אני טום רידל

טוב, האמת שלא התכוונתי לכתוב עוד פרקים, וזה תוכנן להיות פיקצר, אבל אחרי שהעליתי את הפרק של טום הארי החליט להתערב.
"ומה איתי?"
"אנחנו מחרימים את הספר השמיני, ולכן סביר להניח שחיית לך באושר ועושר עד עצם היום הזה, לא?"
"לא! לא הבנת למה התכוונתי! כתבת פאנפיק על הילדות הדחויה של טום, נכון?"
"כן... "מצאתי" (איפשהו במעמקי הדמיון שלי) יומן ישן יותר שלו, לא הורקרוקס, וחיברתי מקרעי המשפטים שהיו שם את התמונה הכללית. יש לך בעיה עם זה? הצגתי אותו חמוד מדי לטעמך? זה טום, הארי, לא וולדמורט, ואף אחד לא הולך לאהוב את וולדמורט בגלל זה. אל תדאג. גם ככה שניכם דמיוניים..."
"לא, אני דווקא חושב שזה יופי של פאנפיק. באמת. אני אפילו חושב שזה נכון. אני רק רוצה להזכיר לך, אבל, שגם לי היתה ילדות דחויה."
"על זה כבר יש לי רעיון לפאנפיק אחר. זה סתם יהיה ממוחזר."
"לא, זה לא. הרעיון ההוא לגמרי שונה - "
"צא לי מהמחשבות! לא נתתי לך רשות להסתכל על הרעיונות שלי, רק לקיים איתי את הדיון הזה!"
"טוב, טוב, סליחה. בכל מקרה, מה שאני אומר, זה שהפאנפיק דווקא טוב. הוא מעביר את התחושה של להישאר בחוץ כשכולם בפנים, את חוסר הרצון להיכנע לסיטואציה, את הכעס והבדידות, ו - "
"הבנתי, הבנתי. אתה שוכח שגם אני חוויתי את זה. לא צריך לספר לי."
"אני לא יכול לדבר כשכל הזמן קוטעים אותי! יש לך תרבות דיבור מזעזעת."
"גם לך יש, וזה הראש שלי, ולכן אתה בעמדת נחיתות. תיזהר."
"גררר... בקיצור, שכחת שגם לי היתה ילדות דומה, ושכחת לתת הסבר הגיוני להבדל בין טום לביני. וחוץ מזה, כדאי להראות גם מה יכול היה לקרות, כדי לתת לאנשים מוטיבציה חיובית. אני רואה אצלך בראש הרבה אופטימיות, לא מתאים לך לסיים סיפור בצורה כל כך קודרת."
"מה אתה, מצנפת המיון?! מספיק לחטט לי בראש! אבל לצערי אתה צודק. מה חשבת לעשות?"
"עוד פרק. אני יודע שאין לך זמן לכלום בימינו, אבל אין צורך בהרבה טרחה מצידך, כי אחרי הקרב על הוגוורטס ישבתי וכתבתי משהו שיכול להתאים בדיוק. אני רק מקווה שלא נרדמתי לפני שסיימתי - הייתי ממש עייף, משום מה... אעביר אותו למוח שלך בקסם תוך כמה ימים."
"בהתחשב בעובדה שאתה דמיוני, זה לא ממש אפשרי, אבל סבבה. נזרום איתך, למה לא..." (למה לא? כי בדיעבד, זה דווקא כן ביזבז לי זמן. והרבה. עשיתי טעות והקדשתי לזה הרבה יותר זמן משתכננתי. נראה לי שאמעט עוד יותר בגלישה באתר הזה כדי לא לחזור על הטעות הזו שוב).

אגב, לכל מי שמגיבים/מדרגים/ממליצים, תודה רבה! ולכל מי שעוד לא עשו את זה, מאד אשמח אם תעשו.

אני הארי פוטר.

"הילד שנשאר בחיים" וכל זה.
אבל עד גיל 11, הייתי סתם הילד שנשאר לבד.
טוב, לא תמיד נשארתי לבד. לפעמים דאדלי וחבורתו נשארו איתי - או נכון יותר, עליי.
באמת שכבר עדיף להישאר לבד. 

אף פעם לא ידעתי למה כולם דוחים אותי, אבל ככה זה היה תמיד.
אפילו כשאף אחד מבני חבורת "אפס אייקיו", כפי שנהגתי לכנות אותם ביני לביני, לא היה בסביבה, אף אחד מעולם לא הציע לי להיות איתו. בשום דבר.
וכששאלתי אם אפשר להצטרף, תמיד סירבו לי. תמיד.
לא כי הם פחדו מדאדלי (למרות שגם אם זה כן היה בגלל הפחד, זה עדיין לא היה בסדר. לא משנה).
היו הרבה הזדמנויות להושיט לי יד ידידותית בלי לעורר את חמתו של דאדלי, ואף אחד לא חשב אפילו לעשות את זה.

כולם קראו לי בשמות גנאי - וזה באמת כבר היה מיוזמתם האישית.
לדאדלי ממש לא היה אכפת אם עוד אנשים מתעללים בי, הוא פשוט נהנה לעשות את זה. אף אחד לא חייב אותם לעשות את זה גם.
אבל בכל זאת, בימים שדאדלי לא הגיע, או שחבורת "אפס אייקיו" היתה עסוקה מדי בהתעללות במישהו אחר, תמיד היו מי שדאגו למלא את החסר, למרות שבאמת לא יצא להם מזה כלום - זה לא עניין את דאדלי, והוא מעולם לא תגמל אותם.

בגיל צעיר יחסית הגעתי למסקנה שאנשים לא אוהבים אותי כי אני "מוזר" - כלומר, שונה מהם.
מה הבעיה בלהיות שונה? 
לא ידעתי, והאמת היא, שאני לא יודע עד היום.
בעיניי, דברים שונים, "מוזרים", הם מעניינים ומיוחדים; הזדמנות לגלות דברים חדשים שלא הכרתי.
למה אתכם זה מרתיע?!

כמו טום, גם אני לימדתי את עצמי לבלוע את הדמעות.
לימדתי את עצמי לא להקשיב למה שאומרים עליי, לא להיעלב, לא לייחס לזה חשיבות.

כמו טום, גם אני ניסיתי להיאבק בתחושת הבדידות, אבל מצאתי את המאבק הזה קשה בהרבה.
שיננתי לעצמי שוב ושוב שאני יותר טוב מכולם יחד, שאני זאב בודד שלא זקוק לאף אחד.
אבל עדיין חשתי בודד כשהאגריד מצא אותי ביום ההולדת ה-11 שלי.

וזה היה המזל שלי.
שלא כמו טום, עדיין הייתי יכול להכיל אהבה כשקיבלתי אותה בפעם הראשונה (טוב, הראשונה שיכולתי לזכור, בכל אופן).
עדיין לא וויתרתי עליה כמו שהוא וויתר - עוד נותרה לי תקווה קלושה שיום אחד יהיה לי מישהו שיאהב אותי בזכות מי שאני, שאוכל לאהוב אותו בחזרה.
והאגריד היה כזה, ללא כל ספק.
הוא לא אהב את "הילד שנשאר בחיים" - הוא אהב אותי. את הארי פוטר, שהיה בעיניו ילד חמוד ומיוחד בזכות מי שהוא, לא בזכות הצלקת שלו.

התמזל מזלי, ולא נאטמתי לחלוטין לפני שמישהו העניק לי אהבה.
התמזל מזלכם, ובא מישהו שהיה מוכן לאהוב אותי למרות שהייתי שונה (כן, גם בעולם הקוסמים אני עוף מוזר. ולא בהכרח לטובה).
כל התוכניות הילדותיות שלי על נקמה מטורפת בכולכם נגנזו לנצח (תודה לא-ל. מזעזע לחשוב כמה נזק יכולתי לגרום, ואילו שורות מטופשות ומלאות פאתוס הייתי מקבל בתור קוסם אופל פסיכופת).

אז, אם תהיתם מה ראיתי ביצור הקטן המכווץ מתחת לספסל ב"קינגס קרוס" שבראש שלי - ראיתי בו ילד קטן, שכמוני, לא הצליח להשתלב מעולם, ולא הבין איך כולם עושים זאת בכזו קלות.
ילד קטן, נואש לאהבה, שכבר לא מסוגל יותר להתמודד עם החוסר הזה, ומנסה בכל כוחו לאטום את עצמו בפניה, שלא תשפיע עליו יותר, כי הוא מרגיש שהיעדרה מחליש אותו - ולכן משכנע את עצמו שההפך נכון, שאהבה היא חולשה, ו"מי צריך את זה בכלל".
ילד קטן שמתאמץ לגרום ללב שלו להפסיק לבכות.
זאת הסיבה שנתתי לרוצח של הוריי - וולדמורט - את ההזדמנות האחרונה הזו להתחרט.
קיוויתי שועוד נשאר בו קצת מהתום שהיה בו פעם, שיוכל לחזור להיות הטום שהיה פעם.
לא עשיתי את זה מרחמים על וולדמורט - הרי חז"ל* כבר אמרו שמי שמרחם על אכזרים סופו להתאכזר לרחמנים. (*מה קרה? אסור לי לצטט את חז"ל? אז מה אם אני מאנגליה? אולי אני יהודי? אולי אני פשוט גוי שיש לו ידע ביהדות והערכה לחז"ל?)
עשיתי את זה מרחמים על טום, מתחושת הזדהות ואהדה לילד התם שנרמס באכזריות על ידי כל אותם אלו שדחו אותו, שיצרו את וולדמורט.

אני שמח שוולדמורט מת. שנאתי אותו, ואשנא אותו לנצח.
עצוב לי על טום, שמת לפני שנים רבות.
אני מאושר על שנותרתי פתוח לאהבה למרות כל מה שעברתי; אני דואג לכתוב את זה עכשיו, מייד אחרי הקרב על הוגוורטס, כדי שיהיו פחות מקרי "טום רידל" - וכדי שכמה שיותר אנשים יזכו לאהוב ולהיות נאהבים, כמו שבסופו של דבר גם אני זכיתי.
כי כשאוהבים, לחיים יש משמעות.
אין להם משמעות אם אתה חי רק בשביל עצמך; אתה מוכרח שיהיה לך למען מי ולמען מה לחיות וגם למות אם יהיה צורך, כדי שחייך יהיו שווים שתחיה אותם.
כל אחד צריך מטרה בחיים, דרך משלו לעשות את העולם הזה קצת טוב יותר.

עכשיו, אחרי שהרגתי את וולדמורט, לא ברור לי עדיין מה תהיה המטרה החדשה שלי, הדרך החדשה שלי לעשות טוב.
אולי אהיה הילאי, אבל אני עוד לא בטוח.
אני רוצה למצוא את הדבר הכי טוב שאוכל לעשות.

"אדונילי הארי?"
"ממממ...."
"אדונילי הארי, קריצ'ר הבא-הביא לך את הכריך שביקשת, אבל אדונילי נרדם על השולחן על איזה קלף, ואדונילי לועס עט נוצה בין השיניימים וכל הדיו שפוך-נשפך לו בפה מתוך שינה."

הפרק הקודם