עורבני־מלשן

הפאנפיק הזה הוא בעצם פרק שכתב על משחקי הרעב כשקראתי את הסיפור לראשונה, ושננטש אי שם במעמקי המחשב תחת שכבה אין סופית של אבק וקורי עכביש לא אמיתיים בעליל. מדובר בסיפור שנחשב בנק הרעיונות שלי, מה שאומר שכל מי שמכיר את הסיפורים שלי (חלי, מיטל, נטע, זה הזמן שלכן לקלוט כמה הסיפור הבא משעמם) יזהה אלמנטים דומים עד זהים בין כל הסיפור שלי לסיפור המסכן הזה.
במקור, הפרק הראשון הכיל 4984 מילים, אבל כדי למנוע מכם לתלוש שערות מיאוש אני אחלק אותו (וכל פרק שבא אחריו) לפרקים קצרים בהרבה. אה, וזה נכתב עם נגה, בעיקר כמה עמודים ראשונים. אז הכול מוקדש לה.
אני חייבת לישון, אז רגע לפני שאני קורסת על המיטה - זה לא לוקח יותר מדקה ללחוץ על כפתורי ה"המלץ" וה"הירשם לעידכוני פאנפיק זה", וגם לא להגיב. יאללה, סיימתי את דברי, ואני אותיר אתכם להתרשם מהסיפור המקורי מאוד מאוד שלי.

~ פרק 1 ~

כשאני מתעוררת, השמיים עדיין אפלים. אני מתמתחת ומדליקה את מנורת הלילה הישנה של שרי. היא הפסיקה להשתמש בה בערך בגיל שש, אבל אשטון ורייאן לא טרחו למכור אותה. המנורה היא המכשיר היחיד בבית שלא פועל על חשמל, ולכן גם היחיד שניתן להשתמש בו באותם מקרים לא נדירים במיוחד, כשמנתקים את החשמל מכל המחוז לפרקי זמן של כמה שעות, ומשאירים את התושבים להסתדר בינתיים בחושך מוחלט מלבד אור השמש. בקיץ זה לא כל כך גרוע, אבל בחורף זה פשוט נורא, בלי מכשירי החימום החצי מקולקלים שימנעו מאיתנו לקפוא למוות. אבל היום לא צריך לדאוג; בטקס האסיף תמיד יש חשמל יציב, כאמצעי נוסף למנוע מאיתנו להביך את עצמנו מול כל האומה.

המנורה מהבהבת לכמה שניות, ונכבית בקול פצפוץ. אני נאנחת בלי הפתעה. מבחינה טכנית המנורה אמורה להיות מכשיר שפועל בכל מצב, אך אחרי שנים בבית הקר כשכרסמים מאכלים את גוף המנורה כבר לא נותר ממנה אלא מכשיר שמסוגל בקושי להפיץ אור קלוש בלבד למספר דקות. אולי שעה, עם קצת מזל. אני משלשלת את רגלי מהמיטה וחשה ברצפה האבן הקפואה תחת רגלי. האח נכבתה כבר מזמן, ולא תדלק שוב לפני שנחזור הביתה בערב, לאחר האסיף.

אני מתלבשת בדממה אל מול החלון הפתוח, מעטה שמים אפל מנוקד לפעמים בכוכבים חיוורים כל כך, כאילו אפילו גם להם כבר אין כוח לחיים. אין לי סיבה לחשוש שמישהו יראה אותי - אפילו נייט לא מתחיל לעבוד בשעה שכזאת, לרוב גם אני נשארת במיטה בשעות כאלה, בניסיון להנות מקצת שינה לפני הקטיף. אבל היום יוצא דופן.

אני מחליקה את כפות רגלי לתוך מגפי הציד החבוטים שלי. הם היו של שרי, כמעט כל דבר שיש לי עבר קודם אצל שרי. הם כבר קטנים ולוחצים לי בקרסול, ומסמרי הברזל, שכביכול אמורים לסייע בטיפוס, כבר נשרו ברובם.

אני נעצרת מול המראה המוכתמת ובוחנת את הבבואה שלי לפני שאני יוצאת מהחדר. אני לבושה חולצה שחורה כהה ומכנסים משופשפים, בגדי קטיף. אני אפילו לא זוכרת מתי קניתי את התלבושת הזאת. אני מקפלת את שרוול החולצה ועוזבת את המראה.

אני תולה על כתפי את רצועת התרמיל ויורדת במדרגות בצעדים חרישיים. ווסט ואיידן עוד ישנים, אבל אשטון כבר ערה. היא עומדת במטבח מול הכירה החשמלית החבוטה ומנסה להצית בה להבה באמצעות גפרור. היא מהנהנת אלי הנהון קלוש כשאני חוצה את המטבח בסערה וחוזרת אל הכירה. היא אפילו לא טורחת לנזוף בי על שאני הולכת לצוד כל כך מוקדם. שתינו יודעות שאנחנו זקוקות לבשר הזה.

אני חומקת החוצה ועוצרת רגע להביט לעבר מטע עצי התפוח של משפחת גוונדוויר. עצים כהים, גבוהים, שבעבר גזעיהם החזקים סייעו לתחזק את המשפחה, והאכילו אותה בכבוד. אבל עכשיו נשאר מהמטע בקושי כמה עצים דקיקים ומיובשים. אני לא זזה עד שאני רואה צללית כהה חומקת מהבית הישן ונבלעת בתוך המטע. לפחות אדם אחד יוכל להרוויח מהאסיף.

אני חוצה את השדה בהליכה מהירה, על סף ריצה. הרוח הצוננת שנושבת סביבי גורמת לי להתגעגע לבית החמים, ואני מתפתה לעצור ולחזור הביתה, להתארגן לאסיף ולחגיגות שאחריו. לאושר של האנשים על שילדיהם ניצלו שנה נוספת, שלא יצטרכו לחשוש עוד לגורלם במשך שנה שלמה. אבל שתי משפחות לא יצטרפו אל ההמון. המיועדים יועברו להיכל הצדק, שם ייפרדו ממשפחותיהם ומחבריהם, שאולי לעולם לא יראו אותם שוב. ואז יסיעו אותם אל הקפיטול. ולאחר מכן... לאחר מכן...

כשאני מגיעה לגבולות היער השמש כבר מציצה מעל לקו העצים. אני מדמיינת לעצמי כיצד אשטון מעירה את ווסט ואת איידן, כיצד רייאן יוצא לקטוף את התותים הבשלים, והבנים עוזרים בינתיים לאמא בשטיפתם ובייבושם. ואז, בעוד חמש שעות, כששמש הצהרים כבר תתנוצץ לה למעלה, הם יתחילו להתארגן לקראת האסיף. להתקלח, להבריש את השיער, להתלבש בבגדים היפים ביותר. בגדי אסיף, שאותם לא ילבשו שוב במשך שנה שלמה.

אני שולפת את הסכין ומתקדמת לתוך היער בזהירות. מדובר בחורשה ארוכת ידיים שנשתלה לפני יותר מארבעים שנה. היא הייתה שייכת לאיזה חקלאי זקן שכנראה קיווה שתתפתח למטע עצי פרי בעתיד, אבל הוזנחה עם השנים והתכסתה עשבים ומטפסים. כיום היא ג'ונגל סבוך שנחשב קו אדום לכל אדם תבוני שאינו רוצה למות על ידי חית פרא מסוכנת. נכנסתי לכאן רק פעם אחת בעבר, והיא הסתיימה כשאני צולעת הביתה עם סימני שיניים על הרגל ודם על הברך. בדרך כלל הייתי דוחה על הסף כל הצעה להיכנס ליער, אך הפעם הבהירה מלודי שמדובר במקרה חירום.

מרגע שאני נכנסת בין העצים ושבריר השמיים שנראה מעלי נעלם, אני מתחילה לרוץ. זה בטח לא המעשה הכי חכם לעשות עכשיו משאני נמצאת ליד כל כך הרבה טורפים פוטנציאלים, אבל אני מרגישה משוחררת, עכשיו כשאני שוב בסביבת חיק הטבע המנחם, עד כמה שהוא פראי ושונה מהמוכר לי. כמו מטע העצים של משפחת גוונדוויר, לפני שהוזנח, בתקופה שהיה בשיאו. אני נזכרת בעצים הירקרקים ובגזעים המשובחים, הגברים העובדים וכורתים עצים. אבל המקום הנפלא ההוא בהחלט שינה מהיער.

היער ידוע כאזור למשיגי גבול, ג'ונגל פראי שגובל בין מחוזות שבע, תשע, אחת־עשרה ושתים־עשרה. אך המחוז שלנו הוא היחיד שבו החוק נאכף באמת בקפידה – אם ימצאו אותי, אני עשויה לחטוף הצלפות, אפילו לקבל כדור ביד. המטרה היא כמובן למנוע מאנשים לברוח למחוזות אחרים, אך גם ציד נאסר באיסור כבד. אם כי קשה לי להאמין שאנשים יסכימו לנסות לפלס דרך בשטח הפרא הנורא הזה ימים שלמים רק כדי לברוח מהמחוז.

אני רצה בלי כיוון, בלי לדעת למה או לאן. אני שוכחת את הוראות הדרך של מלודי, את החתכים שהיא סימנה מבעוד מועד על העצים כדי לכוון אותי. אני רצה ורצה מבעד לענפים הדוקרים ולשיחי הקוצים שמנקבים בעורי. אני רצה ועוברת את השיחים הנמוכים, וממשכה לרוץ עד שכל שבריר של אור שאולי נראה קודם נעלם. אני נעצרת רק כששביל העפר המתפתל נגמר. זהו השביל הסלול היחיד בכל היער כולו. אני נעצרת ומתכופפת לאחוז בברכי, מתנשמת. דממת מוות שוררת סביבי מלבד ההתנשמויות שלי. אני מתנשפת ומנסה להסדיר את נשמתי, ועושה סדר במחשבותיי.

אני קולטת באיחור שתעיתי לגמרי. השעה כבר בטח מאוחרת, השמש בטח כבר זרחה, אך אין לי דרך לדעת מבעד לענפי החורשה הסבוכים. אני שוקלת לצעוק למלודי אך מבטלת את הרעיון כמעט מיד. במקום זאת, אני מדליקה ענף שבור בעזרת קופסת הגפרורים שבתיקי, ומתחילה ללכת בכיוון ההפוך. תוך זמן לא רב אני מכבה את האש תחת סוליית הנעל שלי ומחליפה את הענף המפוחם באחד חדש. האור מסמן אותי מן הסתם כמטרה בעיני הטורפים, אבל הוא גם יכול למשוך את תשומת ליבה של מלודי. ומלבד זאת, הוא הדבר היחיד שמונע ממני ללכת לאיבוד באפלה גמורה. שביל העפר והלפיד הם שניהם הדברים היחידים שמכוונים אותי. השביל נסלל לפני זמן רב, שנים לפני שנאסר להיכנס ליער. הוא נועד כדי שחקלאים ימצאו את דרכם בחורשה – שכיום כבר יכולה לזכות לכינוי המפואר "ג'ונגל". לפני שנים השביל ננטש לגמרי, אך ציידים אמיצים עדיין משתמשים בו לפעמים כדי שלא להיאבד ביער. הוא מסתיים כשמגיעים לקו העצים הצפופים המסמן את המעבר מהחורשה שנשתלה בידי אדם לשטחי הפרא הנוראיים שמובילים למחוזות האחרים. איש לא נכנס לשם ויצא. לא בחיים, על כל פנים.

אני הולכת זמן רב, אולי שעה, אולי שעתים. לא שמתי לב לזמן כשרצתי. כשלבסוף אני מוצאת את מלודי, היא נראית על סף ייאוש. היא שעונה על גזע עץ מחוספס אי שם בקרחת יער קטנטנה שהשביל עוקף, ולוגמת ממיימיה בהבעה חסרת סבלנות. כשהיא מבחינה בי היא בוחנת את שערי הסתור ומכנסי השרוטים מענפים ומקוצים ונוזפת בי על האיחור. ואז אני מתיישבת לצידה על האדמה הקרירה ולוגמת מים מהמימייה שהיא מושיטה לי בזמן שהיא מסבירה למה היא קראה לי.

מלודי היא החברה היחידה שלי שאני באמת מגדירה כחברה. יש את המשפחות שאני עושה איתן עסקים, ואת הילדים היתומים שאני לפעמים מגניבה להם תותים קצת רקובים שאני אמורה לזרוק לפח, אבל את אף אחד מהם אני לא באמת מגדירה כחבר שלי. אפילו לא את נייט או את אליס.

את מלודי הכרתי דרך השוק. היא אחת היחידות שמוכרות בשר, והיא היחידה שמוכרת בשר איכותי ופיקנטי. אני מחליפה איתה דרך עקב זרם קבוע של תותים טריים בתמורה לבשר סנאי או ארנבת פעם בשבוע. לפעמים היא אפילו מצליחה לצוד פסיונן. ביום כזה, כשאני חוזרת הביתה, אני והמשפחה שלי אוכלים סעודת מלכים. לחם, בשר ומרק חם. אנחנו אף פעם לא לוקחות הכול: תמיד מתחלקות חצי חצי. תמיד יוצאות גם עם בשר וגם עם פירות מהעסק.

אני לא בטוחה מתי בכלל התפתח הקשר הזה. זה פשוט קרה. השיחות בעת החלפת המוצרים הפכו לשיחות יזומות מחוץ לשעות העבודה, ומלודי ואני התיידדנו.

זה לקח זמן. בהתחלה היו אלה באמת סתם שיחות חולין ידידותיות או ברכות שלום מנומסות, אך עם הזמן זה הפך ליותר מזה. מלודי הייתה האדם הראשון שהכרתי שלא חששה להביע את דעותיה הנחרצות נגד הקפיטול. אולי לא באופן מוחצן, אך בשיחות הליליות שלנו היא היתה נפתחת לגמרי. זה הפך למעין טקס שלנו, השיחות האלה. אחרי שכולם כבר היו נרדמים היינו נפגשות ליד המטע של משפחת גוונדוויר. אלו היו השעות היחידות ביום שבהן הייתי יכולה להיות פתוחה לגמרי, בלי לחשוש מה יקרה אם מישהו ישמע, ואני בטוחה שגם מלודי חשה ככה.

תחת כיסוי אפלת הלילה סיפרה לי מלודי על אמה, שעזבה את הבית כשהייתה רק בת שלוש, ועל אביה, שלא יציב נפשית ומשאיר אותה לטפל בעצמה ובו. אני מצידי סיפרתי לה על האימוץ שלי על ידי משפחת לורנס, ועל הקשר־לא־קשר שלי עם רייאן. אני אולי הייתי היחידה שהיא סיפרה לה את הכול, היא הייתה היחידה שהרגשתי משוחררת לגמרי לידה. לכן, כשביקשה ממני אתמול בלב השוק להיפגש איתה כאן והבהירה שמדובר במקרה חירום, הסכמתי למרות הסכנות הרבות הטמונות ביער. למלודי אין יותר מדי בעיה עם היער; היא באה לכאן מדי יום, מלקטת פירות, דגה חיות ים או צדה עופות וחיות. הסכין שהיא הגניבה לי תחת השולחן לפני שנים כה רבות, בפעם הראשונה שיצאתי איתה ליער, היתה רק הוכחה קטנה לקשר העמוק שלנו. כדי להשיג סכין משובחת כזאת היה עליה להקריב לא מעט, מן הסתם. אבל מלודי תמיד משיגה את מה שהיא רוצה.

אני לוגמת מים ומתבוננת בה. שערה הבהיר ועינייה הירוקות הופכות אותה למראה יחודי במחוז שלנו. רוב האנשים במחוז מתאפיינים בשיער כהה ובעיניים חומות, ואני היא הדוגמא המושלמת לכך. אך מלודי היא מבין היוצאי דופן. עורה אומנם לא בהיר לגמרי, אלא יותר גוון שזוף אדמדם, וגם שיערה בהיר כל כך שנראה שחימצנה אותו. אולי זה באמת נכון. היא מחזיקה עליה סכין ציד ועוטה כפפות ציד חומות, ונראית דרוכה ומודאגת. שילוב מסוכן.

"מעבירים אותי לבית המחסה הקהילתי." היא לא טורחת בהקדמות כמו תמיד. עינייה מתנוצצות במעין שילוב משונה של צער ותקווה. היא מעבירה ידיים בשערה בעצבנות, ואני מרגישה כאילו האדמה קורסת תחת רגלי.

		הפרק הבא