הבחירה

שימו לב שהפאנפיק מכיל ספוילרים רציניים לכל ספרי הסדרה (כולל השישי). למרות זאת, גם אנשים שלא קראו אותם יכולים להבין.

המכתב ששינה את חיי הגיע ביום שני.

באותו הזמן עדיין לא הייתי בבית, אלא הייתי באמצע לקפל כביסה באחוזת ניוּסוֹם. לסֶלֶסט תמיד היו המון בגדים, כך שלקח לי תמיד לפחות חצי שעה לקפל את כולם, אבל היום משום מה הייתה לי תחושה שהיו לה יותר בגדים מהרגיל. אולי בגלל שהיה לי חום של שלושים ושמונה, או כי כל החלונות היו סגורים ונעולים והאווירה הייתה מחניקה, אבל בכל מקרה הרגשתי כאילו השעון בכוונה זז הכי לאט שהוא יכול. את העבודה שלי באחוזת ניוּסוֹם אני אמורה לגמור בשעה שמונה, ואז אני עוברת לקרוליינה, כדי לעזור לגברת מרקסון הזקנה, ארבע, עד לשעה עשר ורבע... ואז אני לוקחת רכבת בחזרה לאֻלְיָאֳנִיָּה*, כדי לנצל את מעט הזמן שנשאר לי לישון. ככה אני אמורה להספיק לחזור הביתה עד שעת העוצר, ובכל זאת לעשות את כל העבודה שלי. אולי זה לא כל כך פשוט או קל, אבל זה באמת עוזר מאד לאמא, שמנסה כרגע להסתדר עם ארבע עבודות בשבוע, שתי ילדים ותינוקת בבית, וכל זה בזמן שאני לא נמצאת שם לעזור לה ורק עובדת. בגלל זה אני משתדלת שכל הזמן שאני עובדת יביא כמה שיותר תועלת למשפחה, אם אנחנו לא רוצים להפוך לשמונה.

מבין כל משפחת ניוּסוֹם, סֶלֶסט היא הכי נחמדה (לא שהייתי מודה בזה לפניהם). כן, היא קצת שחצנית ויהירה, אבל אני מניחה שזה מה שהחיים הפכו אותה להיות. כשאתה כל הזמן סביב הפאר הזה אתה בטח מתחיל לחשוב שאתה טוב יותר מאחרים. למרות זאת היא לא גרועה כמו שהייתה יכולה להיות, והוריה הם דוגמא חיה לכך. מיס וסר ניוּסוֹם הם מסוג האנשים שחושבים שהכול מגיע להם, ושכל העולם נע על צירו רק כדי לספק את בקשותיהם. שתיהם היו שתיים מבטן ומלידה והתרגלו שמפנקים אותם ומתרוצצים סביבם. אמא שלי הייתה המשרתת האישית של אמא של סֶלֶסט, לריאן, והיא ליוותה אותה בכל שלבי חייה. היא סיפרה שההוריה של לריאן דווקא היו אנשים טובים ורחבי לב, בעלי מוסר עבודה, שבנו את עצמם מאפס. היא אפילו סיפרה לי שללריאן יש אח שתורם רבות לאירגוני צדקה, וגם בתהליך הגדילה שלו הייתה מעורבת. לצערם של בני נִינְּט (זה היה שם משפחתם של הוריה של לריאן), בשלב מסוים של חייהם הם נקלעו לחובות רבים ונאלצו לנסוע הרבה ולהעדר מהבית לעיתים קרובות. לכן שכרו עוזרי אומנה שיחנכו את לריאן, ובינהם אמא, שהייתה עם בקשרים טובים איתם למרות ההבדלים המעמדיים. לריאן בהתחלה החנכה היטב, אך עם הזמן היא התחילה להרים את האף. אמא לא מאשימה אותה; לריאן התרגלה שסביבה כל הזמן יש משרתים שיאוצו לבצע את פקודתה, ממש כמו מלכה. רק שבשונה ממלכה, לא היו לה חובות. היו שלבים בהם עוזרי האומנה נאצלנו לעבוד קשה כדי לחנך אותה, בערך בשלב שהבינה לעומק את ההבדלים המעמדיים, אבל הם נואשו די מהר. מה גם, שהם היו חייבים לציית ללריאן.

בכל מקרה, אמא הכירה את לריאן טוב יותר מכל אדם אחר. היא טוענת שפעם היא הייתה הרבה יותר עדינה וחביבה, כמו הוריה. היא עדיין מאמינה שלריאן טובת לב ואדיבה, פשוט מעט יהירה.

 זה כנראה מה שחיים כשתים גורמים לך להיות.

 לפעמים אני תוהה לעצמי אם בעתיד הלא רחוק אני אהיה בדיוק כמו אמא. סֶלֶסט התחילה לאחרונה להרים קצת את האף, וזה נשמע בדיוק כמו הסיפור של אמא על לריאן כיוון שגם הוריה של סֶלֶסט לא מרבים לפגוש אותה, לרוב אפילו לא בימי הולדת. וזה לא שעושים זאת כי הם חייבים. הם פשוט מאוד עסוקים בקניות ובמסעות עסקים. זה די אכזרי, לפי דעתי. סֶלֶסט לא פוגשת את הוריה הרבה, וגם כשכן הם לא מרבים לדבר איתה, ואני יודעת שהיא מתגעגעת אליהם מאוד. אני רק מקווה שסֶלֶסט לא תהיה התגלמות נוספת של אמא שלה, ושתהפוך להיות גם היא כמותה בבוא הזמן.

אמא שלי פעם עבדה איתי באחוזת ניוּסוֹם, אבל היא לקחה חופשה. קצת קשה לה לעבוד כל כך הרבה. אומנם שכר העבודה כאן יחסית גבוה, אבל מצד שני, באמת יש כאן הרבה עבודה. אם להגיד את האמת, ציפיתי שמיס ניוּסוֹם פשוט תפטר את אמא, כי ככה היא מתייחסת לעובדים. כמו כלים חד פעמים. אבל נראה שהיא באמת מחבבת אותה, כי היא מתייחסת אליה הכי בעדינות וברכות מאשר אל כל עובד אחר. אני חושבת שהיא בעצם הסיבה שמיס ניוּסוֹם מינתה אותי לעבוד.

לא שאני מתלוננת או משהו.

נעצרי לרגע לנגב את הזיעה ממצחי, נדמה היה לי בכל רגע טמפרטורת החדר עולה. שקלתי להדליק את המזגן האישי של סֶלֶסט, אבל לבסוף החלטתי שלא. אני עוד עלולה לחטוף ממנה צעקות על זה אחר כך. גמרתי לקפל את החולצות של סֶלֶסט ועברתי לאחת חדשה. זו הייתה חולצת וי שחורה עם שרוול קצר. היא קיבלה אותה מתנה ליום הולדתה השבע עשרה, אני לא מאמינה שהיא עדיין עולה עליה.

מהמראה התלויה ליד המיטה נשקפה לי בבואתי. כמו כל המשרתות באחוזה, היה לי שביס לבן מעוטר מלמלה, שמלה שחורה פשוטה וסינר לבן עם חתרה. קווצת שיער מתולתלות הציצו מתחת לשביס והפוני שלי כבר הספיק לפרוץ החוצה ולכסות את מצחי. הסטתי את מבטי וחזרתי לקיפול הבגדים.

אני שש. כמו כל שאר המשרתים באחוזת ניוּסוֹם, או בעצם כמו כל משרתת באִילֵיאָה. זה המעמד שלי. לפחות עד שאתחתן. אמא מקווה שאתחתן עם ארבע או עם שלוש, ואפילו אם שתיים, אם יהיה לי מזל, כי כולם יודעים ששש כמעט בתחתית הסולם המעמדי. יש רק שתיים מתחתינו, שמונה; נוודים ודרי רחוב, ושבע, שההבדל היחיד בינינו לבינם הוא שהם הוכשרו לעבודת כפיים, ואנחנו לעבודות בית. אך למרות שאנחנו רק המעמד השלישי הכי נמוך, מקרי מוות הכי נפוצים אצלינו. בכל יום שומעים באִילֵיאָה קפיטל ריפורט על שש שמתו מעומס עבודה. נדיר שלשש, יהיה אשר יהיה הוא, שנת לילה טובה ושלמה, או יום בו אכל לשובעה. רוב השש לוקחים על עצמם יותר עבודות מימות השבוע, בעיקר שש עם משפחות חולות, מה שדי נפוץ. לחבר שלי, ראסל, יש אמא חולה שחולה בכלבת, ואביו מת גם הוא מכלבת. הוא לקח על עצמו את עבודתם של שניהם, ולמרות שהוא לא נח לרגע, עדיין אף פעם אין לו די כסף לפרנס את המשפחה. היינו עוזרים לא בשמחה, לו יכולנו, אבל לצערנו מצבנו לא טוב בהרבה משלו. לפחות בעוד שבועיים התאומים יגיעו לגיל שבע, ואז הם יוכלו לעבוד גם הם.

המשפחה שלי היא משפחה עצומה יחסית לשש. יש את אחי הגדול, ווסלי, שהוא בן עשרים ואחת, את אחי התאום לוקאס, שכמוני הוא בן שמונה עשרה, את אחותי הקטנה מלאני בת הארבע עשרה, את התאומים, ג'ימי וזאק, ואת התינוקת מארי, בת השנתיים. בעצם, אם מחשבים גם אותי ואת הורי, אנחנו תשע אנשים. תשע!

לרוב האנשים במעמד נמוך מארבע אין די כסף כדי ללדת הרבה ילדים, אם בכלל. החסרון ברור: יש הרבה יותר פיות להאכיל, הרבה יותר בגדים לקנות, ובכלל, הרבה יותר צפוף בבית. אבל היתרון הוא שיש יותר ידיים עובדות, וזה בהחלט נחוץ למשפחות שש ושבע. השאלה היא, האם המשפחה יכולה להרשות לעצמה להאכיל יותר אנשים ולבזבז יותר כסף במשך שבע שנים שלמות, עד שהילדים יגיעו לגיל שבו הם בנויים לעבוד?

זה לא שיש חוק שאוסר על ילדים מתחת לגיל שבע לעבוד. ראסל, למשל, התחיל לעבוד כבר בגיל חמש. הוא היה מצחצח לאנשים נעליים ומנקה את הרחוב. אני יכולה להעיד על עצמי שהתחלתי לעבוד בגיל שש וחצי, חצי שנה לפני שאמא שלי תיכננה, כיוון שאמא, שטיפלה במלאני הצעירה, פוטרה מאחת העבודות שלה, והגענו לגרעון. כבר היה נדמה שבקרוב נהפוך לשמונה, ומהמעמד הזה אפשר לעלות רק לעוד מעמד, שבע; שמרוויחים עוד פחות מאיתנו, לכן לקחתי על עצמי את עבודתה של אמא. כיום אני מנסה לנווט בין שש עבודות בשבוע, ויתכן שבעוד פרק זמן קצר מאוד אאלץ לקחת על עצמי עוד, כיוון שההכנסות ירדו מאז קיבלה אמא חופשת לידה.

אני יודעת שיש הרבה שש שמתלוננים על מצבנו, כמעט שוקלים להצטרף למורדים, אבל אני אישית חושבת שהעבודה שלי מאוד טובה. היא אינה תלויה בזמנים, כמו אצל חמש (אומנים ומוזיקאים) או אצל ארבע (איכרים ומעבדי אדמה); כל הזמן שתיים ושלוש צריכים עזרה בעבודות הבית, כך שאנחנו מסודרים. מה שאפילו יותר טוב מזה, זה שאנחנו חסינים מתקיפות של מורדים. המורדים אומנם תוקפים לרוב רק את המעמדים הגבוהים, אך היו מקרים שבהם פגעו קשות בארבע או בחמש, ואפילו בשמונה, בלי כוונה. הם כנראה חושבים שעושים צדק בכך שהם פוגעים בגבוהי המעמד ועוזרים לנמוכי המעמד, כמו רובין הוד** או משהו כזה. לפני יומיים, לדוגמא, הם שרפו בית של שופט כלשהו בקרוליינה, ומלכדו כמה מכוניות של אנשים מסוג שתיים. לא היו מתים, למרבה המזל, אבל פצועים קשות היו גם היו. אף על פי כן, לפעמים המורדים עושים מעשים טובים. כמו הפעם ההיא בלַיְיקַּלִי, כשהם חטפו באמצע משפט את האשם, חמש בן שמונה שזרק אבן על שתיים אחת, וגזר דינו היה שתים עשרה שנות מאסר. או למשל בפריצה לכלא בקרוליינה כששחררו שבע אחד, אב לתשעה.

אך אלה שהכי סובלים מהתקפות המורדים, הם המלך קלרקסון והמלכה אמברלי, אחד. הם כמובן האחת היחידים בכל אִילֵיאָה, שכן הם המלך והמלכה. ובנוגע לנסיך מקסון, בנם, אין לי מושג. אולי הוא נחשב שתיים? או שגם הוא אחת, אף על פי שהוא לא מלך? אותי זה לא מעניין במיוחד.

אמא האמינה במטרות המורדים. לא בציבור, כמובן, אבל תמיד שמענו ממנה רבות על כמה הם צודקים באמונתם. וכשבקפיטל ריפורט שומעים על פעולות נועזות של המורדים, היא בדרך כלל מחייכת לעצמה חיוך ממתיק סוד, כאילו ידעה על כך כבר מקודם אך שמחה להיד. היא אישה די לוחמנית, למען האמת. לוקאס אפילו המציא תיאוריה, שהיא מורדת בסתר, וכל פעם שאנחנו חושבים שהיא הולכת לעבודה היא בעצם מצטרפת לאחת הפעולות שלהם. כמובן שזה לא הגיוני, הרי ראיתי אותה פעמים רבות בעבודה, והיא מכניסה כסף הביתה, גם אם רק פרוטות: אבל אנחנו אוהבים להשתעשע ברעיון פעמים רבות.

הנחתי חצאית צהובה בראש ערמת הבגדים המקופלים, וקלטתי שגמרתי לקפל את כל הבגדים כאן בזמן שחשבתי. כמה מעופפת אני לאחרונה.

תמיד אהבתי לקפל כביסה. או לבשל. או לעשות כל דבר אחר שלא מצריך ממני יותר מדי מחשבה, ואני יכולה לחשוב בזמן שאני עושה אותם. בעיקר כשזה נגע לסֶלֶסט, כי האחים שלה היו מאד מעצבנים. היה את לִיאוֹנַרְדּוֹ, בן עשרים ואחד, נער עצלן שחי על חיי הוריו, נִיק, תאומה של סֶלֶסט, שמתנהג אליה ממש מרושע ולוקח קרדיט על כל דבר שהיא עושה, את רוֹן היהיר בן השש עשרה, ואת פִּדְרִי היללן בן התשע. ולמרות שהוריה כמעט אף פעם לא מגיעים הביתה, הייתי צריכה לסדר את החדרים שלהם. אף על פי כן, לא באמת ציפית שאגמור לקפל את כל הבגדים תוך זמן קצר כל כך.

"מה אני אעשה עכשיו?" תהיתי בקול.

למזלי, לא הייתי צריכה להתלבט יותר מדי, כי כעבור כמה שניות פרצה סֶלֶסט לחדר בסערה, צועקת בהתלהבות, "קיבלתי את המכתב!" ומנופפת במעטפת פנינה.

סֶלֶסט היא שתיים. לפיכך, בתור נערה שגדלה באחוזה מפוארת והשתתפה באירועים שרק המיוחסים מכל השתתפו בהם, היא נהגה תמיד לפי כללי נימוס נוקשים. היא לא הרימה את קולה או את ידה, לא רצה וגם כשהייתה מאושרת הראתה זאת בצורה מאופקת ומכובדת. ולכן, כשהתפרצה לחדר בריצה, מנופפת במעטפת קרפט לבנה וצועקת שקיבלה את המכתב, יהיה אשר יהיה הוא, הבנתי שקרה משהו רציני.

סֶלֶסט אחזה במכתב באגרופה הקמוץ כאילו היה גביע ניצחון בתחרות העולם בדוגמנות. עינייה ברקו, ופנייה היו מוצפות סומק התרגשות.

סֶלֶסט היא דוגמנית מצליחה למדי. היא נערה שחורת שיער וכחולת עיניים, בעלת גזרה דקיקה ויציבה מלאת ביטחון. היום השיער שלה היה מסודר בפקעת הדוקה מעל ראשה, והיא הייתה לבושה שמלת בית; שמלה שחורה עשויית בד קז'ואלי שהזכיר ג'ינס מסוגנן מתרחב מעט, עם צווארון עמידה, שרוול ארוך וכתף חשופה. היא ענדה שרשרת גורמט זהובה ונעלה נעלי זברה שהשתלבו באופן מקסים עם השמלה המתנפנפת.

"איזה מכתב?" שאלתי וניסיתי להבין על מה כל המהומה. אולי היא באמת זכתה באיזו תחרות?

עברתי במוחי על כל התאריכים והמועדים שעשויים לשמח אותה. הזוכה בתחרות "נסיכת אִילֵיאָה" תתפרסם רק בעוד שלושה חודשים, יום ההולדת שלה חל לפני שבועיים וחצי, וההורים שלה לא באים לביקור אלא בעוד ארבעה שבועות. מה מסעיר אותה עד כדי שתשכח מכל כללי הנימוס הבסיסיים שלה?

"וואו, חם פה!" היא העירה ונופפה על עצמה עם המעטפה. "תדליקי מזגן."

קמתי מהמיטה מיד וכמעט התנפלתי על השלט. כעבור כמה שניות כבר מילא את החדר קול הטירטור המכני שלו והרגשתי את האוויר הקר מתפשט בחדר. אהההה. סֶלֶסט זרקה את עצמה על המיטה הרחבה שלה והתמוטטה לתוך הכר, אפילו בלי לשוחח על שערה. גיחכתי ביני לביני והתיישבתי לצידה בעדינות, ממתינה שתואיל בטובה לקום ולענות לי על השאלה.

"מה שאלת?" מילמלה בעליצות כשהרימה את ראשה סוף סוף ובדקה האם התסרוקת שלה נהרסה.

 "שאלתי, 'איזה מכתב'?" חזרתי על שאלתי וכבר הרגשתי שאני נלהבת. מה שזה לא יהיה, זה הוציא מסֶלֶסט תגובה מאושרת יותר מהפעם שהמלך החזיר לה מכתב והבטיח לה לשקול את הצעתה לפתוח את בתי הספר הציבוריים לציבור הרחב בלי שכר לימוד, וזה באמת מעיד על משהו.

"הבחירה, כמובן!" היא ניסתה בחוסר הצלחה לטפל במה שנשאר מתסרוקתה המסכנה.

"הבחירה?"

"באמת לא שמעת דבר על הבחירה?" שאלה, מופתעת.

"הייתי אמורה?" הרמתי מהשידה את מברשת השיער שלה ופרמתי את התסרוקת המעוכה. התחלתי לסרק את שערה הכהה. "ובכלל, על מה בדיוק מדובר? זאת תחרות?"

היא גילגלה את עינייה לעומתי כאילו הייתי כסילה מוחלטת. "הבחירה? עם הנסיך מקסון ושלושים ונערות נוספות? כמו של המלך קלרקסון והמלכה אמברלי? באמת לא שמעת עליה מעולם?"

לקחו כמה שניות עד שחילחלו אלי המילים. קפאתי כשהמברשת עדיין סבוכה בשערה.

"אני רואה שאת יודעת על איזו בחירה מדובר," סֶלֶסט אמרה, מרוצה מעצמה.

"היא  כבר החלה?" שאלתי, מופתעת. "אני לא ידעתי דבר!"

"לא צפיתי באִילֵיאָה קפיטל ריפורט לפני יומים?" היא שאלה ונופפה בידה לעבר שערה, כמסמנת לי להמשיך להברישו.

"אממממ..." מילמלתי במבוכה והזדרזתי להמשיך לסרק. "לא בדיוק."

הייתי נבוכה להגיד לה שאתמול נרדמתי על הספה בשנייה שבה התיישבתי, במיוחד בהתחשב בנושא החשוב עליו דיברו. הריפורט היתה התוכנית היחידה שהיתה חינם לגמרי. ובשעה שמונה בערב, ביום שישי, כל האזרחים באִילֵיאָה, אפילו שמונה, צריכים תמיד לצפות במשדר. בדרך כלל מדברים על נושאים פוליטים וכלכליים שלא עניינו אותי גם ככה, לכן לא הרגשתי אשמה במיוחד בגלל שנרדמתי. אוי! לו ידעתי מה יספרו, בוודאי ובוודאי שהייתי עושה מאמצים להישאר ערה יותר זמן!

כולם בארץ הכירו את הנוהל המקובל; כשהנסיך הנוכחי מגיע לבגרות, שלושים ושש בנות (אחת מכל מחוז באִילֵיאָה) נבחרות באופן אקראי דרך הגרלה ובאות לארמון. מתוכן הנסיך הנוכחי בוחר אישה אחת, והיא תהיה מלכתו לעתיד. ברגע ש"הבחירה" נגמרת והוא מתחתן עם אותה אישה, וביום הכלולות מתרחש גם טקס ההכתרה. אם הנסיך היה נולד כבת, היו מחתנים אותו עם נסיכות ממלכות אחרות (או מוכרים אותו כדי למנוע מלחמות, כפי שמכנה זאת אמא בינה לבינה), אך את התהליך הזה עובר כל נסיך כל עוד הוא בן. סֶלֶסט הייתה יכולה להיות מושלמת כמלכה. ראשית, היא מאוד יפה ויודעת את כללי הנימוס הנהוגים בארמון, ומרוגלת בהם היטב. היא גם לומדת מאז ומתמיד כלכלה וכל שאר הדברים  שלומדים שתים ושלוש, ואף מצטיינת בהם. ומלבד זאת, למרות שהיא עשוייה להצטייר כנערה אנוכית וקרירה, יש לה רגישות מיוחדת לסביבה. כל חייה התכוננה ליום הזה, ואני יודעת זאת כי היא והוריה דיברו על זה מאז שהייתה בת שבע. כמה טוב יהיה לה בארמון, ואיך חייה ישתנו לטובה מרגע שתבחר על ידי הנסיך מקסון. ליום הזה היא התאמנה כל חייה.

ואם סֶלֶסט תיבחר, אולי היא אפילו תיתן לי ולמשפחתי לעבוד בארמון! כלומר, תמיד חלמתי לעבוד בארמון, אבל זה תמיד היה חלום בהקיץ חסר כל תקווה. ואם סֶלֶסט באמת תהיה מלכה כל הציפיות שלי יוכלו להתממש. למעשה, אולי היא אפילו תוכל לבקש לאשפז את אמו של ראסל במרפאה, ואולי יצליחו להציל אותה!

"אאוץ'!" הזעקה לפתע סֶלֶסט והעירה אותי מהקיצי. "מה קורה לך?" גערה בי.

נבוכתי.

"מצטערת..." מילמלתי וניסיתי להתר את הסבך שהיה פעם תסרוקתה האלגנטית.

"אז... הבחירה." נחפזתי לשנות נושא. "את נרשמת, נכון?"

"כמובן!" ענתה, כאילו מגוחך היה אפילו לרמוז שלא תרשם, ואולי זה באמת היה. מאז ומתמיד הכנתי אותה ליום הזה, אני ועוד מי יודע כמה משרתים אחרים. כעת נשאר לה רק להירשם ולקוות שהמזל לא יכשיל אותה.

"ואת?" שאלה פתאום.

נעצרתי שוב.

"אני?"

"כן, את," היא החליקה את שמלתה שנמלאה קמטים מהסתערותה על המיטה, וכתמים אדומים שפרחו על פנייה הבהירו מעל לכל ספק שהיא קלטה על כמה כללי הליכות ונימוסים עברה, ואיזה רושם נורא עשתה. "גם את לא נשואה, ובגיל המתאים, לא?"

פקחתי את עיני לרווחה.

 "זה נכון!"

*אֻלְיָאֳנִיָּה- מחוז שהמצאתי והוספתי (מקום מגוריה של הגיבורה הראשית) כדי למנוע כמה שיותר אי דיוקים.

**רובין הוד- גיבור עממי אנגלי, פורע חוק. קשת וסייף מוכשר, אשר נהג לגנוב מהעשירים ולתת לעניים בעזרת חבורת פורעי חוק הידועים כ"אנשים העליזים". מכונה לעיתים "מלך הגנבים".

		הפרק הבא