השבעה מגיעים לישראל

סליחה מראש על זה שהוצאתי את ניקו ממש מעצבן בפרק הזה.

נקודת מבט ניקו.
רגע מה?! למה שאנחנו נלך למדינה שהצבא שלה רוצח ילדים תמימים שלא עשו שום דבר רע! (לא יפה ניקו) "אתה מת." אמרה טומי אה רגע רומי. "בפעם האחרונה שבדקתי אני חיי ונושם לא כמו הילדים שהצבא שלכם הרג!" (וואו ניקו אתה ממש עולה לי על העצבים.) "בוא אני אסביר לך מה באמת קורה." מילמלה רומי בעצבנות. "חמאס הבני אוקטיבאנוס האלה יורים על ישראל טילים כל הזמן. כן גם ביום הזיכרון. כבר היו ימים שבהם נחתו יותר ממאתיים טילים על ישראל ביום אחד! אחד!" "אוקיי אז יורים עליכם טילים זאת לא סיבה להרוג ילדים תמימים." אמרתי. רומי נתנה לי בעיטה לבטן. "תקשיב עד הסוף טמבל!!!" צעקה. "חמאס משתמשים בילדים בתור מגן אנושי!!! בחדר אחד יש תינוק ישן ובחדר ליד יש משגר טילים! פליטים סורים מקבלים טיפול רפואי בישראל! מה שהממשלה שלהם לא העניקה להם." "לפחות תעבירו לפלסטינים כסף למים ואוכל" רטנתי. רומי נתנה לי כאפה. "אנחנו מעבירים להם מיליוני שקלים וחמאס מבזבז אותם על טילים!!!!!!!!!!" הפעם רומי ממש צרחה וכולם הסתכלו עלינו. "ניקו אני חושבת שעדיף לא להיכנס לריבים לפני שיצאנו למסע בכלל." ריינה נזפה בי. "בסדר" רטנתי בכעס.
נקודת מבט רומי.
הניקו הזה ממש עולה לי על העצבים! "ישראל הורגת ילדים" "ישראל לא מעבירה להם כסף" בלה בלה בלה. "אני עוד אנקום בו!" חשבתי בזמן שהלכנו כולנו יחד לחדר האוכל. לקחתי אורז וכמה מלפפונים וכמובן הקרבתי קצת לאלים. התחלתי לאכול כשמישהו צעק: "תסתכלו! מעל הראש שלה!" הסתכלתי למעלה וראיתי קילשון. מזל טוב אני הבת של פוסידון. "רגע... אז אנחנו חצי אחים?" שאל פרסי. "כן מוח עצה, אתם חצי אחים." אמרה אנבת. גמרתי לאכול והלכתי לביתן פוסידון. ואז שמעתי אזעקה...

הפרק הקודם		הפרק הבא