בית הספר לטוב ולרע - ההמשך?

הפאנפיק מהווה תחליף לעלילה של הספר השני!

אגתה התעוררה בחדר חשוך ומבולגן. החדר היה כל כך מוכר, זה החדר שלה, בבית שלה בגבלדון, היא חופשיה, היא בבית, הדמעות התחילו לרדת במורד פניה. אז, היא נזכרה בסופי.

"סופי? איפה היא?" היא התנשפה מיד ועזבהאת ביתה. היא רצה הכי מהא שיכלה לעיר, שהיא הגיע לבית של סופי קהל של אנשים עמד בחזית הבית. היא ניסתה להתקרב לבית וראתה את סופי מתחבקת עם אבא שלה, בוכה וצוהלת. "אגתה!" סופי בכתה "אנחנו בבית, עשינו את זה" אגתה לחשה באוזניה בזמן שחיבקה אותה חזק.

כולם חגגו את השיבה שלהם, הם היו הראשונות שהצליחו לחזור מבית הספר לטוב ולרע. התייחסו אליהן כגיבורים, הם זכו בפופלאריות והחדשות עליהן התפשטו בכל גבלדון.

הכל היה מושלם, היא הייתה יפיפיה עכשיו, אנשים מתייחסים אליה כמו אל גיבורה, והכי חשוב, היא הצליחה לחזור הביתה, עם סופי, החברה הכי טובה שלה. אבל משהו היה חסר, חלק מהלב שלה נשאר בבית הספר לטוב ולרע, אהבה הגדולה שלה, הנסיך שלה, טדרוס.

"אגתה את בסדר?" ופי שאלה, בזמן שעזרה לאגתה לנקות את הבית. "כן למה?", "את בוהה בחלל" "מה? אני לא!" אמרה ותפסה את המטאטא ואת הפח. "כן את כן. תפסיקי עם זה, כי אני רוצה לסיים את זה מהר הציפורניים שלי מתלכלכות והשיער שלי מלא באבק" היא נגעלה המחשבה.

"אני יודעת חיוך התפשט על פניה. מי היה חושב שסופי, נערה שאהבה להפוך את עצמה ליפה ואהובה, תעזור לה לנקות את הבית המלוכלך והמבולגן. אחרי שניקו כל היום, שתי הבנות  נחו בזמן שאכלו עוגיות שסופי הכינה, שעכשיו הכילו חמאה וחלב."אני כל כך עייפה. אני חייבת לצבוע את הציפורניים שלי ולעשות אמבטיה ארוכה" סופי אמרה בזמן שהריחה את עצמה. "אל תדאגי, את לא מריחה כל כך נורא""באמת?""טוב, בערך"שתיהן רחרחו את עצמן ואמרו באותו זמן "אנחנו מסריחות!" ושתיהן צחקו, מספיק בשביל להעיר את ריפר."ששש, הוא יתעורר" אגתה אמרה בזמן שנגעה בריפר. "אני מתערבת שריפר יפחד מהחיות של אנאדיל, אפילו שהם עכברושים, הם ענקיים!" סופי הבינה שהיא לא הייתה צריכה להזכיר שום דבר לגבי בית הספר לטוב ולרע, היא נשכה את שפתה. 

"כן" אגתה ענתה עם חיוך אבל העיניים שלה אמרו משהו אחר.סופי הסתכלה עליה עם דאגה, עם מה שהיא עשתה לה בבית הספר לטוב ולרע, לנקות את הבית שלה לא יפצה על זה בכלל. היא ידעה שהיא עשתה דברים נוראיים ונתנה לכולם בבית הספר חוויה מלאת פחד. והכי חשוב מכולם, היא פגעה בחברה הכי טובה שלה, ניסתה להרוג אותה ובגדה בה. אבל אגתה מעולם לא ויתרה עליה, היא האמינה בה, הצילה את חייה וסלחה לה. איזה נסיכה נהדרת היא, לעולם לא הייתה טעות שהיא נסיכה אמיתית. כשהלילה הגיעה, סופי כבר הלכה, אגתה פשוט בהתה בשמי הלילה מהחלון שלה. הכוכבים זהרו בבהירות, הירח הכחול היה בצורה מושלמת. היא נזכרה שוב בכל מה שקרה בבית הספר לטוב ולרע, סופי בבית הספר לרע בשביל להיות מכשפה, היא בבית הספר לטוב בשביל להיות נסיכה. היא חשבה שזאת הייתה טעות, כולם חשבו שזאת טעות גדולה. אבל בסוף, לא הייתה מעולם טעות. כל שלושלת המכשפות, הסטר, אנאדיל ודוט, אפילו שהן היו לא עודיות, הפכו לחברות טובות שלה. ביאטריקס, שחשבה שהיא הנסיכה המושלמת. החברה הראשונה שלה בטוב, קיקו, שהיה לה קראש נהדר על טריסטן, והאחרון היה טדרוס, הנסיך שהיא חשבה שהיה אדיוט אבל התגלה כנסיך העתידי שלה. איזה גורל לא צפוי זה היה, סופי ואגתה התאהבו באותו בן אדם."סופי! תתעוררי! אגתה פה" סטפן קרא, אבא של סופי, בזמן שהתארגן לעבודה.

אני פשוט אעיר אותה""בטח, אז אני אצא" אגתה הנהנה. היא הלכה ישירות לחדר של סופי. "סופי, תתעוררי, השעה כבר 8:00" "אמממ" סופי התהפכה ומשכה את השמיכה שלה אליה.אגתה משכה את השמיכה ממנה ופתחה את החלונות, נותנת לקרני השמש להתפזר בכל החדר."מה לעז...! אגתה, מה את עושה? אני עדיין ישנונית, הייתי כל כך עייפה מאתמול." סופי סיננה בזמן שמשכה חזרה את השמיכה שלה. "באמת? ואני חשבתי שאת רצית להיות הראשונה שתקנה את השמלה לפסטיבל המתקרב." "מה? מה השעה?" היא קמה במהירות והסתכלה החוצה, השמש כבר זרחה בבהירות. "השעה כבר 8, בדיוק כמו שאמרתי קודם" אגתה אמרה בזמן שבהתה בסופי שניסתה לתקן את עצמה במראה."אנחנו הולכות לאחר, היית צריכה להעיר אותי מוקדם יותר.""זאת לא אשמתי, את היית אמורה להיות ערה לפני שהגעתי לפה""את יודעת, אני צריכה להשלים את שנת היופי שלי, או שזה ישפיע על העור שלי""פשוט תכיני את עצמך ובואי נצא"הן הגיעו לשוק העיר, מסתובבות בכל האזור ועוצרות בחנות בוטיק. הן נכנסו והסתכלו על כמה שמלות."אגתה, תסתכלי, זה לא יפיפייה?" סופי קראה בזמן שמדדה שמלת ערב אדומה עם חתך עקום בגב, תחרה מסביב לצוואר ועיצוב כסוף בצד.

"כן, זה כן. זה מתאים לך." "למה שאת לא תמדדי אחת?" "לא, סופי, אני לא רוצה ללבוש שמלת ערב בפסטיבל" "אז שמלה..." "לא, חכי..." אבל סופי תפסה אותה ובחרה לה שמלה זהובה צהובה, עם בד חלק, צורת לב בחזה וכפפות רכות תואמות."זה מתאים לך בדיוק!" "אבל סופי..." "בלי אבל, אגתה אנחנו מפורסמות עכשיו, כל העיניים יסתכלו עלינו. אנחנו צריכות להיראות ייצוגיות, יפות ומלבבות.""לא אכפת לי בכלל לגבי להיות מפורסמת.""דארלינג, אין לך ברירה, אנחנו כבר מפורסמות."אגתה ידעה שהיא לא תוכל לנצח בוויכוח הזה. הן קנו את השמלות והתחילו להתכונן לפסטיבל. העיר הייתה מנצנצת וזוהרת, מוזיקה נעימה מילאה את העיר. אגתה וסופי הוזמנו כשופטות בתחרות. סופי חייכה את החיוך החביב שלה ונופפה בידה כמו נסיכה. אגתה פשוט ישבה על הכיסא שלה, מחייכת בביישנות, מבולבלת בגלל שזאת הפעם הראשונה שהיא משתתפת בפסטיבל גבלדון בכל חייה והיא מול כולם. בזמן שצפתה בקהל מצטופף, אגתה נזכרה בתאטרון הכשרונות, שהיה הפעם הראשונה שהיא לבשה שמלת ערב, הולכת במעבר וטדרוס מציע לה להיות הנסיכה שלו בנשף החורף.  אגתה הרגישה שהראייה שלה נהפכת למטושטשת מהדמעות שרצו ליפול. "אגתה, מה קרה לך?" סופי שאלה, בוהה בה. "כלום, זאת רק הרוח." היא מהר ניגבה את דמעותיה."את צוחקת? כבר השתמשת בתירוצים של רוח חזקה, גלים ומפלצות."

"אני..אני רק..." "התחרות תתחיל עכשיו!" הן שמעו מהכרוז."נדבר אחר כך" סופי אמרה והסתובבה לקהל, נותנת את החיוך הכי טוב שלה פעם נוספת. אגתה גם ניסתה את החיוך הכי טוב שלה והתרכזה בתחרות."מה הולך?" סופי שאלה אחרי התחרות. הן הלכו אל מאחורי הקלעים, שם היו פחות אנשים ועץ אפרסמון גדול. אגתה נשענה עליו."אני לא יודעת, אני תמיד נזכרת בכל הדברים שקרו בבית הספר, אפילו אם אני לא רוצה לחשוב על זה, זה רודף אותי. תמיד יש משהו שמזכיר לי וזה גורם לי להרגיש כאילו משהו חסר" אגתה אמרה בקול רועד. "אגתה, אני יודעת שזה קשה, אבל את צריכה לשכוח כל מה שקרה בבית הספר הזה. יש לנו חיים פה, זה העולם שלנו. הם שונים מאיתנו, לא אמרת כל הזמן הזה שאת רוצה לחזור הביתה, ואנחנו עשינו את זה. אני לא אומרת את זה כי אני רוצה שתשכחי את החטאים שלי גם, אבל אנחנו חייבות לשכוח אותם, לחשוב שזה היה רק חלום ארוך."אגתה נשמה נשימה עמוקה. "אני חושבת שאת צודקת. אני לא יכולה לתת לעצמי להיקבר בגעגוע למשהו שאני לעולם לא אוכל לקבל שוב." היא חזרה וחייכה אל חברתה, החיוך החביב ביותר שיכלה לעשות."יופי, פשוט תשכחי מהם. אני לא טובה מספיק?" "את כן.."וחצי שנה עברה מאז הפסטיבל. אגתה התעוררה מוקדם ועשתה את השגרה היומית שלה. אחרי ארוחת בוקר של סלט ירקות וחלב, היא נתנה לריפר את אוכל החתולים שלו. הבית שלה, שפעם היה מלא בקורי עכביש ונראה כמו מחנה מכשפות עכשיו היה מזמין, צבוע בצהוב וכחול שנתנו תחושה של בריזה קרה, עם חלונות מקושטים באדניות של פרחים, שלט על הדלת עם הכיתוב "ברוכים הבאים" בכתב יפיפייה בצבע ורוד. הגינה היבשה ומלאת הדשא של הבית הפכה לגינת פרחים, מכילה לבנדר, שן הארי ועוד. מאחורי הבית שלה, היא הכינה מיני-חווה של פרות וירקות. היא גם גידלה חיות, כמו תרנגולות, חזירים ועזים. היה לה קשה לטפל בהם, בגלל שריפר ניסה להפחיד אותם או לאכול את התרנגולות. הכל עכשיו נורמלי, פשוט ומלא שלווה. היא לימדה את אמא שלה לדאוג להופעה שלה ולהיפטר מתדמית המכשפה, ועכשיו יש להן יותר לקוחות. אחרי שהיא עשתה את כל המטלות שלה, אגתה הלכה לשוק העיר. היא הייתה צריכה לקנות אוכל לחיות שלה ובשר לארוחת הצהריים שלהן, היא גם הייתה צריכה קמח לעוגיות שרצתה לאפות מחר. אחרי כמה דקות היא הייתה מול מגדל השעון. היא בהתה בשעון לרגע, תשומת הלב שלה עברה לאישה הזקנה הענייה, ליד המזרקה. היא לבשה מעיל מסמרטוטים, שמלה דקה וזוג של סנדלים שרופים.

"תסלחי לי גברתי, אני יודעת שזה לא הרבה, אבל בבקשה תיקחי את הכסף הזה." היא מסרה ארבעה מטבעות כסף. זה היה אמור להיות הכסף לקמח. "תודה רבה לך" האישה הזקנה לקחה את הכסף. היא חייכה לאישה הזקנה והלכה, היא קנתה כל מה שהיא הייתה צריכה. כשהיא עברה שוב ליד מגדל השעון, היא ראתה שהאישה הזקנה נשדדת על ידי איש צעיר. היא מהר רצה לעברם, אבל האיש הצעיר ברח מהר עם הכסף של האישה הזקנה חסרת האונים.   "סבתא, את בסדר?" היא שאלה בזמן שעזרה לאישה לעמוד.  "אני בסדר, אבל הכסף, אני צריכה אותו. הנכדה שלי חולה ואני אפילו לא יכולה לתת לה אוכל לאכול. אבל עכשיו, הכסף שלי הלך." האישה הזקנה בכתה בחוסר אונים.  אגתה הרגישה סימפתיה לאישה הזקנה, היא ניסתה לחשוב על משהו שהיא יכולה לעשות. "הבית שלך קרוב לפה? אולי אני יכולה לעזור, אמא שלי היא רופאה"  "כן הוא כן, תודה רבה לך, את מלאך שנשלח על ידי אלוהים"  היא לא יכלה לבטא את הכרת התודה שלה לנערה הצעירה אז היא כרעה ברך, אבל לפני שהיא יכלה אפילו לעשות את זה אגתה עצרה אותה.  "לא, את לא צריכה לעשות את זה. אני רק רוצה לעזור"  האישה הזקנה הובילה אותה לבית קטן, חשוך וקר. האישה הזקנה הדליקה נר והיא ראתה את כל הבית, לא היו בו חפצים יקרי ערך, הארון היה פתוח לרווחה, היו שם רק בקבוק של מים ולחם עם עובש. היו שם עכברושים ומקקים שרצו בין המסדרונות, בפינת החדר, הייתה מיטה קטנה, שעליה שכבה ילדה קטנה.  "סבתא" קול קטן קרא. "אני פה, אלה" האישה הזקנה אמרה בזמן שהברישה את השיער של הילדה הקטנה עם האצבעות הדקות שלה.  שתי הנשים הזכירו לה את מה שהיא עברה עם אמא שלה, גרות בבית קטן וחשוך, מתקשות לחיות. והילדה הקטנה הזאת שראתה רק פינות חשוכות וחובקה על ידי הרוח הקרה הזכירה לה את מה שהיא הייתה, לפני שסופי נכנסה לחייה, לפני שהיא נגררה לבית הספר לטוב ולרע, ולפני שהיא התאהבה. קול השיעול החזיר אותה למציאות. הילדה הקטנה השתעלה חזק והקול שלה נשבר.  "בואי נלך, אנחנו צריכות להביא אותה לבית שלי"  "כן" האישה הזקנה הגיבה מיד.  אגתה סחבה את הילדה הקטנה על הגב שלה אפילו שהאישה הזקנה התנגדה בהתחלה, בטענה שהיא כבר עוזרת להן. אבל אגתה התעקשה שהאישה הזקנה לא יכולה לסחוב את אלה בגלל הגיל שלה ושהיא בעצמה חזקה מספיק בשביל לסחוב אותה. הן הלכו וטיפסו על גבעת הקברות.  "בבקשה תסתכלי מסביב, יש עלים רטובים וענפים בגלל שירד גשם אתמול בלילה. המצבות מחליקות קצת" אגתה אמרה בזמן שסחבה את אלה, המצח שלה כבר היה מלא בזיעה.  "אני בסדר אגתה, את צריכה לדאוג לעצמך. את כבר מזיעה. אולי ננוח קצת?" האישה הזקנה שאלה בדאגה.  "לא, אני בסדר, אנחנו צריכות להביא את אלה לאמא שלי מיד. היא סובלת יותר ממני"היא אמרה בזמן שהסדירה את נשמתה.   הן המשיכו ללכת עד שהגיעו לבית של אגתה. האישה הזקנה הייתה מהופנטת למראה הבית הנחמד עם גינת הפרחים. היא לא חשבה שמעל בית הקברות המצמרר הזה יכול להיות בית יפה. הרוח החדשה והבריזה הקרה עזרו לאלה להרגיש יותר טוב. אגתה דפקה על הדלת. קאליס פתחה את הדלת והופתעה לראות את בתה מלאה בזיעה, סוחבת ילדה עם אישה זקנה.  "מה קרה לך?"  "היא צריכה את עזרתך אמא" אגתה ענתה בזמן שהשכיבה את אלה "היא חולה, אני אספר לך את הפרטים אחר כך"  עדיין מבולבלת, אמא שלה בדקה את אלה. היא נגעה במצח ובצוואר שלה. "האם את מרגישה כאב בחלק כלשהו בגוף שלך?" היא שאלה את אלה בזמן שניסתה להבין מה לא בסדר.  "הבטן שלי כואבת והגרון שלי יבש וקר לי" אלה ענתה,  מנסה למצוא את הקול שלה.  "אגתה, תרתיחי מים, תביאי לי מגבת ותכיני מרק. אני אכין תרופה."  אגתה מיד עשתה את מה שאמה אמרה לה לעשות. היא שמה את המים החמים על האגן ושמה על זה מים קרים בשביל לשהמים יהיו פושרים. היא נתנה את זה לאמא שלה יחד עם המגבת, שהיא הכינה תרופה ותה ג'ין-סאנג.  "תשתי את זה, זה יגרום לך להרגיש יותר טוב" קאליס אמרה בזמן שעזרה לאלה להתרומם.

אחרי ששתתה את התה, אלה נשכבה שוב. קאליס שמה על המצח שלה את המגבת, עושה מסאז' לבטן ולראש שלה עם השמן של התרופה. הם נתנו לאלה לנוח ולישון. ועכשיו אגתה, קאליס והאישה הזקנה יושבת בשולחן. אגתה הכינה את ארוחת הצהריים לשלושתן, ושמרה את המרק לאלה כשהיא תתעורר."אממ, אני כל כך מוכירה תודה לבת שלך. היא ילדה כל כך טובה." האישה הזקנה אמרה, מבטאת את תחושת התודה שלה."את לא חייבת להגזים, אגתה פשוט נחמדה לכולם" "יש לך מזל שיש לך ילדה כזאת" קאליס רק חייכה לאישה הזקנה, הביטה על אגתה ואז הסתובבה שוב לאישה הזקנה. היא הקשיבה לסיפור שלהן, וחשבה שבתה באמת השתנתה, מלהיות קודרת ופוחדת מכולם, היא עכשיו נערה יפה ומלאת חיים. היא אפילו שינתה אותה, והיא הייתה אסירת תודה על זה בגלל שהיא קיבלה הרבה לקוחות ללא צורך ללכת למקומות רחוקים. הן יכולות לתקשר עם אנשים עכשיו, בלי לפחד מהם. והכל בגלל הבת האחת והיחידה שלה. "אמא, בואי נאכל" "אה, כן" היא פנתה לאישה הזקנה. "בבקשה, אכלי כמה שתרצי" "תודה רבה לך" היא התחילה לאכול את הבשר שאגתה קנתה בשוק, נזיד ירקות ופירות חתוכים. כשאלה התעוררה, סבתא שלה האכילה אותה במרק."רק תישארו פה עד שאלה תחלים לגמרי" אגתה אמרה. "אבל את כבר עזרת לנו כל כך, אנחנו לא יודעות איך להחזיר לך"

"זה בסדר, אל תדאגו, אתן לא צריכות לעשות שום דבר. אני מוכנה לעזור כמה שאפשר" "תודה רבה לך, אגתה" אגתה רק חייכה אליה והכינה את המיטה לאישה הזקנה וכולן ישנו בשלווה בלילה הזה.אגתה הייתה בגינה יפייפיה, היה שם אגם וגחליליות בכל מקום, כך שהן גרמו למקום לזהור. הכל היה מנצנץ ואז היא ראתה את ההשתקפות שלה במים הנקיים. היא לבשה שמלת ערב אלגנטית מלכותית בצבע סגול והשיער שלה היה מסולסל בצורה יפייפיה עד לכתפיה, ועל ראשה היה נזר קריסטל. היא שמעה קול צועק, ואז היא הסתובבה והקשיבה למה שאמר. "אגתה!" היא הצטמררה, בהלם כשהקול המשיך לצעוק את שמה. היא האזינה בזהירות."אגתה! איפה את? תחזרי! בבקשה!" הקול ביקש. הוא חזר על אותה השורה שוב ושוב.אגתה זיהתה את הקול, היא הכירה אותו טוב מאוד. היא הסתכלה מסביב, מנסה למצוא את המקום שממנו בא הקול. ואז היא צעקה, "טדרוס! אני כאן! איפה אתה?" אבל הוא לא ענה לה. היא הלכה מסביב ואז היא ראתה צל. הצל אמר "בבקשה תחזרי." הקול ביקש. אגתה הלכה לכיוון הצל, ידו מושטת לעברה. אבל ערפל כבד בא ביניהם."טדרוס?" אבל הוא לא ענה, והיא לא יכלה לראות את הצל יותר. הערפל הקיף אותה, היא ניסתה לברוח אבל זה היה מאוחר מדי. היא לא יכלה לנשום, והכל הפך לשחור. היא ניסתה לצעוק אבל שום קול לא יצא. ואז היא התעוררה, על השטיח שהיא פרשה על הרצפה. היא ראתה את השמש זורחת בבהירות, ואז היא הבינה, זה היה רק חלום. חלום מציאותי מאוד, קול מהמטבח תפס את תשומת הלב שלה. היא מצאה את האישה הזקנה מבשלת במטבח.

"סבתא, מה את עושה? היית צריכה להעיר אותי" "יקירה, את כבר עזרת לנו כל כך, תני לי לעשות את הדברים הקטנים האלה" היא חייכה לאגתה "משהו לא בסדר? את נראית מאוד חיוורת"אגתה נגעה בלחייה וענתה "כלום, הכל בסדר. אני רק אלך לקטוף כמה אוכמניות"היא קטפה את האוכמניות הכי טובות בגינה שלה, היא חשבה שוב על החלום שלה. מה יכולה להיות הסיבה שהיא חלמה עליהם שוב?"אגתה, בואי לאכול" אמא שלה קראה.היא עצרה את עצמה מלחשוב על המשמעות של זה. אולי זה באמת רק חלום. שוב דבר מעבר. שלושה ימים עברו, אלה וסבתא שלה החליטו לחזור הביתה. "את באמת בטוחה, שאת כבר בסדר?" אגתה שאלה את אלה. "כן, תודה רבה לך על הכל, נסיכה" אלה קדה בראשה."נסיכה?" אגתה שאלה, מבולבלת."תודה רבה לך על הכל, יום אחד אני אחזיר לך על הנדיבות שלך" האישה הזקנה אמרה. אגתה נפרדה מהן, אבל לפני שהן עזבו אישה הזקנה השאירה הודעה. "שינוי גדול עומד לקרות. חזרי והצילי את העולם של האגדות" אגתה הייתה בהלם, שהמילים שהיא רצתה לומר לא יצאו. ואז אלה באה אליה, נתנה לה נזר קריסטל ושרשרת עם תליון אבן לבנה בצורת לב. "את תצטרכי את זה" אלה אמרה, עדיין מחייכת אליה."מה המשמעות של זה? על מה את מדברת?" אגתה שאלה, אבל שתי הנשים לא ענו לה, במקום הן רק נופפו והלכו. אגתה לא זזה, היא לא יכלה להאמין למה שהיא רק שמעה, ואז פתאום סופי עמדה מולה."למה את עומדת פה?" סופי שאלה בקול כועס. "למה כל כך חם פה? זה מייבש את העור שלי" היא הביטה באגתה, לא מקשיבה לה. "היי, אגתה מה קרה?" אגתה הסתכלה עליה, ההלם היה עדיין על הפנים שלה. "סופי, האישה הזקנה אמרה לי משהו" היא אמרה בזמן שתפסה את הכתף של סופי.

"מה? מי זאת האישה הזקנה?""האישה הזקנה שאת הרגע עברת כשבאת לפה""מה? אני לא ראיתי שום אישה זקנה כשבאתי לפה" "למה את מתכוונת? לא הגעת לכאן עכשיו? הן עזבו שניות לפני שאת הגעת." "לא ראיתי אף אחד" "אישה זקנה עם ילדה צעירה, יש להן סל עם פירות ו..." היא ראתה שסופי בוהה בה, העיניים של אומרות לה 'אני לא יודעת על מה את מדברת'. "באמת לא ראית אותן?""לא" סופי ענתה מיד."אבל, איך זה יכול להיות? הן בדיוק..." היא לא המשיכה את מה שהיא רצתה לומר, היא הסתכלה על הנזר והשרשרת שאלה נתנה לה. ואז, היא הבינה שאולי הכל נכון. היא סיפרה לסופי מה קרה. "אז, את אומרת שאת חוזרת לבית הספר?" סופי קראה."אני לא יודעת, זה מה שהן אמרו לי." "אל תאמיני להן. הן רק משלות אותך." "לא נראה לי. אני יודעת שהן לא ישקרו."סופי הסתכלה עליה, שתיהן השתתקו. "תשכחי מזה" סופי אמרה ושילבה את זרועותיה. אגתה הסתכלה ממרחק, עדיין חושבת על מה שהאישה הזקנה אמרה.

טוב אז נגמר הפרק הראשון!

הצעות הודעות חפירות, תכתבו לי בתגובות.

תרשמו לעדכוני הפאנפיק

אוהבת!

		הפרק הבא