סטיבנס אוואנס

שם: סטיבנס אוואנס

תקציר: ביום בהיר אחד נולדו התאומים לילי וסטיבנס אוואנס. אך מעשה זדוני ומכוון מפריד בין השניים, והם גדלים בלי לדעת אחד על קיומו של השני. האם אי פעם ייפגשו?

ז'אנר: AU (מציאות אלנטרנטיבית)

פאנדום: הארי פוטר

שיפ: ג'ן

דירוג: PG

ויתור זכויות: ג'יי קיי רולינג

כתבתי את הפאנפיק הזה ביחד עם רוניפוניהגבר המדהימה.

נשמח לת"ב...

תהנו!!!

פרולוג

בית חולים קטן בלונדון, 30 בינואר 1960:

זה היה לילה חורפי וקר. ערפילים כיסו את הקרקע הקפואה והירח זרח חלושות. רחובות לונדון היו רועשים ועמוסים כמו תמיד בשעת ערב מוקדמת זו, אבל במחוז הקטן שבו שכן בית החולים היה שקט, ולכן נדמה היה שכולם שומעים את טרטור מנוע המכונית הקטנה, שנכנסה לחניית בית החולים.

גבר ואישה יצאו מהמכונית והחלו לצעוד, האישה נתמכת בגבר, קולות צעדיהם מהדהדים בחשיכת הלילה. השניים נבלעו בפתח בית החולים.

בבוקר, כשהשמש זרחה על בית החולים והשמיים התבהרו, שני ילדים חדשים הגיחו לאוויר העולם.

התאומים לבית אוואנס, או כמו שיקראו להם מעכשיו, סטיבנס ולילי אוואנס.

זוג תינוקות יפים להורים מאושרים.

שני הילדים ירשו את השיער הג'ינג'י של אימם, האחת בעלת עיניים ירוקות בוהקות כשל אימה, והאחר, בעל עיניים כחולות גדולות ביחס לפרצופו הקטן, בדומה לאביו.

האחות השמנה לקחה את התינוקות מיידי אימם המאושרת, קודם את לילי ולאחר מכן את סטיבנס, שהביט-לא-הביט באימו ואביו, ושניהם הביטו במראה המוזר שנגלה לעיניהם, כשצבע שיערו של בנם השתנה לאט אך בפתאומיות לבלונדיני, זהה לשערו של האב. האחות נעצה בילד מבט משתומם, 'יכולתי להישבע שהשיער שלו היה ג'ינג'י... טוב נו... בגילי...', חשבה לעצמה.

ולקחה את שני הילדים איתה, בקושי עוברת בדלת.

כשהגיעה לתינוקיה, האחות הכניסה את התאומים למיטות סמוכות.

רגע לפני שהלכה, שערו של סטיבנס חזר לצבעו המקורי, אדום עמוק.

האחות שיפשה את עיניה, היא באמת חייבת לצאת לחופשה, אולי היא תיסע ליוון, או אולי לאיטליה. לא, לא איטליה.. אממ, לתאילנד! כן היא תלך לתאילנד, היא שמעה שממש יפה בתאילנד ו…

היא הייתה כנראה מתעלמת ממצבו המוזר של סטיבנס, שישן עכשיו, אלמלא האחות שאחריה במשמרת עברה בדיוק בדלתות הראשיות לתינוקיה.

היא מהירה להעמיד פנים כאילו עבדה כל הזמן הזה, בעוד היא חושבת כמה היא רוצה לנסוע לתיאלנד, שאממ.. באפריקה, לא?

היא הודתה לאחות שנכנסה, הורידה את הכפפות והתכוננה לחזור הביתה, אבל אז נזכרה שהתכונה לדבר עם הרופא על מצבו של הילד הזה, עם התאומה, מה שמו.. סטיבן? סטפאן?

היא יצאה מהתינוקיה וצעדה לכיוון המשרד שבקצה המסדרון.

היא פתחה את הדלת והרופא הראשי הסתובב בכסאו לכיוונה.

"כן?" הוא שאל.

זה לא היה הרופא הראשי, זה היה הסגן שלו. זה בדיוק היה היום החופשי של ראש המחלקה. היא נזכרה בראש המחלקה, הגבוה, הנאה, בעל העיינים החומות המקסימות שלו וה...

"כן?" הוא שאל, שוב.

האחות התנערה מחלומותיה, ופנתה שוב להביט בסגן ראש המחלקה, או כפי שכינתה אותו בליבה, 'הסגן הקרצייה'.

"יש איזה… תינוק… ש…" היא הסתבכה בהסברים, "נראה לי שכדאי שתבוא לראות בעצמך."

הסגן נעץ באחות מבט נרגז, קם באנחה והשאיר משהו על השולחן,

"את מפריעה לי באמצע דוח חשוב." אמר ויצא מהמשרד.

האחות נשארה מאחור לרגע והביטה במה שהניח על השולחן בדרכו החוצה, זה היה קוביה הונגרית, זאת מהסוג של הילדים הקטנים מפלסטיק, ועל המחשב היה פתוח הוראות לפתירת קוביה הונגרית.

"דוח חשוב, מה?" מלמלה האחות לעצמה, כשראשו הזועף של 'הסגן הקרצייה' הופיע בפתח.

"את באה או מה?" שאל. והוא והאחות צעדו במסדרון לכיוון התינוקיה.

בתינוקיה, הובילה אותו האחות לעבר התאומים.

"מה?" הוא נבח לעברה.

"תסתכל בתינוק הזה," היא אמרה מצביעה על סטיבנס.

"אני מסתכל," הוא מילמל זעוף, רוצה רק לעוף הביתה, "מה את רוצה?"

"הוא… לפני רגע…" האחות התבלבלה. סיטבנס, הישן בשלווה, לא הפגין כעת שום סימנים מוזרים ומשונים. אולי היא באמת דמיינה את זה?

שניהם הביטו במיטה במשך כמה דקות כל אחד ומחשבות שלו, האחות על הסגן הקרצייה והסגן הקרצייה, על אחיות שמנות שמבזבזות לאנשים את הזמן.

כשלפתע, אחד התינוקות האחרים החל לבכות, ועיניו של סטיבנס נפקחו גם, הוא נעץ בשניהם מבט, אולי בכלל לא רואה אותם, אבל לשניהם זה נראה כמו מבט מתגרה.

"את סתם מבזבזת לי את הזמן," אמר הרופא הזעוף לבסוף, ופנה ללכת, כשלפתע…

שערו של סטיבנס נהיה שחור, והרבה יותר ארוך.

האחות הנרגשת פלטה קריאת ניצחון רמה, והרופא הסתובב בחדות, ועם מבט כועס של 'מה-היא-רוצה-עכשיו', ואז הסתכל בתינוק. על פניו הפציע מבט של הלם מוחלט.

ואז, הוא חייך. במהירות החיוך הפך לצחוק פרוע. הוא ירוויח מזה כסף, והרבה, אבל יכול להיות ש... אממ, לא זה לא רעיון טוב... הוא צריך לחשוב איך ההורים לא יחשידו.. אממ.. אה-הא! בדיוק! זה פשוט מאוד! מוות!

הצחוק הפרוע בדיוק אישר בראשה של האחות את האופציה שמשהו לא שפוי במוח שלו. או כמו שאומרים הצעירים 'חסר לו בורג'. היא מכירה את כל המשפטים של הצעירים... כי היא כל כך צעירה (ויפה) ורזה בעצמה...

"יש משהו לא טוב בתינוק הזה", אמר הרופא, "אממ.. לכי תודיעי להורים שיש אצלו בעיות קלות שכנראה יפתרו במהרה.."

"אבל אני לא חושבת…" היא התחילה לומר.

"אני אהיה אחראי עליו מכאן," הוא קטע אותה ונעץ בה מבט חד כל כך, שהיא ברחה מהחדר.

הרופא העביר את מבטו לילד וחייך אליו חיוך שכולו זדון.

"מעכשיו אנחנו ביחד.. אני ואתה.. זה יהיה שילוב מנצח", והנהן בהערכה, כשצבע שערו של התינוק התקצר בשנית וחזר להיות ג'ינג'י, ואז בלונדיני.

הוא לקח את העגלה של התינוק והוציא אותו מהיציאה השנייה, הנגדית לזו שיצאה ממנה האחות, ושמע מאחוריו תינוקת, בוכה, שדמתה מאוד לתינוק שלקח, כנראה תאומה שלו.

בכייה התגבר בהדרגה, ונשמע כמעט מעונה, היסטרי…

הוא חשב לשנייה שאולי גם היא יכולה לעשת דברים מוזרים, וחשב לחזור לקחתה גם, אך בדיוק באותו רגע הגיעה אחות אחרת, לבדוק עם היא בסדר. לא חשוב. אחד יספיק.

המבט של סיבנס לא היה יוצא דופן, מלבד מעט עצוב. הוא נראה כמי שהשלים עם רוע הגזירה. הרופא כמעט ריחם על התינוק הקטן, על כך שהוא מפריד אותו מהמשפחה שלו…

אבל הרגשות האלו התנדפו מיד אל דממת בית החולים, והרופא נעל את ליבו.

יום לאחר מכן, התבשרו ההורים שתינוקם במצב קשה, ושהוא מתנדנד בין חיים למוות.

ההורים המתוחים המתינו, כשהם אוחזים חזק את לילי, התינקת החדשה שלהם, אך לא היחידה.

כעבור ארבעה ימים, ראש המחלקה בעצמו נכנס לחדרם ובישר להם בעצב רב שתינוקם מת.

האם לא עמדה בזה יותר ופרצה בבכי על כתפו של האב, שנעץ ברופא מבט המום. מחזיק כמעט חזק מדי את ביתו.

ראש המחלקה, הוסיף ואמר שהם יכולים לחזור הביתה, ברגע שיחתימו על הטפסים. הוא בחר לא להזכיר להם שאמורה להתקיים הלוויה. הם נראו לו כל כך שבורים שהוא פשוט הניח להם לנפשם.

בעוד בכייה של האם מתגבר בכל רגע, ודמעות שקטות זולגות על לחיו של האב,

לילי הקטנטנה, הביטה בהוריה העצובים, וכמו התכווצה בחיקם, כשבכייה הדק מרעיד את הדממה, כמו מודעת להתרחשויות, כמו יודעת שלעולם לא תזכה להכיר את אחיה, כמו יודעת שסטיבנס לא יחזור.

באותו זמן, בבית חולים אחר בקצה הרחוק של לונדון, סטיבנס אוואנס, שכב על מיטה קטנה, ובכה.

אולי כי ידע שכנראה לעולם לא יראה שוב את משפחתו.

לעולם לא יזכה לגדול יחד עם אחיותיו.

אולי, כי ידע שחייו עומדים להיות אומללים.

ואולי באמת ידע.

מה שהוא לא ידע זה כמה הוא צדק.

אז סטיבנס אוונס פשוט בכה. בכה, עד שהוא נרדם.

		הפרק הבא