גלקסיות בהתנגשות

אז שלום לכולם. זה פאנפיק שאת שלושת הפרקים הראשונים שלו כתבתי בכיתה. פחחח.... הוא מדורג PG  בגלל האממ... השפה? נקרא לזה ככה? יש סיכוי שהדירוג יעלה בגלל אממ... עיניינים אחרים (ששש לא מגלה ת'שיפים) אז אממ... בהנאה ואל תשכחו להגיב ולהירשם.

הכל התחיל בעוד יום רגיל כמו כל הימים. לא בדיוק רגיל כי זה היה בתקופת החופש הגדול, אבל עדיין, יום רגיל לחופש הגדול. קמתי בסביבות שתיים עשרה - אחד בצהריים. מהמיטה קמתי בפועל בשתיים בצהריים. התלוננתי שאין מה לאכול, הכנתי לעצמי טוסט מסכן ושקעתי בנטפילקס עד ארבע.

אז נשנשתי שלושה חטיפים שהסתרתי אותם בנבכי הארון מבעוד מועד. אחר כך אמא חזרה מהעבודה והתלוננה על כך שהכלים לא שטופים – אז שטפתי אותם. שני אחי הקטנים חזרו מהקיטנות והטלוויזיה עברה לרשותם – כוח פי ג'יי. אין לכם מושג כמה פעמים פינטזתי על סוגי המיתות המשונות שאני מייחלת לממציא הסדרה הארורה הזאת.

הדבר הראשון שהיה מוזר באותו יום שראיתי היה את אחי יוני בן הארבע עשרה קורא את הארי פוטר ואבן החכמים. זה היה ממש מוזר כי עד עכשיו לא חשבתי שיש משהו שמעניין אותו מלבד כדורגל,אופניים והסקייטפארק.

הדבר השני שהיה מוזר באותו יום היה שאימא שלי ביקשה ממני ללכת לבדוק אם יש דואר למטה – תמיד היא לוקחת אותו בעצמה, אבל בדואר היה רק מכתבים מחברת חשמל. זרקתי את המכתבים על השידה ומיהרתי לחדר וסגרתי את הדלת.

"שיט!” קפצתי על מקומי בבהלה.

בחדר עמדה אישה. היו לה שני קוקיות בלונדיניות ארוכות וגלימה כתומה, כובע מחודד בצבע חום ועל ידה עמדה תינשמת לבנה. היא הביטה בי בעיניים חומות וגדולות. “שלום.”

"אה, היי?” אמרתי. “מה לעזעזל את עושה בחדר שלי?”

"שום דבר מיוחד,” היא ענתה. “בסך הכל חיכיתי לך.”

"זה סוג של מתיחה כלשהי?” שאלתי. “אם כן היא ממש לא מצחיקה...”

"יופי,” אמרה האישה. “כי זאת באמת לא מתיחה. נשלחתי מלונדון בשביל להודיע לך שהתקבלת להוגוורטס.”

התפוצצתי מצחוק. “זה ענק,” נשנקתי. “תגידי לאימא שלי שהיא ידעה לארגן את הכל בצורה מעולה. אפילו התנשמת הזאת נראית אמיתית.”

התנשמת צייצה וניערה את כנפיה.

"שופלקה,” החיוך שלי נמחק מפני לרגע. “היא באמת אמיתית,” הפעם נקרעתי. “תקשיבי, אימא שלי שיחקה אותה הפעם, באמת. “אימא,” קראתי. “זה היה מעולה.”

"אימא שלך לא יכולה לשמוע אותך,” אמרה האישה.

"מה זאת אומרת?” תמהתי.

"הטלתי לחש על החדר,” אמרה האישה. “כך שאף אחד מחוץ לחדר לא יכול לשמוע אותנו.”

"נו באמת,” קראתי. “הבנתי ת'מתיחה, יאלה.”

האישה לא אמרה כלום אלא שלפה מקל חום באורך של חצי מהיד שלי שנראה כמו שרביט ונופפה בו. המחשב שלי התרומם באוויר באיטיות וצייר קשת ואז נח בחזרה על השולחן.

"מה זה היה?” נרתעתי אחורנית.

"כמו שאמרתי, זו לא מתיחה,” אמרה האישה. “שמי הוא חנה אבוט ונשלחתי לפה מלונדון על מנת להסביר להוריך ולך מה משמעות הדבר שהתקבלת להוגוורטס.”

"מהה?” הפעם כבר צעקתי. “א..את מוכנה לחזור על זה שוב?”

"את קוסמת, התקבלת להוגוורטס,” אמרה האישה ששמה חנה אבוט. “אני גם קוסמת והנה המכתב.” היא הגישה לי מעטפה מוכרת מסרטי הארי פוטר. אפילו הסמל של הוגוורטס נראה אותו דבר.

"רגע,” אמרתי. “אני בת חמש עשרה. אם אני באמת קוסמת לא הייתם אמורים לשלוח כזה מכתב כשהייתי בת אחד עשרה או עשר וחצי?”

"על זה אני לא יכולה לענות לך,” ענתה האישה. כמעט פלטתי נחרת בוז. “אני רק אגיד לך שהמקרה שלך יוצא דופן והיחיד שקרה אי פעם. אפילו פרופסור מקונגל בעצמה התערבה בעניין.”

“היא עדיין חיה?” לא יכולתי להתאפק.

"ברור שכן,” ענתה חנה, נעלבת קלות. “אני לא יודעת מה אתם, המוגלגים, יודעים, אבל היא צעירה מפרופסור דמבלדור לפחות בעשרים שנה.”

"הוא גם חי??” קראתי.

"לא,” ענתה חנה ועננת עצב העיבה את פניה. “חשבתי שסיפרו לכם את הארועים המדויקים בספרים שלכם, טעיתי?”

"לא, לא, סתם תמהתי,” אמרתי ומיהרתי לפתוח את המעטפה. התוכן שלה היה די נורמלי יחסית למכתב שנשלח מבית ספר לקסם (!) חוץ מכמות הספרים שהייתה כפולה פי חמש – גם הספרים של השנים שעברו.

"ליאנה,” שמעתי את הקול של אבא לפתע מחוץ לדלת. “תצאי החוצה בבקשה, יחד עם הקוסמת שהופעה בחדרך, אל תחשבי שלא ראינו אותה.”

		הפרק הבא