אני טום רידל

הפאנפיק הזה משתמש בטום רידל, דמות שהיא קניינה הרוחני של רולינג, כמטאפורה. הזכויות על טום רידל שמורות לה. הזכויות על הנאחס שמורות לי. הזכויות על רולינג, עליי, על ימי שני, על היקום הזה וכל השאר* - שמורות לאלוקים. 

הרעיון הכללי של הפאנפיק מבוסס על חוויות אמיתיות מהחיים שלי ושל עוד הרבה אנשים, והוא רציני לחלוטין למרות השימוש בדמות בדיונית.
את הטום הזה אולי כבר אי אפשר להציל, אבל בעולם שלנו מסתובבים עוד הרבה ״טום רידלים״ כאלה, שממש זקוקים שיושיטו להם יד חברית.

תצילו אותם, בבקשה!

אגב, סליחה אם יש בעיות בסימני הפיסוק או ברווחים. העתקתי את הטקסט ממקום אחר שבו כתבתי אותו קודם, וזה עשה לי בעיות. מקווה שהצלחתי לסדר אותן.

עוד דבר אחד: ממש אשמח לשמוע את דעתכם, גם לקבל ביקורת בונה (מה ההפך מביקורת בונה, בעצם? ביקורת הורסת? מוזמנים לכתוב גם את זה אם יש לכם רעיון), ואם גם אתם מרגישים קצת כמו טום, או שהרגשתם פעם דומה, ואתם מוכנים לשתף אותי - זה יהיה נהדר. אפשר לכתוב בתגובות, להשתמש בינשוף או בכל פורמט אחר חוץ מטילים (כי יש לי חשק לחיות) וחוץ מאבנים (כי אתם לא רוצים לקבל את המכתב חזרה על הראש ואני לא רוצה להיתקע במעצר מנהלי).

זהו, נראה לי שסיימתי לחפור.

*כל השאר - לדוגמה, יקומים מקבילים (אחת התיאוריות הפיזיקליות היותר מגניבות, לדעתי) או גן עדן (אחת התיאוריות האמוניות היותר מנחמות, לדעתי), שלא ברור לי אם נחשב חלק מהיקום הזה.

אני טום רידל. 

זה שתמיד נשאר לבד כשמתחלקים לקבוצות. 
זה שעובר מקבוצה לקבוצה ומבקש שיצרפו אותו, ובכל מקום נתקל בסירוב. 

אני לא יודע למה אתם לא רוצים להיות איתי. אבל זאת עובדה. 
עוד כשהייתי בגן לא היה לי עם מי לשחק. 
בבית הספר היסודי תמיד ישבתי בהפסקות, תוהה איך כולם מסתדרים לקבוצות משחק כמו בקסם - קסם שאני לא מצליח לחולל, ולא משנה כמה ניסיתי. 
כשצריך לעשות עבודה בקבוצות, אני מנחם את עצמי שאני זאב בודד, שלא צריך אף אחד.
כי ככה זה עם זאבים בודדים. 

אני לא יודע למה אתם לא רוצים אותי - כנראה כי אני שונה מכם. 
אני פריק, מוזר, משונה; אף אחד לא קורא לי מיוחד. אני יודע שזה מה שאני, אבל אף אחד אחר לא רואה את זה. כולם רק רואים בי המוזר הזה. 

אז מה אם יש לו יכולות מדהימות, אתם בטח חושבים. זה מוזר. אנחנו לא רוצים את המוזר הזה איתנו. הוא כולו מוזר כזה, כל ההתנהלות שלו שונה. למה שנצרף אותו?

אתם פשוט לא יודעים מה אתם מפסידים. 
בכל פעם שצריך לעשות משהו ביחד אתם דוחים אותי, ואני הולך לעשות את זה לבד, ובסוף מצליח יותר מכולכם יחד. 
מה שכמובן גורם לכם להתרחק ממני עוד יותר. 

לא תמיד אני מצליח לנחם את עצמי ולשכנע את עצמי שיותר טוב לי בלעדיכם. אני בודד. 
אבל יום אחד אני לגמרי אתרגל לזה, ולא יהיה לי יותר אכפת בכלל. 
החלטתי שאני לא נעלב יותר, כי זה מטופש וזה לא מועיל לי (והצלחתי! אני לא נעלב יותר). 
אבל אני עדיין מרגיש בודד לפעמים. על זה עוד לא הצלחתי להתגבר. 

אם תמשיכו ככה, יום אחד אולי כבר לא יהיה לי אכפת בכלל גם מכם. ואז אתם תצטערו, ועוד איך. 
ככה אני מנחם את עצמי בכל פעם שאני עצוב. 

אני לא מרשה לעצמי לבכות.
כבר מזמן לא בכיתי, ועוד יותר מזמן לא בכיתי בפני אנשים אחרים - גם כשעוד הייתי נפגע, שנאתי להראות את זה.
פעם, כשהייתי ממש קטן ועוד הייתי מאפשר לאנשים לראות כשהייתי במצוקה ולא הסתרתי כמה קשה לי, בכל פעם שבכיתי היו מפסיקים לכעוס עליי ולהתרחק ממני, ומנחמים אותי.
אבל ברגע שהפסקתי לבכות, אף אחד כבר לא שם לב אליי. שוב לא היה לאף אחד אכפת, שוב כולם התרחקו וחזרו להצביע עליי ולהתלחשש, משאירים אותי לבד.
אף אחד לא התייחס כשניסיתי לשתף את האחרים במה שאני מרגיש, להסביר להם בפשטות שלא נעים לי להישאר לבד, או שאני רוצה להיות חבר שלהם.

אני לא רוצה רחמים. אני רוצה שבאמת יהיה אכפת למישהו ממני, תמיד - לא רק כשאני נראה פגיע.
אני לא מראה יותר לאף אחד את הקשיים שלי. שלא ירחמו עליי, אני לא צריך את זה. ושלא ינצלו את זה לרעתי (גם זה קרה). 

אני לא בוכה יותר בכלל. גם לא בסתר.
במקום לבכות, אני כועס. ואני מבטיח לעצמי שיום אחד עוד אנקום בכולכם ואגרום לכם להצטער. ורק אז תבינו איזו טעות עשיתם. 

חבל שרק אז. כי יכולתי להיות חבר נאמן לכל מי שרק היה מוכן להתגבר על השוני ולהושיט לי יד. 
יכולתי להשתמש ביכולות המופלאות שלי כדי לעזור לכם. כדי לשפר את החיים של המוני אנשים. 

אולי זה עוד אפשרי - אני בינתיים מחכה, עוד נשארה לי טיפת אמון בטוב שבאנשים. 
אני עוד לא וולדמורט. אני עדיין טום, נכון לעכשיו.
אולי למישהו יהיה השכל - אולי מישהו יראה מי אני באמת - - 
טוב, כנראה זה לא יקרה. 
כולכם טיפשים. אני שונא אתכם!!

		הפרק הבא