סיפורה של מנודה

"אמא?" שאלה ענבל והציצה אל חדרה של אימה, "אפשר להכנס?"
לא היה שם איש, דממה מאיימת מעט שררה באוויר, ומחברת מאובקת נותרה פתוחה על שולחן הכתיבה בחדר.
ענבל נכנסה בזהירות פנימה.
החדר נראה כאילו איש לא שהה בו זמן רב, השמיכה קופלה על המיטה בקפלים ישרים, הארון הריק כוסה בסדין לבן וגדול, ומגרות השולחן היו פתוחות לרווחה.
"אמא?" קראה ענבל, אך הפעם בחשש מה, "אמא!"
מבטה נפל על המחברת הפתוחה, היא קראה את הכתוב, ופניה החווירו.

ענבל פתחה את הארון החום שליד הדלת, פתק נפל ממנו:

'ענבל, אני יוצאת לזמן לא מוגבל מהבית,
אם יקרה משהו מוזר, או שמישהו לא מוכר יגיע,
אל תיבהלי, הכל בסדר, אין לך מה לפחד, אני
משאירה חבילה בשבילך ליד הדלת, אלו המצרכים
והחפצים שתצטרכי, אז תשארי רגועה וחכי להודעה
ממני.
אוהבת, אמא.

הפתק נשר בחזרה אל הרצפות הקרות, ענבל נותרה עומדת קפואה במקומה, לוטשת עיניים בפתק הלבן הקטן.

ענבל הרימה את התרמיל האדום ותלתה אותו על כתפה, מביטה אל ההרים שמעבר לדלת הפתוחה, לאחר כמה דקות של התבוננות היא פסעה החוצה.
בפעם הראשונה בחייה.

הפרק הקודם