נקמת היער

הסתובבתי במטה הראשי של כנפי הרעל בחיפוש אחר חברתי הטובה. בסופו של דבר מצאתי אותה (כמה מפתיע!) בספריה, כשחרטומה תחוב לתוך מגילה ישנה.
"סירן?"
היא הרימה את ראשה מהמגילה. "אה, דטורה! בואי תצטרפי אלי."
"לא, סירן." אמרתי. "אני צריכה להגיד לך משהו."
"מה?"
היססתי. "כנף כוורת הצטרך לכנפי הרעל."
סירן זינקה לעמידה. "מה?!"
"אני יודעת." אמרתי.
"סרפד צירף לכנפי הרעל כנף כוורת? למה?!"
"זה לא ברור. הוא בקושי חקר אותו קודם." אמרתי בכובד ראש.
"אנחנו חייבות ללכת אליו!" קראה סירן בבהלה ויצאה מהספריה בריצה. מיהרתי אחריה.

מצאנו את דבור במגורי החיילים, קורא מגילה ישנה,
"אתה דבור?" שאלה אותו סירן.
הוא הרים את ראשו מהמגילה. "כן."
"תדע לך שלעולם לא נוכל באמת לבטוח בך." אמרה סירן. "אנחנו תמיד משגיחות עליך. אם תעשה צעד אחד לא נכון, לא נהסס להרוג אותך."
"וואו. חשבתי שכנפי המשי הם צמחונים." אמר דבור בעוקצנות.
אוקי, זו שיחה קצת יותר בוטה משציפיתי.
סירן נשפה בכעס. "נצור את לשונך, כנף כוורת."
אז עברנו למשלב גבוה? בסדר.
"לא אסכים להיות מאויים על ידיכן." אמר דבור. "קיבלתי רשות לשהות כאן בחופשיות ללא הטרדה מצד החיילים האחרים."
רגע, מה?
"סרפד הוא אולי המנהיג שלנו, אבל לכל אחד מאיתנו יש התחייבות משלו." אמרה סירן. "ההתחייבות שלנו היא להגן, ואנחנו נעשה הכל בשביל להצליח."
עכשיו מדברים על מניעים?
"אני לא מתכוון להרוג אף אחד מכם, בסדר?!" התפרץ דבור.
וחזרנו לשפה נמוכה.
"בסדר." אמרה סירן בנשיפה. "אבל תדע שאני שמה עליך עין." היא הסתובבה וצעדה משם בכעס עצור.
העפתי בדבור מבט מתנצל ועפתי משם.

"היית... טיפה בוטה." אמרתי לסירן.
"לא משנה לי. אני לא מתכוונת לתת לכנף הכוורת להרוג את כולנו." אמרה סירן.
"הכוונות שלו טובות."
"אל תתחילי גם את!" סירן התנשפה. "אני רק רוצה את הכי טוב בשבילך."
"אני יודעת, סירן. אבל תהיי קצת גמישה."
נראה שסירן שקלה את זה. "בסדר." אמרה לבסוף. "אבל אם הוא רק יתקרב מדי..."
"אם הוא יסכן מישהו את יכולה להרוג אותו." אמרתי.
"מוסכם." סירן חייכה.

דבור התפרץ לחדרי בפתאומיות והקפיץ אותי ממקומי.
"אההה!!!" צרחתי בבהלה. "דבור, אל תעשה את זה!"
"מצטער." לחש דבור.
הסדרתי את נשימותי. "מה רצית להגיד?"
להפתעתי המרובה (כן בטח), דבור הטיח את ראשו בקיר וצעק: "מה יש לה נגדי?!"
"היא פשוט זהירה." אמרתי.
"זהירה?! אני לא מסכן אף אחד! לא עשיתי שום דבר רע!"
"אתה לא תבין." אמרתי.
"לא אבין?! ברור שאני אבין! חייתי בתוך הזוועות! ואין לה שום סיבה לשנוא אותי ככה!"
"היא בקושי מכירה אותך. אם תיתן לה זמן, החשדנות תתפוגג." אמרתי בנסיון להרגיע אותו (ולהציל את הקיר שלי).
"מה הסיפור שלה?!" צרח דבור.
"אני לא יכולה לספר לך." אמרתי. "רק סירן יכולה."
דבור פתח את פיו להתווכח, אבל אני הצבעתי על הפתח. "ולעולם אל תתפרץ ככה לחדר של מישהו פה. יהיו דרקונים שיהרגו אותך במקום."
דבור הנהן ויצא מהחדר.

סוף סוף, קיבלתי קצת שקט.

הרמתי מגילה מהרצפה והתחלתי לקרוא אותה. שיעמום מוחלט! למה אני צריכה להיתקע בקריאה במקום להילחם בשביל המתנגדים של צרעה?
אבל נראה שזה כל מה שאני יכולה לעשות בנתיים.

אבל אם אני לא יכולה לפעול... למה לא לנצל את הזמן לאימון?

הפרק הקודם