקונדסאים ולילי קוראים הארי פוטר

אוקיי אז דבר ראשון תודה לכם על 5 מנויים ביומיים!!

מבטיחה לא לנטוש!!

----------------------

"אדון וגברת דרסלי, דיירי דרך פריווט מספר ארבע, ידעו לדווח בגאווה שהם נורמליים לגמרי-"

"בגאווה?" קימט סיריוס את מצחו.

"ותודה ששאלתם."

"בבקשה?" שוב קימט סיריוס את מצחו, סתם כי הוא אוהב לעשות את זה.

"תשתוק כבר, בלק." אמרה לילי, וסיריוס הרים ידיים.

"לא יעלה על הדעת כי מכל האנשים בעולם-"

"כמה אנשים באמת יש בעולם?" תהה ג'יימס.

"7,844,716,256. לא, רגע, 7,844,716,298." הימהמה לילי.

"איך את יודעת?" הרים פיטר את ראשו.

"אני מחשבת." היא ענתה, נותנת בג'יימס מבט מוות כשהוא פתח את פיו לספר לחבריו על הלחש שהמציא.

"אפשר להמשיך?!" שאל אותם רמוס ברוגז, וכולם השתתקו והנהנו.

"-דווקא הם ישתתפו בפרשיות מוזרות או מסתוריות, והרי הם פשוט לא סובלים שטויות מסוג זה."

"הם בטוח יסתבכו בפרשיות מוזרות ו..." ניסה להיזכר ג'יימס.

"מסתוריות." השלים אותו רמוס, אך ג'יימס ניענע בראשו. "לא, זה היה משהו אחר."

"מה לא? זה כתוב ישר פה!" התעצבן רמוס.

ג'יימס המשיך לנענע בראשו, ורמוס גילגל את עיניו והמשיך.

"מר דרסלי היה מנכ"ל של חברה בשם גראנינגס לייצור מקדחות." בשלב זה לילי החווירה מעט.

"הוא היה איש גדל-ממדים, בשרני, וכמעט נטול צוואר - למרות שדווקא היה לו שפם שמן למדי." בשלב זה לילי הלבינה אף יותר.

"גברת דרסלי הייתה רזה ובלונדינית, ולה צוואר ארוך פי-שניים מהאורך המקובל, מה שהיה שימושי מאוד, כי רוב זמנה עבר עליה בהצצה מעל גדרות כדי לרגל אחרי השכנים שלה." לילי החלה לקבל את הצבע של הקיר מאחוריה, ורמוס נבהל.

"לילי?" שאל בחשש, וקפץ למשמע הצעקה שלה.

"בלק! מאיפה לקחת את הספר הזה?!" צווחה.

"מממ... ממ... הוא נפל עליי..." נלחץ סיריוס מלילי, שנראתה כאילו מאוד מתחשק לה להתאמן על אבדה קדברה עכשיו.

"מאיזה מדף?" דרשה לילי.

"הכי גבוה...?" גימגם סיריוס.

"בלק! אידיוט אחד! זה המדף של הספרים האסורים!!" קמה לילי על רגליה, ומייד נפלה אחורה ושקעה בתוך הקצף.

מיותר לציין שאף אחד מהקונדסאים לא ממש מיהר לעזור לה, רק כדי לא לראות שוב את הבעת פניה המפחידה-ביותר.

"אז להמשיך?" שאל רמוס, מגרד בראשו, כשבמקום שבו שקעה לילי נראו רק בועות.

"כן נו הריאות שלה גדולות אחרי כל הצרחות על ג'יימס." אמר סיריוס, לא נלהב לשמוע שוב את צרחותיה של לילי.

ג'יימס מייד נזכר בכך שאשתו לעתיד טובעת בקצף סגול, וקפץ קפיצת ראש אל תוך מהקצף.

כמה שניות של שקט, ואז...

"ארגגגג!!" סיריוס נפל לתוך הקצף, ולילי וג'יימס עלו בחזרה אל המיטה.

"אני פשוט אמשיך להקריא." אמר רמוס, מבחין במבט הרצחני על פניה של לילי.

"רגע, לילי, למה כל כך נבהלת קודם?" שאל ג'יימס, ולילי הנידה בראשה.

"לא משהו חשוב, סתם, זה ספר מהעתיד שמסופר בו על אחותי הגדולה ועל הארוס שלה בעוד כמה שנים כנראה." חייכה לילי במתיקות בעודה מפילה עליהם את הפצצה.

ג'יימס רמוס וסיריוס(שבדיוק יצא מן הקצף עד שלילי תחבה את ראשו חזרה) בהו בה בעיניים קרועות לרווחה, ורק פיטר שלף מתוך הקצף צפרדע שוקולד מפרפרת והחל ללעוס אותה לאיטו.

"בואו נמשיך?" שאל רמוס בקול דק.

"קדימה." הנהנה לילי, ורמוס המשיך:

"לדרסלים היה תינוק ששמו דאדלי, והעיניהם לא היה בעולם ילד מוצלח ממנו."

"מה שאומר שהם פלצנים, כי רק אנשים פלצנים היו חושבים שהילד שלהם הכי מושלם. ואם הילד שלהם יצא כמוהם, יהיה לך אחיין פלצן, לילי!" גיחך סיריוס, שהספיק לעלות על המיטה ולחמוק מידיה של לילי שניסו לתחוב את ראשו חזרה לקצף.

הוא צחק בעליונות, עד שהוא מעד לאחור ונפל אל תוך הקצף.

"דבר לא היה חסר לדרסלים. אולם היה להם סוד, והם חיו בפחד שמישהו יגלה אותו. הם חשבו שחייהם לא יהיו חיים ברגע שמישהו ישמע על משפחת פוטר." המשיך רמוס בלי לחכות.

"לאף אחד אין חיים מרגע שהוא שומע על משפחת פוטר." מילמל רמוס, ולילי נעצה מבט מופתע בג'יימס.

"המשפחה שלך מכירה את אחותי או את הארוס שלה?" שאלה אותו, מופתעת.

"כנראה שלא, הם מוגלגים, נכון?" שאל, ולילי הנהנה.

"אז זו כנראה משפחת פוטר אחרת." אמר, ולילי הנידה בראשה לחיוב, אף על פי שתאוריה, ולא מהסוג הנעים, התפתחה אצלה בראש.

"גברת פוטר הייתה אחותה של גברת דרסלי, אבל עברו שנים רבות מאז שנפגשו לאחרונה." רמוס הרים את פניו ההמומים מהדף, ומצא שלילי וג'יימס חיוורים כסיד, ופיטר עדיין אוכל את צפרדע השוקולד ההיא.

------------------

אוקיי אז בקצב הזה יהיו לפאנפיק הזה איזה מיליון פרקים, אבל אתם תתמודדו, נכון?

*פרצוף חמוד מכדי לומר לא*

או ואם תמליצו זה יהיה נהדר, תודה!

*עוד פרצוף כזה נו חמוד*

הפרק הקודם