לילי ולונה

בנות שלי, רדו למטה בבקשה!"  אמרה אמא בקול רם כדי שנשמע אותה -היינו בקומה השנייה של ביתנו-  "רק רגע אמא!"  צעקה לונה בתשובה "כדאי לכן לבוא מהר או ש..."   בתוך שנייה לונה ואני טסנו במורד המדרגות והגענו אל אמא במטבח  -יש לנו חולשה מתי שאמא אומרת לנו "כדאי לכן"  או "או ש...",  זה פשוט חזק ממנו-  "כן, אמא"  אמרה לונה בהתנשפות  "אתן זוכרות מה יש היום?"   "לא, תזכירי לנו"  עניתי בתשובה "אתן באמת לא זוכרות?"  שאלה אמא בפליאה "באמת לא"  הבטיחה לונה, אנחנו פשוט רצינו לדעת כבר מה זה הדבר הזה  "היום אנחנו הולכות ל... סמטת דיאגון!"  "יש! איזה כיף!" לונה ואני קראנו בקול וביחד "אז מתי נלך?"  שאלתי לאחר שתי שניות של שתיקה "בעוד שעה,  בינתיים תוכלו גם ללכת לפארק"  "טוב, אנחנו נלך,  אבל למה?"   "אני חושבת -ויש גם כאלה שאני יודעת-  שיש משפחות קוסמים שיש להם ילדים בגיל שלכם שגם הם ילכו להוגגורטס,  ואתן יכולות להיפגש איתם ולדבר איתם אבל לא אם כולם  רק אם מי שאתן יודעות שהוא קוסם, ברור?"  "כן, אמא"  אמרנו לונה ואני כמו בפקודה למפקדת -חחחחחח-  "יופי, תהנו!"  "תודה, ביוש"  

"שלום, אתן במקרה לילי ולונה קרמר?"  לפתע צצה משום מקום ילדה קטנה נמוכה ממנו במקצת "כן, את גם אה... את יודעת"  לחשתי לה "כן, אני גרייסי, וגם אני הולכת להווגורטס"  "אה, נעים להכיר אותך גרייסי, אני לונה"  "ואני לילי" הוספתי  "היי, מאוד נחמד לפגוש מישהו שעומד ללמוד איתך"  "נכון, אז את יודעת באיזה בית תהיי?"  שאלתי מסוקרנת  "כן"  היא ענתה קצרות "ומה הוא?"  הגיע תורה של לונה לדבר  "סלית'רין"  שוב ענתה קצרות "סלית'רין?!" שאלנו לונה ואני בפליאה גמורה "כן, מה הבעיה?"  "כלום סתם.."  עניתי מהר בטירוף -ואולי יותר מדי מהר- "אה, יופי"  היא ענתה.  לא ידעתי מה לעשות היא סלית'רין זה הרעים, זה אוכלי המוות, זה וולדמורט, כמו שחשבתי לונה גם הייתה עסוקה במחשבות ולפי פניה- דומות לשלי "אז אתן רוצות?"  שאלה פתאום גרייסי  "רוצות מה?"  שאלתי בטון קצת תקיף  "להיות חברות שלי, כמובן"  "אהה,  אמא שלנו אמרה לנו שאנחנו צריכות לחזור הביתה בעוד 5 דקות והבית שלנו בערך 10 דקות מפה, אנחנו חייבות לרוץ, ביי וסליחה"  ענתה לונה במהירות הבזק וטסנו מהפארק  "תודה לך"  "אין בעד מה"  אמרה לונה וברגע שיצאנו מטווח הראייה של גרייסי התחלנו ללכת ולפרוץ בצחוק.

"היי אמא, חזרנו"  "מה? אבל יש לכן עוד חצי שעה"  "אנחנו יודעות, פשוט אה..."   "בנות, אם קרה משהו תספרו לי"  "אמא זה פשוט שפגשנו מישהי בפארק"  "נו יופי, אז מה הבעיה?"  "קוראים לה גרייסי והיא, היא.. היא סלית'רין"  "נו?"  "אמא?"   "אני יודעת מה שקרה עם סלית'רין, אבל עדיין לא כולם כאלה, אלבוס פוטר כזה?"  "ברור שלא!"  קראתי מייד "יפה וסקורפיוס מאלפוי כזה?"  "גם לא!"  קראה מייד לונה "אבל אנחנו לא יודעות אם היא כן או לא"  "אנחנו ננסה לבדוק את זה בהוגוורטס נראה לי"   "או מחר"  "אבל אמא..."   אבל המבט של אמא שלנו תמיד משפיע עלינו "אוף טוב" 

"אמא איפה זה? פה זה מסעדה"  "פה זאת הכניסה, חכו רק רגע"  נעמדנו מול חומת אבן ואמא שלנו הוציאה את השרביט שלה ונקשה כל מיני נקישות מוזרות והשער.. נפתח  "וואו!, זה מרהיב!" קראה לונה "זה מראה עוצר נשימה" קראתי אני 

" נכון" אמרה אמנו בהתרגשות מעטה "כל פעם שאני פה -שזה לא הרבה- אני מתפעלת"  "אני מבינה אותך אמא"  כן, גם אני"  אמרה לונה  "טוב אז עכשיו אנחנו נעשה...      קניות!

הפרק הקודם