גלקסיות בהתנגשות

פתחתי את הדלת מבולבלת לחלוטין. איך אבא יודע שיש לי קוסמת בחדר? היא לא אמרה שהיא הטילה לחש כלשהו? העפתי מבט שואל בחנה. על פניה הייתה נסוכה הבעה של תמיהה אמיתית.

דמותו של אבא ניצבה בפתח. הוא הביט בי ועל פניו הייתה מרוחה הבעה מוזרה – השלמה? ליאנה,” הוא אמר בקול מוזר. “בואי לסלון בבקשה, וגם את.” הוא הפנה בראשו לעבר חנה.

הבטתי בחנה שוב. נכיר היה שהדברים ממש לא התנהלו כפי שתיכננה.

התיישבנו על הספה בסלון. אימא ישבה שם בפנים רציניים. “איפה כולם?” הייתה השאלה הראשונה ששאלתי.

"יוני הלך לסקייטפארק והקטנים הלכו לשכנים,” אמרה אימא. “שיערנו שהם יתחרפנו כשהם יראו קוסמת בסגנון הארי פוטר אצלם בבית.”

"איך ידעת שהיא נמצאת אצלי בחדר?” שאלתי את אבא.

"אני סקיב, אני יודע מתי קוסמת נכנסת לי בבית,” ענה אבא.

פערתי את פי בתדהמה. “אתה מה??”

"זה יקל על הדברים,” אמרה חנה ונראה היה שהוקל לה. “אין צורך וודאי להסביר לכם מהו הוגוורטס ומה היא בתכם,” היא אמרה.

"כמובן,” ענה אבא. עדיין לא עיכלתי את העובדה שהוא סקיב ושהוא הסתיר את זה ממני. “אני מגיע מהעולם הזה, אישתי מכירה הכל מספרי הארי פוטר, ואת כל השאר השלמתי לה בעצמי.”

"אנחנו תמיד ידענו מה היא ומי היא, תהינו למה לוקח לכם כל כך הרבה זמן,” אמרה אימא וגרדה את מצחה.

"אתם ידעתם שאני קוסמת ולא סיפרתם לי?” נעמדתי על מקומי בכעס.

"ליאנה, את חייבת להאמין לי שהכל נעשה למען בטחונך,” אמרה אימא בקול חלש.

"למעשה לא ידענו בהתחלה שאת קוסמת. רק בגיל שתיים עשרה הבנו" אמר אבא ואימא הצטרפה אליו בנהוני ראש. “חשבנו שמשרד הקסמים יקלוט אותך אבל זה לא קרה. לא חשבנו שזה יקח כל כך הרבה זמן. בסופו של דבר זה לקח שלושה שנים.”

"אז הקסם שלי הוא כזה חלש עד כדי כך שאפילו למשרד הקסמים בעצמו לקח זמן להבין אותו,” התיישבתי בחזרה ותחושה קשה התפשטה לי בבטן. התכווצתי על מקומי. “נפלא, פשוט נפלא.”

הבעת צער משונה התפשטה על של אבא. הוא פתח את פיו על מנת לומר משהו אבל נמלך בדעתו והשתתק

"לאיפה אני אלך?” שאלתי. להוטה להעביר נושא מכחות הקסם החלשלשים שלי. “להוגוורטס? נשמע לי כמו חלום להגיע לשם, אבל אין בית ספר לקסם גם בישראל?”

"לצערי אוכלסיית הקסם הדלדלה בצורה משמעותית בשנים האחרונות. רק במדינות מועטות נשארו בתי ספר לקסם. בסין, אנגליה, ארצות הברית ובמצריים. את יכולה כמובן ללכת לבית ספר שבמצריים אם את רוצה כמה שיותר קרוב לבית אבל אנחנו מעדיפים שתלכיי להוגוורטס, בגלל האה – המקרה המיוחד שלך,” היא סיימה את דבריה.

"כמובן שאני מעדיפה את הוגוורטס, זה חלום ילדות שלי להגיע לשם,” אמרתי. “השפה לא תהווה לי מכשול כי כמו שאת רואה אני דוברת אנגלית בצורה שוטפת.”

זה היה נכון. מאז שאני זוכרת את עצמי אני יודעת אנגלית. זה ממש מוזר כי אין לי מושג מתי למדתי לדבר כך. אני תמיד חשבתי שכנראה בבית ספר הקודם שלי לימדו אנגלית בצורה ממש טובה. בכיתה ו, כשהייתי בת שתיים עשרה עברנו דירה. אני לא זוכרת מהבית ומבית הספר הקודם. זה נראה לי כמו חלום מטושטש. לפעמים אני תוהה אם זה בכלל קרה.

"אני מציעה לך להגיע ללונדון כמה שיותר מוקדם,” אמרה חנה. “כדי שתוכלי להתארגן עם הקניות ולהתאקלם שם.”

"אין איזה מפתח מעבר שבאמצעותו אני אוכל להגיע לשם?” שאלתי. “אני חייבת לטוס?”

"לטוס?” חנה נשמע מוזעזעת. “ברור שלא.” היא פשפשה בגלימה והוציאה מתוכה מכחול פלסטיק עלוב למראה. “זה המפתח מעבר. הוא מכוון למחר בשעה חמש וחצי אחר הצהריים בדיוק.”

"מהה?? כזה מהר? מחר??” קראתי בתדהמה. אבא ואימא גם נראו המומים.

"אלא אם כן את רוצה לקבוע תאריך לטיסה ללונדון בעוד שלושה שבועות,” אמרה חנה. “יום טוב לכם.” והיא נעלמה בקול פקיקה.

הפרק הקודם		הפרק הבא