נקמת היער

ענפים התפצחו תחת כפותי כשצעדתי ביער. הוא היה שרוף ונבול אפילו יותר משזכרתי.
הרגשתי בכובד שקיק העלה שעל צווארי. שקיק מלא ברעל ובאחריות.
אני שייכת לכנפי הרעל עכשיו. יש לי הזדמנות לנקום.
חשבתי על כל חבריי ובני משפחתי שמתו במלחמה. קמצתי את כפותי. כעסתי עליה.
כעסתי עליה יותר משכעסתי אי פעם. הכל היה באשמתה. כל המוות, כל הכניעה, כל הכאב, הכל בגללה! בגלל המלכה צרעה, שכל מה שהיא רוצה הוא כוח. לא אכפת לה לאבד חיים בשביל זה!
שמעתי רשרושים מאחורי. מיהרתי לטפס על אחד העצים שנותרו ירוקים ולהיטמע בעלים.

כנף כוורת כבן שמונה עבר מתחתי.

ירדתי מהעץ במעוף.

הוא בחן אותי. "את כנף רעל, נכון?"

"ל- לא!" גמגמתי, אבל השקיק שעל צווארי העיד על השקר.

"זמן רב חיכיתי לפגוש אחד מכם." המשיך כנף הכוורת. "מה שמך?"

"למה שאגיד לך?" שאלתי בתוקפניות.

"כי אני רוצה להצטרף אליכם." אמר כנף הכוורת. "האמיני לי, אני ראיתי את הזוועות שצרעה עשתה. אני רוצה להרוג אותה בדיוק כמוך."
"יש לך הוכחות?"
"מה את רוצה לדעת?"
שקלתי את שאלתו. "מה שמך, מי משפחתך. היה לך חלק במלחמת העצים? האם אי פעם הגנת על כנף עלה?"

"שמי הוא דבור." אמר כנף הכוורת. "אני בנם של תולעת אש ודבורת עצים. הייתי קטן מכדי להבין כשמלחמת העלים פרצה. בבית הספר הגנתי על כנפי העלה ככל יכולתי."
הבטתי בו בחשדנות. "אם תבוא איתי, אולי נוכל לעשות משהו."

צעדנו בשממה למשך כמה דקות.

"האם... זה קרוב?" שאל דבור.

"כן." אמרתי. טיפסתי בזהירות מעל שורש עץ אחד. "תתקדם מהר יותר." אמרתי לדבור.
הוא מיהר קדימה ודרך על שורש העץ. מלכודת הרשת שהונחה שם הופעלה והחזיקה אותו באוויר.
"היי!" צעק.
"מצטערת, דבור." אמרתי. "אבל אין לי את הסמכות לצרף אותך לכנפי הרעל. תצטרך לדבר עם המנהיגים."
"ואיפה המנהיגים האלה לכל הרוחות?!"
"פה." אמר קול חדש. הסתובבתי לכיוון הקול. היה זה סרפד, המנהיג של כנפי הרעל.
"באמת, אתם צריכים לעבוד על השיטות להכיר דרקונים." אמר דבור ברוגז.

"זו לא דרך להכיר דרקונים." אמר סרפד. "זה אמצעי הגנה." הוא התקדם לעברו. "אז אתה רוצה להצטרף לכנפי הרעל, הא?"
"בהחלט." ענה דבור.
"תצטרך בשביל זה להיפרד ממשפחתך ולהשלים עם האפשרות שאולי תצטרך להרוג אותם."
"אני יודע." אמר דבור. "אבל המשפחה שלי הם בהחלט לא דרקונים טובים. אם ימותו, זה יהיה עונש על חטאיהם."

סרפד שלח קדימה כפה טופר וחתך את הרשת. "אתה רשאי להצטרף." אמר והגיש לדבור שקיק עלה גדוש בעלים וחרקים רעילים.
"לכבוד הוא לי לשאת את האחריות." ענה דבור.
הבטתי בו. הוא מתנהג כמו דרקון שהיה עם כנפי הרעל כל חייו. הוא נושא את השקיק בראש זקוף, ונראה מרוצה מאוד.

"מה שמך?" שאל אותי.

"ד-דטורה." אמרתי בבהלה.

"בואי פשוט נשכח מכל מה שקרה קודם... כולל זה שגרמת לי להיתקע בתוך רשת."

חייכתי. "בסדר." אמרתי.

הוא מתח את כנפיו, שנגעו קלות בכנפי. נסוגתי בבהלה.

"הכל בסדר." הוא אמר. וכמעט השתכנעתי.

אבל במקום להמשיך לשוחח, פרשתי את כנפיי בבהלה ועפתי משם.

		הפרק הבא