אשליה מציאותית שכזו

פרק 2- טעויות מקריות(?)

 הנלי היטיבה את כובע הצמר על שיערה ויצאה אל החורף הלונדוני. מגרש החנייה היה מלא ברכבים, והיא תרה בעיניה אחר רכבו של דילן. הרכב השגרתי נגלה אליה די מהר, והיא הבחינה בראשו השחרחר של דני נשען על ההגה בעייפות. היא פתחה את הדלת והתיישבה. "קדימה, סע מהר לפני שיהיו בעיות." הוא הרים את עיניו והעיף בה מבט חטוף בשעה שחגרה, והיא דאגה שהוא לא יראה יותר מאשר את השיער הג'ינג'י שהתפזר על פניה. הוא התניע בזריזות, והם יצאו לדרך. היא השעינה את ראשה על שמשת החלון, עצמה את עיניה בהפגנתיות ועד מהרה שקעה בשינה עמוקה.

היא התעוררה מחריקה עזה, ומצאה אותם ממתינים לרמזור שיתחלף. מבט קצר בפניו המרוכזות הבהיר לה שמשהו בו מוזר. דני מעולם לא הרכיב משקפיים, והיה לא סביר שהוא יעשה את זה כדי למנוע זיהוי שלו. אחרי הכל, הוא לא היה ג'ק. בלי הרבה מחשבה היא פלטה: "דני.." הבחור הפנה אליה את ראשו, וכעת היה ברור שזה לא דני. האף הישר והמנומס שלו לא דמה לאף הגבוה והחוצפן של דני, שתמיד נראה לה כמו מתבגר חסר תקנה. עיניו הירוקות היו שונות מהעינים הכחולות שהיו לסמל ההיכר של דני, אבל המאפיין שהכי בלט בהופעתו היה צלקת בצורת ברק שהתנוססה בגאון על מצחו. הוא חייך אליה בהתנצלות. "אני הארי. נראה לי שהתבלבלנו, הייתי אמור לאסוף את החברה שלי, שגם ג'ינג'ית, וכנראה שחלה פה טעות. אני כרגע נוסע בחזרה לתחנה לאסוף אותה, וכנראה שגם אותך מישהו היה צריך לאסוף." "ואיך אתה בטוח שאני לא מושתלת מאיזה ארגון טרור והולכת לפגוע בך?" היא שאלה בהתחכמות, הארי חייך: "עשיתי את הבדיקות שלי. במחשבה שנייה---" הוא הסיר את ידו הימנית מההגה, ובתנועה חדה הפשיל את שרוול המעיל שלה עד למרפק. היא משכה את ידה בתנועה חדה, והוא התנצל. הנלי לא התכוונה לתת לבן אדם כלשהו לגעת בידה בלי רשות, בוודאי לא לבחור שרק הרגע היא הכירה. היא הסיחה את דעתו לשניה, ובן רגע ידיו היו כפותות בחבל עבה. קסמים מהסוג הזה היו המומחיות שלה. הבחור הביט בה לרגע במבט מוזר, משך בכתפיו באדישות, והחבלים הותרו. הוא המשיך לנהוג והנלי נותרה נדהמת.

"בחור מוכשר אתה, שמונה תפרים פנימיים ועוד חמישה עשר חיצוניים, וכל זה רק מנפילה על כלי עבודה? בהחלט הישג נאה." ג'ק חייך בעייפות מנומסת לסטאז'ר הנלהב, ותהה לעצמו האם כל הבריטים כל כך מעצבנים. הסטאז'ר החל לחבוש את היד, וג'ק נשם לרווחה. השעה האחרונה שעברה עליו מאז הוכנס לחדר הניתוחים לא הייתה מלבבת במיוחד.
דילן שעמד מימינו הציץ בעצבנות בשעון, וג'ק הטה אליו את ראשו במאמץ. "אתה יכול ללכת, דילן. אני יכול להסתדר לבד." דילן הביט בו בפקפוק, וג'ק התעצבן. "אני לא ילד,דילן!" דילן חייך אליו בעייפות, אך עדיין היסס. "נו, לך כבר!" ג'ק דחק בו, ודילן נופף לו לשלום ויצא מהחדר.

ג'ק נותר בבית החולים כל היום, עד שבעשר בלילה הצוות הואיל בטובו להגיע למסקנה שדקרו אותו מספיק וג'ק יכול להשתחרר. הוא קיבל מרשם למשכך כאבים למקרה שהאף יכאב יותר מדי, חתם עקום על טופס השחרור, והעיף מבט במראה. תחבושת גדולה כיסתה את אפו, והדבק שהחזיק אותה היה מוצלב מעל. "אני נראה כמו מיקימאוס!" הוא קרא בזעזוע, ואדם שעבר לידו גיחך. ג'ק התנחם בעובדה שלפחות ככה אין לאף אחד סיכוי לזהות אותו. הוא יצא לאוויר הלילה הצלול ועצר מונית שהסיעה אותו שני רחובות מדירת המסתור. כשסוף סוף הוא נכנס לדירה הוא מצא את דניאל בוהה בטלוויזיה, ואת הנלי נוחרת על הספה. מקיני כרגיל התבודד בחדרו, וג'ק רצה לעלות על המיטה ולהירגע מהיום הארוך שעבר עליו. תקוות שווא, אם אתה בבית אחד עם חושיה המחודדים של הנלי, שפקחה עין אחת לפני שהוא הצליח לצאת מטווח ראייתה. טעות ראשונה. היה ברור שהנלי עצבנית, וג'ק שיער שגם דניאל, ולא היה לו שום חשק לשמוע למה. הוא נאנח והתיישב על השטיח. לאחר 5 דקות שבהן הקשיב בחצי אוזן לסיפורה של הנלי, משהו צד את תשומת ליבו. "תארי לי אותו שוב רגע, בבקשה." הוא קטע אותה. "שיער שחור מבולגן, עינים ירוקות, משקפיים, וצלקת--" "בצורת ברק על המצח.ידעתי." הוא זינק לעמידה וסינן בכאב. הוא עוד לא התרגל להשתמש ביד אחת. דניאל והנלי הביטו בו במבטים תוהים, והוא צעק בהתרגשות;"אתם לא מבינים?! הוא התנגש בי היום בבוקר ונדבק אלי אחר כך מלא זמן. אני חושב שהוא מהF.B.I."

הפרק הקודם