קרוב מתמיד; רחוק מאי-פעם

ב"ה

ברוכים הבאים! זה הפאנפיק הראשון שלי ;). אני מודיע בצער רב וביגון קודר שהזכויות על פאנפיק זה שמורות לג'יי. קיי. רולינג, היסטוריונית הקסם המצליחה בתבל. 

מייקל ישב על ספסל האבן הקר, האפור, וחיכה בסבלנות מהולה באימה לתורו. חמישה שומרים עמדו סביבו בשרביטים מונפים, לבל יעז הקוסם הצעיר לברוח.

"הכניסו אותו", נשמע קול עמוק ומדוד. חמשת השומרים תפסו בזרועותיו של מייקל וגררו אותו לחדר הסמוך, אולם ענקי שהיה מלא בספסלים מדורגים.

על הספסלים ישבו עשרות קוסמים ומכשפות חמורי-סבר.

במרכז החדר, על הרצפה, עמד כיסא גדול ששלשלאות ברזל מאיימות-למראה קשורות למסעדיו. מייקל הסתכל סביב בפחד, מחפש את בעל הקול העמוק. "מייקל ראדוורד", אמר שוב הקול.

מייקל הסתובב בבהלה. מולו עמד קוסם גבוה ורחב, כהה-עור, שהוא זיהה כשר הקסמים, קינגסלי שאקלבולט.

"כן, אדוני", ענה מייקל המבועת. "הנך מואשם ברצח טד טונקס, דרק קרסוול והגובלין גורנוק. האם יש לך מה להוסיף בעניין? ערעור כלשהו?"

************* 

שלוש שעות אחר-כך כבר ישב מייקל בתאו החדש באזקבאן. הוא נאנח; הוא יושב בכלא על לא-עוול בכפו. למרות שהסוהרסנים גורשו, ובני-אדם הם ששמרו על התאים באגף השמור, מייקל נתקף ייאוש.

למה, למה הסכים לסקאביור להתחלף? למה נתן לו שערה מראשו? סקאביור היה חברו מילדות, ולמרות שזה האחרון פנה בבגרותו לדרך רעה - לא עצר מייקל את עצמו כאשר ביקש ממנו סקאביור ללבוש את דמותו במהלך גיחת-חטפנים.

סקאביור נכלא אף הוא, על פשעים אחרים, למשך זמן קצר יותר; הוא ישתחרר בעוד שנה, בעוד שמייקל, שבאמת לא עשה שום דבר רע, ישאר באזקבאן עד יום מותו.

**************

כחודש לאחר מכן, ישב מייקל בתאו וחשב. אם לא יצא מהכלא או ימות, סביר להניח שיאבד את שפיות דעתו לצמיתות; הוא לא הצליח להתנער מהמחשבה שיישב בכלא עד סוף ימיו ולו לרגע. לא הייתה לו כל תקווה לשחרור רשמי; השומרים ואנשי המשרד גם יחד ראו בו רוצח מתועב, אוכל-מוות לכל דבר. הגיע הזמן, אם-כן, לברוח מאזקבאן (משימה בלתי-אפשרית אם אתה לא יודע להפוך את עצמך לחיה או אם אין לך סיוע מבחוץ) או למות בניסיון. 

לא נורא, חשב לעצמו, גם אם אמות בניסיון לברוח, לפחות אהיה חופשי.

נתראה בפרק הבא: להיות או לחדול.

		הפרק הבא