אוונס- אני אוהב אותך

ויתור זכויות לרולינג

פרק 1: אח, איך אני אוהב שצועקים עלי 

 ~ג'יימס~
ישבנו במדשאות, מתחת לעץ האשור. כהרגלנו. 

שיחקתי בסניץ', זורק ותופס- זורק ותופס. 

ירחוני  היה עסוק בספר שהשאיל בבוקר מהספרייה. ורך כף היה שלח מבטים פלרטטניים לעבר חבורת בנות שישבה על שפת האגם.

וזנב תולע? הוא סתם בהה בי משחק עם הסניץ', מדי פעם פולט צווחת התפעלות, או מחיאת כף קטנה

"משעמם לי" סריוס אמר פתאום "הלוואי שהיה ירח מלא." 

"לך קל להגיד" ירחוני אמר בקול קודר מאחורי הספר שלו, "הנה, זה יעסיק אותך."

הוא נתן לרך כף את הספר שקרא בו, "תבחון אותי." 

"אני לא צריך את זה, אני יודעת החומר מעולה" הוא אמר בבוז

העפתי מבט סביבתי. "הנה  כאן משהו שיעורר אותך, רך כף." 

סריוס קפא. הוא סובב את ראשו מחבורת הבנות, והסתכל לכיוון שהבטתי בו

"תראו מי כאן, סבר מאוס"

אני והוא קמנו ממקומנו, לעבר קבוצת השיחים שבה הוא עמד. 

"היי סבר מאוס, הכל בסדר?" קראתי 

אני חייב להגיד, הוא הגיב מהר. אבל לא מספיק. 

"אקספליארמוס!" קראתי שנייה לפני ששלח לעברי איזו קללה לא מוכרת. 

סיריוס צחק, אני לא חושב שהוא כל משועמם עכשיו 

"אימפדימנטה!" סיריוס קרא בין נביחות הצחוק הבלתי נגמרות שלו

סנייפ הועף לאחור בחבטה רמה, קהל תלמידים התחיל להתאסף לידנו 

הוא ניסה לקום, ללא הצלחה, בכלל. הוא קילל רצף של קללות, טוב- מאוד לא יפות. 

"אתה צריך לנקות קצת את הפה המלוכלך שלך." אמרתי בשעשוע 

"תעזבו אותו!"

ברור שזיהיתי את הקול, איך אפשר שלא? הקול הזה, שנשמע כמו קול של מלאך, שייך רק לאחת

"הכל בסדר, אוונס?" הופעתי מהקול של עצמי, כאילו הוא הפך עמוק יותר

"תעזבו אותו." היא חזרה, הלחיים שלה מתחילות להתלהט, מאיימות להגיע לצבע שיערה

"מה הוא עשה לכם?" היא הסתכלה עלי, במבט של חוסר חיבה מובהק, הלב שלי החסיר פעימה קטנה למראה אותו מבט של שנאה  

"טוב, הבעיה היא בעיקר עצם קיומו" אמרתי בחיוך מתחכם 

"אתה באמת חושב שאתה מצחיק? כי אתה יותר אפס יהיר ומתעלל, פוטר. תעזוב אותו" 

היא אמרה בחריקת שיניים. אני, מתעלל?

"לעזוב אותו? בטח! אבל רק אם תצאי איתי."

"היית מת." היא גיחכה

הקללה של סבר מאוס התחילה להתפוגג, והוא התחיל לקום על רגליו 

הוא הרים לעברי את השרביט, אבל שוב, הוא היה איטי מדי. 

הסתובבתי במהירות הבזק, ושלחתי קללה משרביטי 

אחרי הבזק אור, סנייפ היה מהופך באוויר, כשרגליו ותחתוניו המכוערים חשופים

"תורידו אותו!" לילי צעקה, אבל ראיתי של פניה מאיים להעלות חיוך 

הורדתי את השרביט, וסבר מאוס נפל בחבטה רמה על הקרקע 

"תעזבו אותו כבר!" לילי צעקה, הפעם גם השרביט שלה באוויר 

הבטתי בו לרגע בחשש, "אל תכריחי אותי להטיל עליך קללה, אוונס" נאחתי. 

אבל האמת היא, שאני וסיריוס ממש, אבל ממש לא רוצים להסתבך איתה. היא אחת המכשפות היא מוכשרות ששמעתי עליהן, וגם המורים לא מסתירים את זה

"אז תפסיק!" היא חזרה 

מלמלתי את קללת הנגד. סבר מאוס נאבק לקום שוב על רגליו 

"יש לך מזל שאוונס הייתה הפעם סבר מאוס-"

"אני לא צריך עזרה מבוצדמים קטנים ומסריחים כמוה!" 

התאמצתי מאוד לא לפתוח את הפה בתדהמה כמו רבים מהתלמידים האחרים, כולם ידעו שהיא וסבר מאוס היו חברים טובים, ושהוא, טוב, מאוהב בה. חוץ ממנה. 

הבטתי בלילי בחשש, היא רק מיצמצה בעיניה- ואז היא התשעתה 

"אין בעיה. פעם הבאה אני לא אטריח את עצמי לעזור לך. ובמקומך, הייתי מכבסת את התחתונים שלי, סבר מאוס"

חייכתי למשמע השורה האחרונה. 

"תתנצל בפניה!" צעקתי עליו וכיוונתי אליו את השרביט באיום 

"אוי באמת, אתה לא יותר טוב ממנו!" היא צעקה עלי ופילסה לעצמה דרך בתוך הקהל, והסתלקה משם. 

"אוונס!" צעקתי "אוונס! תחזרי לפה!"

 אבל היא לא חזרה, ולא הסתובבה. 

"מה יש לה?" שאלתי בזעם "אם לקרוא בין השורות חבר, אני הייתי אומר שהיא חושבת שאתה די מלא מעצמך"

 הו באמת? מה בדיוק חדש בזה? 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

היי

אזזז

פאנפיק חדש!

יש לציין, שהפרק הזה ממש כתוב על הפרק 'הזיכרון הכי גרוע של סנייפ'- בספר 'מסדר עוף החול' - 

הפרקי הבאים כבר יהיו מקוריים לגמרי. 

מקוה שאהבתם 

יום אדיררר

		הפרק הבא