חטפת את ליבי

שלום כולם!

לכל אלה שכתבו תגובות בפרק הקודם, שמחה שאהבתם D:

מקווה שתהנו מהחלק הזה, כי אחריו יש רק עוד אחד!

גילסD:

חלק ||

"בואו נתחיל." ג'ין אמרה בחיוך, והתחילה להגיד תודה על כל דבר קטן ולברך על הכל. דראקו המהם לעבר הרמיוני משהו בתסכול. היא רק צחקקה בתגובה, כאילו ההודעה המוזרה לא התקבלה רק לפני שתי דקות. "בואו נאכל!" ג'ין אמרה אחרי חצי שעה של דיבורים. "הרמיוני ודראקו-איזה שם מסובך-בישלו."

כולם הסתכלו אחד על השני בחשש לפני שלקחו מהאוכל. ג'ון היה הראשון שטעם, ושפתיו הוארו בחיוך ענקי כשקרא: "זה הרוטב... הכי טעים שאי פעם טעמתי להודו!!"

הרמיוני הסתכלה על דראקו, שאמר את אותו הדבר רק בלי קול. "אתם משפחה מאוד צפויה..." הוא גיחך לעברה.

במשך עשר הדקות הרצופות הבאות הרמיוני נהנתה משקט כשכולם אכלו. אך אז, לצערה, סקיי סיימה לאכול.

"אז הרמי," היא התחילה בקולה המרושע. "כמה זמן את ודראקו נמצאים במערכת היחסים החמודה שלכם?"

"שלוש שנים." דראקו ענה במקום הרמיוני. היא בהתה בו בבלבול.

"לא הגיע הזמן שתתחתני כבר?" האישה הזקנה שאלה. דראקו קלט ששמה הוא ג'סלינה ושהיא סבתא של הרמיוני.

"סבתא!" הרמיוני קראה במבוכה כשסומק אדום עולה על פניה.

"יפה לך סומק." דראקו חייך, ונשק להרמיוני על לחייה האדומה. אוונג'לין ורוז פתחו בקריאות נרגשות של "אווו..." נראה היה שלויס, אמא של ג'ון, התרככה בעצמה, ונשקה לבעלה על לחיו.

לאט-לאט כולם סיימו לאכול, והמשפחה התקבצה בסלון כדי לצפות בתוכניות המיוחדות שמשדרים לכבוד ערב חג המולד. בדיוק כשהם הדליקו את הטלוויזיה הם ראו את פרצופה של אופרה ווינפרי מחייך ואומר: "נשוב מיד אחרי הפרסומות."

"איך זה תמיד קורה כשאת מדליקה את הטלוויזיה, סקיי?" ג'ון החווה לעבר סקיי, דודתו, שהחזיקה את השלט.

"לא יודעת, אני –" אך סקיי השתתקה כשלפתע ראו את הפרסומת הבאה:

"גברים? רוצים שגופכם יהיה מטופח? מיליוני גברים בכל רחבי העולם לא טועים!-" הרמיוני פרצה בצחוק כשראתה שהדובר הוא לא אחר מ"החבר" שלה. "- השתמשו במוצרי מאלפוי מוצרי טיפוח לגבר בע"מ, זה לא טוב רק לגוף... אלא גם לנשמה!"

"הוא כזה חתיך!" אוונג'לין צחקקה לתוך אוזנה של רוז כשראו את שריריו החסונים של דראקו על המסך.

הרמיוני הסמיקה. היא בחנה את דראקו המחייך, שנראה שתי טיפות מים כמו הדראקו המחייך שעל המסך, ומבטה ירד לכיוון קוביותיו.

'לא. לא, לא!' הרמיוני חשבה לעצמה, עוצמת את עיניה בחוזקה.  'אסור לי לחשוב על איך הוא נראה בלי בגדים! אסור לי!'

"מסמיקה בגלל שבנות אחרות חושבות שאני חתיך?" דראקו חייך את החיוך הגאוותני שלו, תופס בסנטרה של הרמיוני ברכות ומסובב את פניה אליו.

"דרייקי," הוא חטף צמרמורת כשדיברה. "לא בפני כולם! אתה רוצה שיקנאו?"

"הם כבר מקנאים." הוא לחש לה באוזן, לחישה שהייתה חזקה מדיי לטעמה של הרמיוני, ונשק לה קלות על שפתיה.

הצמרמורת חלפה עליהם שוב, ולרגע אחד הם לא רצו להיפרד.

"תשמרו את זה ללילה." סקיי אמרה בכעס, ודראקו והרמיוני התנתקו זה מזו, נבוכים.

'מה אתה עושה?' דראקו שאל את עצמו. הוא פשוט הרגיש משונה: כאילו הוא חייב לנשק שוב את הרמיוני.

הוא בחיים לא הרגיש את ההרגשה הזו לגבי פנסי.

לרגע הוא חשב לעצמו לשים פס על סקיי ועל הרמיוני עצמה ולנשק אותה שוב, אך קול זערורי בקצה ראשו עצר אותו:  'קודם כל, היא האויבת שלך. שנית כל, אתה בן ערובה כאן, כי היא חטפה אותך. אז למה שתנשק אותה שוב?'

'כי אני ממש ממש רוצה?' דראקו ענה לאותו קול פצפון.

'מה יעזור לך לרצות? החוטפת שלך תחשוב שאתה סתם סוטה ולעולם לא תפגשו שוב. פשוט תתעלם מהרצונות שלך. זה הכל.' אותו קול ענה לו ברשעות. דראקו אומנם השאיר את ידו סביב כתפיה של הרמיוני, אבל לא חשב שהנשיקה הבאה שלהם תהיה כל כך קרובה.

זה קרה בסופו של אותו ערב ארוך. השעה הייתה כבר שתיים בלילה, ודראקו והרמיוני חזרו לחדרם כשהם יצאו לשתות קפה בבית הקפה הקרוב, כדי לתאם גרסאות. כל הילדים הננסיים כמו ננסי (דראקו תהה אם בגלל זה קוראים לה ככה), הלכו כבר לישון, אך עדיין הוריהם עשו מדי פעם סיור בחדרים, כדי לוודא שילדיהם ישנים.

"אז..." הרמיוני התחילה, אך נקטעה על ידי דראקו, שהניח את אצבעו על פיו, מסמן לה להיות בשקט. הם שמעו את קול צעדיה המהירים אך שקטים של סקיי, שכנראה הייתה זו שקמה לבדוק עם הילדים עוד ערים.

כאילו זה מתואם דראקו והרמיוני התקרבו זה לזה לנשיקה, אך הרמיוני עצרה את עצמה בדיוק בזמן, ומנעה מדראקו לנשק אותה.

"אתה לא ממש עומד במילה שלך, הא, מאלפוי?" היא לחשה לעברו בקול שיצא מעט חושני לטעמה.

"איזה הבטחה?" דראקו שאל בבלבול, מתנשם בחוסר סבלנות ובציפייה הולכת וגוברת.

"אתה יודע, זאת שאמרת לי לפני יומיים, שרק הגעת. שאתה לא הולך להתנשק איתי.. זוכר? עכשיו אתה נראה כאילו אתה ממש מצפה לזה." היא מלמלה. דראקו לא ניסה להראות כמה הוא המום. 'היא באמת יודעת וזוכרת הרבה, הגריינג'ר הזו...' הוא חשב לעצמו.

"אני לא מצפה לנשיקות איתך, גריינג'ר. אני פשוט לא רוצה שסקיי תלשין שהיית מחוץ לחדר בלי תירוץ... את זוכרת מה סבתא שלך אמרה לגבי זה..." דראקו לחש לעברה, עדיין מתנשף מעט, מבחין בצמרמורת שחולפת בה כל פעם שהוא נושף עליה. 'היא כבר מזמן בתוך הרשת שלי. איך לא שמתי לב?' דראקו אמר. הצעדים הלכו והתקרבו, והפעם דראקו לא ממש שאל את הרמיוני: הוא תפס את מותניה ברכושניות, הצמיד אותה אליו והחל לנשק אותה בכוח. בהתחלה הרמיוני ניסתה להתנגד, אך לא יכלה. דראקו עזב את אחת ממותניה במטרה לתפוס את ידה שידע שתבוא לסתור לו – מעשה שנחל הצלחה. היא התחילה לנשק אותו בחזרה, כשהיא חושבת לעצמה כמה הנשיקה הסוערת הזו שונה מהנשיקה הארוכה הקודמת שלהם, מתחת לדבקון השני. היד שלא נתפסה על ידי כף ידו של דראקו החלה ללטף את גבו, והוא הצמיד אותה אליו באותה תנועה רכושנית.

הרמיוני פקחה את עיניה למאית שנייה, וראתה את סקיי עומדת בקצה המסדרון, יותר בוכה מהמומה. 'בוכה?'  הרמיוני שאלה את עצמה בזעזוע, אז היא הניחה את ידה על ידית חדרה, פתחה את הדלת תוך כדי הנשיקה, ומשכה את דראקו פנימה בלי להתנתק ממנו.

ברגע שסגרה את הדלת והתכוונה לדחוף את דראקו מעליה, הוא התנתק ממנה בעצמו ואמר: "היא בכתה או שרק היה נדמה לי?"

הרמיוני הנהנה בעצב. היא הסתכלה על החלון במבט בוחן, וראתה מאחורי שיח מעט רחוק את אוונג'לין ורוז, מחוץ למיטתן, יושבות ובוהות בהם – הפעם בעזרת משקפות. מה הן עושות מחוץ למיטה? הן רק נערות בעצמן!

"בוא נשתה משהו לחיי השנה החדשה." הרמיוני הציעה הצעה תמימה, והוציאה בקבוק וויסקי אש ממתחת למיטה שלה.

"ממתי יש מתחת למיטה שלך בקבוק וויסקי אש?" דראקו שאל. הרמיוני הבחינה שהוא קצת סמוק מהנשיקה, וקיוותה שהיא לא נראית כך.

"אמ... מאז החופשה האחרונה שלי כאן. בהחלט הייתי זקוקה לאיזשהו תירוץ כדי לחמוק מכל הפעילויות של החופש עצמו." היא ענתה בחיוך ומזגה לה ולו שתי כוסות גדולות.

"אני רק עושה את זה כי צופים בנו מהחלון..." הרמיוני הוסיפה, גבה מופנה אל אוונג'לין ורוז, כך שלא ראו אותה אומרת את זה. "במציאות בחיים לא הייתי חולקת איתך אפילו טיפת וויסקי אש."

"אז למה חטפת אותי בכלל, הא?" דראקו שאל, מוודה שלא רואים את פניו דרך החלון. "בשביל מה עשית את זה?"

"לא בשבילך. בהתחלה לא ידעתי את מי אני חוטפת." הרמיוני התוודתה. "הייתי במצב של טירוף. רון זרק אותי – "

"הסמור זרק אותך?" דראקו התאפק לא לצחוק. "אבל איך אפשר לזרוק אישה כמוך ולא להתחרט על זה?"

"לא יודעת, אבל – רגע, אני שומעת קול מתפלא?" היא ווידאה.

"לא. תמזגי עוד כוס בבקשה." הוא החווה לעבר הכוס שלו בגבה מורמת. הרמיוני מילאה את כוסו את שפתה, ואז מילאה את שלה.

"אז תני לי להבין," דראקו התחיל, גומע את הוויסקי בשקיקה ומושיט את כוסו כדי לקבל עוד – וקיבל. "בגלל שהסמור זרק אותך ביום שבו היית חייבת להביא חבר בשביל להציג אותו למשפחה שלך – חטפת אותי?"

"כן..."

"למה פשוט לא אמרת להם שחבר שלך ביטל ברגע האחרון?" דראקו לקח את הבקבוק מידיה של הרמיוני ומילא להם את הכוסות.

"כי הם אמרו לי שאם לא אביא חבר הם יחשבו שאני לסבית..." היא גמגמה בעצב, והתיישבה על מיטתה. כבר הייתה לה סחרחורת מכל הוויסקי אש, והיא לא הצליחה להתרכז בכלום. דראקו בדק מתחת למיטה והוציא משם עוד שלושה בקבוקי וויסקי אש, ושוב מילא להם את הכוסות.

"אצלי המצב היה יותר גרוע בחגי המולד." דראקו התחיל לחשוף את נשמתו, והתיישב לידה.

"הכל התחיל ככה..."

§-§-§

בבוקר שלמחרת הרמיוני קמה עם כאב ראש לא יאמן, ושוב, בזרועותיו של דראקו. איך היא שכחה מהפרט הקטנטן הזה?

היא ניסתה להזיז אותן, אך בגלל השפעות האלכוהול הקסום הן נראו לה כבדות מידי.

'לא נורא... הן דווקא חמימות ונעימות. אולי אני אחזור קצת לישון...'

דראקו התעורר בדיוק ברגע שבו הרמיוני נרדמה.

"גריינג'ר?" הוא שאל, מנסה להרים את ידיו שהרגישו כבדות. לבסוף הוא הצליח, וקם מהמיטה לישיבה כדי לעסות את רקותיו.

"מאלפוי?" הרמיוני קמה לרגע ואז מלמלה משהו לא מובן. "גם אתה סובל מחמרמורת גמורה?" היא שאלה.

דראקו גיחך. "חמרמורת, גריינג'ר? לא משתמשים במושג הזה מאז המצאתו של ההאנגאובר." הוא גיחך שוב. "ואני מניח שלא כמוך, כי שתיתי יותר אלכוהול בחיים שלי..."

"אין לי כוח לזוז. בגלל זה אני שותה בחג המולד. כדי שיהיה לי תירוץ לא לפגוש את המשפחה שלי..." הרמיוני גיחכה. "אאוץ'. הראש."

"זה רק אני, גריינג'ר, או שאת לובשת את העניבה והחולצה שלי...?" דראקו שאל בזעזוע.

"כי... לא יודעת." לא היה לה כוח לחשוב על ההשלכות, והיא חזרה לישון.

"גריינג'ר....!" הוא ניסה לנער אותה, אך היא לא התעוררה. "גריינג'ר!"

"מה?" היא התעוררה לפתע.

"מה דעתך שכן נקום היום, ונעצבן את סקיי המגעילה הזאת?" הוא שאל אותה בעידוד.

"יודע מה, הייתי שמחה, אבל הראש שלי מתפוצץ." היא מלמלה. דראקו מצא את השרביט שלו על השידה של הרמיוני, ואז הצביע לעברה ולחש: "האאנגסטופ!" באותו הרגע הרמיוני קמה במהירות ממיטתה ואמרה: "חמרמורת זה האנגאובר."

"זאת הגריינג'ר שאני מכיר..." הוא חייך, אך אז כשהיא הסתכלה עליו במבט מבולבל הוא גלגל את עיניו.

היא קמה ממיטתה, והלכה אל תוך המקלחת שבחדר שלה. הדבר הבא שקרה בטח נשמע בקול קצוות הבית היחסית גדול.

"אעאעאעה!" הרמיוני צרחה.

"מה קרה??" דראקו קם בבהלה מהמיטה והבין כשהוא נכנס למקלחת. על צווארה של הרמיוני התנוסס היקי גדול.

"אממ... 'מיוני..." הוא עיוות את פרצופו. "איך זה – " הוא הצביע על הצוואר שלה, " – הגיע לצוואר שלך??"

"לא יכולתי לעשות אותו לעצמי... לא... לא... לא!!!" היא קראה. שנייה לאחר מכן היא טרקה את דלת המקלחת.

"מה קרה?" נשמע קולה של ג'ין מעבר לדלת.

"כלום..." דראקו אלתר. "יש פה ג'וק גדול והנה.." דראקו הכה בשידה שהייתה לידו. "הרגתי אותו." הוא הוסיף.

"אני לא מפחדת מג'וקים..." הרמיוני ענתה לו בלחש. "אני פשוט מעלימה אותם! אתה חושב שעם המראות שראיתי אני אפחד מג'וקים?!" היא הוסיפה ללחוש.

"כל הכבוד. יופי!" ג'ין קראה בקול מאולץ, והלכה משם. דראקו הרהר לרגע במשפט של הרמיוני. 'המראות שהיא ראתה... למה היא מתכוונת?' ואז הוא קלט. כל שנה בהוגוורטס קרו להם דברים מזעזעים הרבה יותר מג'וקים. במיוחד לפוטר, אבל הרמיוני הייתה אחת מאלה שספגו הכי הרבה. היא הצילה את העולם. בלעדיה הוא לא היה חופשי.

דראקו החליט להתקלח, ושכח שהרמיוני נמצאת בפנים. הוא פתח את הדלת...

'חבל, היא לבושה.' אז הוא קלט מה הוא חשב, והזדעזע מעט.

"זה בסדר, דרייקי." היא אמרה בקול עוקצני. "אתה יכול להיכנס. אישה יכולה להתקלח מהר כשהיא רוצה. אני כבר יוצאת." ואחרי כמה שניות, היא יצאה, לוקחת את האיפור שלה איתה.

דראקו נכנס להתקלח, ואז כשהוא ראה את ההיקי שהתנוסס על צווארו הוא צעק בעצמו. "אעאעאעה!"

"מה קרה?" הרמיוני דפקה על הדלת. דראקו חיכה כמה שניות ופתח את הדלת אחרי ששם על עצמו מגבת.

"תראי את זה! זה עצום!" הוא הצביע על הצוואר שלו בהפגנתיות.

"דאמט...." היא קראה בפאניקה, ודראקו ראה שהיא הספיקה להתאפר. "אבל אני יותר מוצלחת ממך." הרמיוני שקלה את המשפט. "אלוהים, מה אני חושבת!!" היא קראה בבהלה, הסמיקה, וסגרה את הדלת של המקלחת. דראקו חייך, סיים להתקלח ואז הוא הגיע לדילמה: להראות את ההיקי, או לא?

הוא נזכר שהרמיוני לבשה סוודר לבן וג'ינס, אז הוא החליט להתלבש ככה גם הוא. הוא לבש סוודר אפרפר ומכנסי ג'ינס, ועליהם ז'קט העור הרגיל שלו. ברגע שהוא יצא מהמקלחת הרמיוני הסמיקה.

הם ירדו לעבר המטבח, כי היה תורם לבשל שוב את ארוחת הערב, אך בגלל שהרמיוני נתנה לדראקו את שרביטו הם סיימו תוך עשר דקות, והחליטו להכין גם את ארוחת הבוקר – חביתיות ועליהן סירופ מייפל וקוביית חמאה אחת, רק בשביל ההגשה. הרמיוני הטילה על האוכל כישוף שומר טריות, ושמה את החביתיות בתוך מגש ועליו מכסה שהתאים לו, ושמה פתק ליד זה שאומר: אני ודרייקי יוצאים לטייל, בישלנו והכל, XOXO הרמיוני.

"אז מה הולכים לעשות עכשיו?" דראקו שאל בשעמום. הרמיוני גלגלה את עיניה. "אנחנו הולכים לשוק-חג-המולד, כמובן!"

"לאן??" דראקו שאל, אך שנייה לאחר מכן הרמיוני חטפה את שרביטו מידו, תפסה את היד שכרגע פינתה והחלה גוררת אותו להמשך העיירה.

"הרמיוני, מה שחסר לי עכשיו זה לבקר בשוק של מוגלגים!" דראקו כעס עליה.

"אתה חטוף פה-אתה קראת לי הרמיוני??" היא אמרה בפליאה. דראקו הסמיק מעט. "זה לא היה במכוון ו-היי! אני חטוף פה!"

"אל תשנה את הנושא! לא יכול להיות שאחרי עשר שנים של איבה אתה פשוט קורא לי הרמיוני כשאיש לא בסביבה!"

"אהם... האם זה אהיל של מנורה?!" הוא קרא לפתע, ואז רץ לעבר השוק הענקי שהוקם במרכז העיירה כדי לאסוף כסף לנזקקים.

"כבר שנים שאני מחפש אהיל כזה!" הוא אמר לעבר הרמיוני ברגע שהיא הגיעה אליו.

"באמת, דראקו? באמת חיפשת אהיל של ספיידרמן?" היא שאלה, עוצרת גיחוך. דראקו הסמיק.

"אעאעאעה! הוא כל כך חמוד שהוא מסמיק!"

"לגמרי!" דראקו והרמיוני שמעו שתי קולות מוכרים מאוד.

"רוז, אוונג'לין?!" הרמיוני קראה. "מה אתן עושות פה בשעה כזאת?!"

"אהם.. אל תגלי לאימהות שלנו, הרמיוני, אבל שכרנו חדרים באכסניה כדי לבלות עם החברים שלנו..." שתיהן הסמיקו ברגע שאוונג'לין סיימה לדבר.

"אל תדאגו. פשוט נגיד להם שהתעוררתן מוקדם והחלטתן לעזור לנו." דראקו אמר. שתיהן נאנחנו בחולמנות. הרמיוני גלגלה את עיניה.

"אף על פי שלא היינו צריכים עזרה, כי אנחנו קוסמים, אבל בסדר." הרמיוני חייכה אל שתיהן.

"תודה הרמיוני!!" שתיהן קפצו עליה וחיבקו אותה.

"תודה דראקו!" שתיהן אמרו יחדיו ותכננו לקפוץ גם עליו, אך הרמיוני חסמה אותן ואמרה: "הוא עובד עכשיו על מחויבות. נכון, דרייקי?"

"נכון..." דראקו אמר בכעס. אוונג'לין הייתה ממש חתיכה. שלא לדבר על רוז.

"אנחנו מבינות, דראקו."

"שלושים פאונד?! אין מצב! זה ממש יקר בשביל שעון מעורר!" הרמיוני שמעה עוד קול מוכר, אך זה היה קול מוכר להכאיב. היא הסתובבה בחשש לאחור. מאחוריה עמד לא אחר מאשר רון וויזלי.

היא מרפקה בחשש ובזהירות את דראקו.

"הרמיוני מה את-הו..." דראקו אמר. וברגע שהרמיוני חשבה שבאמת אכפת לו, הוא רק אמר: "אכלת אותה!"

"למה, מה קרה?" רוז שאלה.

"זה –" דראקו התחיל.

"האקס שלי." הרמיוני קטעה והשלימה אותו.

"אבל נפרדתם לפני שלוש שנים!" אוונג'לין קראה. "מה הוא עושה פה?"

"שנייה אחת..." היא חייכה אל בנות דודותיה וגררה את דראקו אל סמטה בין זוג החנויות הרבות שהיו במרכז העיר.

"גריינג'ר, אני לא מאמין איזה מזל חרא יש לך –"

"תקשיב לי, ותקשיב טוב." הרמיוני קטעה את דראקו כשמבט אכזרי על פניה. דראקו השתנק. "אם תהרוס לי את התוכנית אפילו לרגע אחד... אתה תשלם."

"זה בסדר, יש לי מספיק כסף." דראקו אמר בתמימות, עדיין לחוץ.

"הו לא, דראקו. לא התכוונתי לכסף." היא גיחכה ברוע, ההרגשה המטורפת שהרגישה ברגע שהיא חטפה את דראקו משתלטת עליה שוב. הרמיוני נתנה לדראקו אגרוף קל על בטנו ואמרה: "התכוונתי לאברים פנימיים."

"אוקי. בלי להרוס תוכניות. דראקו מבטיח." הוא מלמל בחרדה.

"יופי. פשוט תעקוב אחרי..." הרמיוני אמרה, ונראה היה שהוקל לה. דראקו שם לב למשהו בזווית עינו כי פתאום הוא משך אותה אליו ונישק אותה.

נשמע: "ממההה??" המום, ואז: "אקספליארמוס!" ודראקו הועף מהרמיוני אל עבר אחד הקירות של החנויות, ונחבט בראשו מפח.

"רון? מה את עושה כאן?! ומה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה??" היא קראה בבהלה, נזכרת שהיא צריכה להיכנס לדמות, ורצה אל עבר דראקו כדי לבדוק אם הוא בסדר. זאת הייתה סתם חבלה קטנה. דראקו קם מהרצפה וצעק אל עבר רון: "סמור!"

"הרמיוני, למה התנשקת עם דראקו??" הוא שאל, המום.

"תענה על השאלה שלי, רון!" היא אמרה בקול כועס, והוא התכווץ במקומו.

"אממ... החלטתי שמה שעשיתי היה טעות חמורה. אני רוצה שנחזור להיות ביחד, הרמיוני. את חשובה לי." הוא מלמל. דראקו גיחך כשחשב לעצמו: 'ידעתי שזה לא הגיוני שהוא לא יתחרט... אני גאון!'

"אני? חשובה לך? זה ממש מפתיע בהתחשב בזה שזרקת אותי יום לפני חג המולד ברחוב הומה אנשים!" הרמיוני קראה. דראקו הרכין את ראשו. הוא חשב לעצמו עד כמה הרמיוני הייתה מושפלת מהסיטואציה הזאת. וזה גרם לו להרגיש מוזר. כאילו... הוא באמת מרחם על מישהו.

"לא התכוונתי... הרמיוני. זה נפלט לי –"

"נפלט לך ה-'להתראות הרמיוני.' הא? נפלט לך. הו, אני בטוחה שלכל אחד היה נפלט משהו אחרי הרהור של עשר שניות!" הרמיוני קראה. דראקו שם לב שהיא כבר התחילה לבכות. זאת כנראה באמת הייתה פרידה קשה.

"הרמיוני... אני מצטער, אני –"

"מה קרה? נגמרו לך המילים? ציפית שברגע שאני אראה אותך אני אתנפל עלייך וירצה לחזור אלייך?! אני כבר התגברתי עלייך, רון!" הרמיוני אמרה בלי טיפת שקר בקולה. היא לא הרגישה שום רגש כלפי רון. הזוגיות שלהם חוותה כמה משברים עוד לפני שרון זרק אותה בכזו גסות.

"אבל אני באמת מצטער, הרמיוני –"

"אתה לא יכול להמשיך להצטער ולצפות שאני אסלח לך." הרמיוני אמרה בקול קפוא, ואפילו דראקו קיבל צמרמורת. "בוא דראקו, הולכים." דראקו לא היסס לרגע ותפס את ידה המושטת של הרמיוני.

"איך מאלפוי קשור לפה בכלל? למה הוא נישק אותך?" רון שאל.

"דראקו, התכוונת לומר," היא נעצרה כדי להוסיף דרמטיות. "הוא החבר שלי."

"כן... בטח." רון גיחך, אך כשדראקו והרמיוני הסתכלו עליו באותו מבט הוא שאל: "ברצינות?"

"כן, רון, ברצינות." הרמיוני איבדה את סבלנותה. "אתה יודע איך יוצאים מפה." דראקו התחיל להגיד משהו, אחר נזכר בהבטחתו להרמיוני ואמר במקום: "ואל תחזור, סמור!"

"אל תגיד לי מה לעשות, מאלפוי. בסדר, אני אלך. אני מבין שלא אהבת אותי גם לפני שנפרדנו."

הרמיוני לא הגיבה. היא פשוט חיזקה את אחיזתה בדראקו והתחילה גוררת אותו אל עבר ביתה.

"תגידי להורים שלך שאני מוסר ד"ש!" רון קרא בקול קריר מאחוריה.

"אני אחשוב על זה." היא המשיכה לגרור את דראקו, אפילו לא מסתכלת לאחור.

"היא הייתה קשה, הא?" דראקו שאל ברגע שהם כמעט הגיעו לבית.

"מה?" הרמיוני אמרה בקור.

"הפרידה."

"אל תדבר על זה שוב." הרמיוני מלמלה, אבל דראקו ראה שהקול הקפוא שלה הפשיר, ושהיא רועדת משום מה.

"מה קרה, הרמיוני?" הוא שאל. הרמיוני ראתה שאיש לא בסביבה, אך לא העירה כלום.

"כלום... קצת קר לי." היא שיקרה מעט. בעוד שתי דקות היא ודראקו יגיעו לבית והיא תוכל להתחמם שם.

"הנה." דראקו אמר ברכות, הוריד את ז'קט העור שלו והניח אותו על כתפיה של הרמיוני. הרמיוני כבר הרגישה שנעים לה הרבה יותר, אף על פי שלא היה לה קר ממקודם.

"תודה, דראקו." הרמיוני ענתה.

"אה-הא!" דראקו קרא. הרמיוני גלגלה את עיניה, בטוחה שמשהו מטופש הולך להיאמר. "את קראת לי דראקו! בלי שאין אף אחד בסביבה!"

"אני מניחה שהתרגלתי." היא מלמלה בטון ברור מאליו, אבל דראקו רק חייך חיוך ניצחון.

"אז אני מניח שלא נבלה בשוק-חג-המולד. באמת שקלתי לקנות את אהיל-הספיידרמן ההוא." דראקו אמר בציניות, והרמיוני גיחכה. שניהם נכנסו לביתה של הרמיוני, והיו המומים ממה שהם ראו שם:

רון וויזלי, עומד עם גבו אליהם, ומדבר עם אימה של הרמיוני כשכל שאר הנוכחים מסתכלים.

"איך הוא הגיע לפה?" דראקו סינן להרמיוני.

"בטח התעתק עד לגבולות הבית." הרמיוני סיננה בחזרה. באותו הרגע אימה של הרמיוני ראתה אותה.

"הרמיוני חמודה, תראי מי פה! זה רון!" היא הצביעה עליו.

"אני יכולה לזהות אותו לבד." הרמיוני אמרה בקור חמים. דראקו לא הבין איך היא מסוגלת לדבר בנימות האלו.

"הוא אמר שהוא עובר כאן בדרך לעיר הגדולה הקרובה, טוקלטאון, שבמרחק חמש מאות קילומטרים מכאן."

"אמרתי לך שאני גרה בשום מקום." הרמיוני סיננה לדראקו כך שכל שאר האנשים לא ראו. דראקו היה בלחץ, כי הוא בחיים לא שמע על טוקלטאון, ונכנס לחרדה בגלל המחשבה שהוא לא בבריטניה יותר.

"באמת רון? מפתיע." היא אמרה באושר מזויף. "מתי אתה הולך?"

רון פתח את פיו כדי לומר משהו, אך אימה של הרמיוני קטעה אותו: "הוא סיפר שהוא כמעט התעלף במכונית שלו בדרך, אז הצעתי לו לנוח פה."

"התעלף? באמת?" הרמיוני קראה בפליאה שנשמעה מזויפת. "מזכיר לי את סיפור המכונית המעופפת של השנה השנייה. שאמרת לכולם שכמעט התעלפת כשאתה והארי נתקלתם בערבה המפליקה."

דראקו החניק צחקוק.

"אני רואה שיש מתיחות בניכם." סקיי אמרה בהרהור. "הייתם זוג?"

"כן. למעשה –" רון התחיל.

"- היינו זוג. אבל זה היה לפני שלוש שנים." הרמיוני קטעה את רון באכזריות, והוא קלט עם מי יש לו עסק.

"למרות שבכל מערכת היחסים שלה עם דראקו אני והיא –"

"המשכנו להיות ידידים." הרמיוני סימנה לרון שישתוק, בעוד שכיוונה את שרביטה אל כפות רגליו של רון, וגרמה להן לעלות באש.

"אההההה!!" רון צרח כמו אישה, ובנג'מין התעשת ראשון ושפך את כוס המים שהחזיק בידו על רגליו של רון, ואמר: "מה לעזאזל קרה פה?!"

הרמיוני נתנה ברון מבט אכזרי, וזה אלתר בפראות: "זאת רצפת פרקט? כי הנעליים שלי אלרגיות לחלוטין לפרקט."

אף אחד לא נראה מופתע במיוחד, אך רק סקיי אמרה: "קוסמים וההמצאות המטופשות שלהם!"

בגלל האלתור המטומטם שלו, רון התבקש לחלוץ את נעליו ולהלך עם נעליי הבית של אביה של הרמיוני, שהיו בצורת גורילות.

"חה-חה, מאוד מצחיק, הרמיוני, מאלפוי." הוא אמר את שם משפחתו של דראקו בקור, אבל זה לא מנע מדראקו ומהרמיוני לפרוץ בצחקוקים.

"אתה בטוח שאתה בסדר, רון? כוויות יכולות להיות קטלניות ברגליים." ג'ין אמרה.

"זה בסדר אמא, אני פשוט אביא לרון קצת מתמצית האזוביון שיש לי למעלה. זה מעביר כוויות די בקלות." הרמיוני אמרה בעוקצנות. דראקו גיחך – אף על פי שלא היה לא מושג קלוש למה.

"אז הרמיוני," רון שאל. "כמה זמן את ודראקו יוצאים?"

"כמה זמן." הרמיוני גמגמה והסמיקה. אם רון ימשיך לתחקר אותה – ללא ספק השקר שלה ייחשף.

"באמת?" הוא שיחק את עצמו מופתע. הרמיוני שינתה את מבטה המובך למבט אכזרי, והישירה מבט אל נעליו של רון. דראקו היה בטוח שאם מבטים היו יכולים להרוג, הנעליים האלו היו קמלות ומתפוררות לאבק. שלא לדבר על רון.

"באמת." דראקו אמר בטון מנצח והניח את ידו על כתפיה של הרמיוני ברכושניות. רון הסמיק בכעס ופתח את פיו כדי לומר משהו, אבל אז הרמיוני הזיזה את ידו של דראקו, תפסה את רון כשכל העיניים של השאר מסתכלות עליה, וגררה אותו לחדר מרוחק משם.

"איך אתה מעז?!" היא צרחה עליו אחרי ששמה את לחש ההשתקה. "איך אתה מעז לבוא אליי הביתה?!"

"הרמיוני תרגיעי!" רון אמר, ונסוג לאחור.

"אני רוצה שתגיד שהבאתי לך תמצית אזוביון, ופשוט תלך! אל תחזור! תתחנן להארי שיקיים בינינו מפגש פיוס או משהו – אני באמת לא יודעת, ולא אכפת לי!" היא כעסה והרימה את שרביטה אל בדיוק בין שתי עיניו. רון בלע רוק בקולניות.

"בסדר." הוא אמר בפחד. הרמיוני הנמיכה את שרביטה.

ברגע שרון והרמיוני יצאו אל החדר, רון אמר: "אוקי, אני חושב שאני אלך. הרמיוני נתנה לי קצת אזוביון ואני מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו."

"איזה שטויות!" סקיי קראה, והרמיוני פתחה את פיה בתדהמה. היא לא ידעה שסקיי היא כזאת חוצפנית. "אתה מוזמן לארוחת ערב. שב איתנו, רון!" היא אמרה את שמו הפרטי ורון השתנק. הוא נתן מבט מהיר בהרמיוני, שאמרה במבטה: "אם אין ברירה, אז אין ברירה." ואז שינתה את מבטה למבט אכזרי שאמר: "אם אתה עושה מעשה פזיז, לא יישארו לך רגליים כדי לברוח ממני." דראקו תהה איך הוא הבין את כל המבטים האלה.

"לא, באמת, אין צורך." רון אמר, אך סקיי גררה אותו והושיבה אותו על כיסא בקצה פינת האוכל. "באמת, אני חייב ללכת, יש לי פגישה ב-"

"אתה לא עובד. רואים את זה עלייך." סקיי אמרה במלוא חוצפתה, ורון הסמיק את תנוכי האוזניים. "סליחה?!" הוא קרא. סקיי כנראה לא הבינה שחצתה את הגבול.

אך אז ג'ין ולויס הגיעו לשולחן כשבידיהן כל המטעמים שדראקו והרמיוני בישלו, והבטן של רון קרקרה בקול. "אולי אני אשאר רק קצת..." רון אמר, והרמיוני נתנה מכה חזקה במצחה, והתיישבה בין רון לדראקו. היא לא ידעה שמה שהולך לקרות יהיה הערב הכי הזוי בחיים שלה – והיא חוותה כמה דברים מטרידים.

הארוחה עברה די בשקט, והרמיוני יכלה להרגיש את דראקו ורון מחליפים מבטים מהירים כל חצי דקה בערך.

"דרייקי, אתה יכול להעביר לי את המלח?" הרמיוני הצביעה אל עבר בקבוקון המלח שהיה בקצה השולחן בצד של דראקו, אך למרבה ההפתעה של כולם דראקו ורון קפצו על המלח והתווכחו עליו עד שרון ניצח.

"הנה, 'מיוני." רון אמר והושיט לה את המלח.

"ביקשתי אותו מדראקו, רון." הרמיוני אמרה בקור. "אבל תודה, בכל אופן." היא המליחה מעט את תפוחי האדמה בצלחתה, בעוד עשרים ושניים האנשים שישבו ליד השולחן בהו בשלושה בסקרנות גובלת בהלם.

אחרי עוד מספר דקות של דממה, הרמיוני פנתה אל רון ואמרה: "רון, אתה יכול להעביר לי בבקשה את הפלפ –" אך הרמיוני לא סיימה לדבר, ורון ודראקו קפצו לעבר הפלפל, והתווכחו עליו בשקט עד שהפעם - דראקו ניצח. הוא הביא להרמיוני את הפלפל בחדוות ניצחון.

"ביקשתי אותו מרון, דראקו." היא החוותה לעברו בכעס מהול בחיוך. דראקו החמיץ פנים ולחש לעבר הרמיוני, "את נהנית מזה, נכון?"

"כן. למען האמת – אני כן." היא לחשה לו בחיוך בחזרה, וצחקקה. הפעם היה תורו של רון להחמיץ פנים.

רון פיהק, ואז הניח את ידו סביב כתפה של הרמיוני ו – פלאק! ידו של דראקו סטרה לידו של רון, והחליפה את מקומה. פלאק! ידו של רון הפליקה לידו של דראקו, ותפסה את מקומה. פלאק! ידו של רון חטפה סטירה מכאיבה מידו של דראקו, והוזזה הצידה כדי שידו של דראקו תתפוס את מקומה. דראקו הוציא לשון לרון שרק המהם משהו בתסכול.

"מה כל זה היה?" סקיי שאלה בבלבול.

"למען האמת, מאלפוי והרמיוני –" רון התחיל, אך אז הרמיוני דרכה על רגלו בכוח והשלימה אותו כשנשך את שפתיו כדי לא לצרוח: "לא היינו חברים במשך כל שלוש השנים האחרונות. בתחילת הקשר, ממש בחצי השנה הראשונה לחברות שלנו, דראקו ואני נפרדנו כמה פעמים בהן חזרתי לרון." היא נאנחה בנוסטלגיות מזויפת.

"שלוש שנים...?" רון לחש בבלבול. הוא הבין שמשהו מסריח פה – ואם זה לא בית השחי של דראקו, זה חייב להיות מה שהולך כאן.

"אני מבינה." סקיי אמרה, אך נראה היה שלא הבינה כלל. "ולכם," היא פנתה אל דראקו ורון, ושניהם הרימו את ראשם בפתאומיות. "לא היה אכפת לכם שהרמיוני שלנו משחקת בכם?"

נשמע שיעול קטנטן וחנוק מצד של הרמיוני, ודראקו נזכר בחיבתו לאבריו הפנימיים, שעושים את עבודתם בצורה כל כך טובה, ורון נזכר באש שבערה מנעליו, ובכוויות רגליו – להן הרמיוני לא באמת נתנה תמצית אזוביון. "לא. ממש, ממש לא אכפת לנו." שניהם אמרו יחדיו. "למען האמת – אנחנו די נהנינו מזה."

הרמיוני עיסתה את רקותיה, בעוד כל השולחן המשיך לבהות בשלושה.

"מממ... האוכל מצוין." רון ציין לפתע.

"נכון?" הרמיוני שאלה. "ממש מרגיש כאילו שמו בו משהו כימיקלי. אהםרעלאהם." היא השתעלה וחזרה לאכול. נראה היה שרון הבין משהו ואז שאל בחשש: "מי בישל?"

"דראקו והרמיוני." ג'ין אמרה בחום. רון פלט את כל מה שהיה בפיו על האישה שמולו, שלשמחתם של דראקו והרמיוני הייתה סקיי, ולמזלה אלה היו רק מים. הרמיוני ודראקו לא יכלו להתאפק ופרצו בצחוק משוחרר, אליהם הצטרפו כולם חוץ מסקיי הזועפת ורון, שמיהר לנקות אותה בשרביטו.

ברגע שהמשפחה סיימה לאכול, רון אמר: "אני מצטער, אבל אני באמת חייב ללכת. נדבר, הרמיוני, מאלפוי." הוא אמר את שם משפחתו של מאלפוי בקור, ודראקו השתעל לעברו משהו שנשמע כמו סמור.

"שטויות!" סקיי אמרה שוב. "תישאר איתנו לפחות עד פתיחת המתנות. עוד לא אכלנו את הקינוח אפילו!"

"כשאת אומרת קינוח... למה את מתכוונת?" בטנו של רון קרקרה בקול, כאילו הוא לא חיסל עכשיו שלושה סרטנים וסטייק עסיסי.

"שב איתנו עוד קצת. יש עוגת גלידה קרירה, וגם סלט פירות." סקיי אמרה והלכה למטבח. הרמיוני גלגלה את עיניה.

רגע לאחר מכן סקיי הגישה לשולחן את עוגת הגלידה, וסלט הפירות. הרמיוני לקחה כפית מעוגת הגלידה ואמרה: "ממממ... זה ממש טעים... מממ..."

דראקו ורון זעו במקומם באי נוחות. "מממ..." הרמיוני הוסיפה, כשראתה מה זה עושה לשני הגברים שלצידה. "מממ.. מי הכין את זה? מממ..."

"הרמיוני, זאת העוגה הרגילה שסקיי מביאה כל חג מולד." ג'ין אמרה בבלבול, בעוד דראקו ורון המשיכו לנוע באי נוחות במקומם. הרמיוני שמה לב שסקיי מצחקקת בזדוניות. מוזר? מוזר מאוד.

"לא, ג'ין הבאתי הפעם עוגה שונה." סקיי קרצה להרמיוני. למה ההתנהגות שלה להרמיוני השתנתה פתאום?

אחרי עוד כמה המהומים מצדה של הרמיוני, כל המשפחה עברה לסלון, חוץ מסקיי והרמיוני. הרמיוני גררה את סקיי אל עבר אחד החדרים ושאלה אותה: "למה ההתנהגות שלך השתנתה פתאום, הא? מה יצא לך מזה?"

"אני יודעת מה הולך בניכם." סקיי אמרה בקול מרוצה. הרמיוני פתחה את פיה בהפתעה. "אני אשמח לומר לך, אבל אני מעדיפה שנדבר על זה מחר בשתיים עשרה בצהריים. אני לא רוצה שכולם ידעו. זה בכל זאת הדבר הכי הזוי שעשית אי פעם. נראה לי." ואז היא קרצה להרמיוני. הרמיוני נשארה בחדר שתי שניות אחרי שסקיי עזבה, שקועה במחשבות, ואז היא התעשתה ועקבה אחרי סקיי. אז כשהיא חזרה לסלון, הגיע רגע פתיחת המתנות. הרמיוני התיישבה בטבעיות על דראקו השמח, (שדי הזדעזע אחר כך מהשמחה שלו), ושמה את רגליה על רון. איש מהם לא העיר לה, אבל התקיימה שיחה חסרת מילים בין רון לדראקו.

"למה אני מקבל רק את הרגליים?" מבטו של רון אמר לו.

"מגיע לך. רק באשמתך." המבט של דראקו והוצאת הלשון שלו גרמו לרון להבין.

"תודה, הרמיוני יקירתי!" סקיי אמרה בחיוך, בגלל שהרמיוני הביאה לה סוודר עם ציורי פרחים קטנטנים – בדיוק הסגנון המכוער של סקיי.

"אהם... בבקשה?" הרמיוני הסתכלה על דראקו בבלבול, וזה נד בראשו בחוסר הבנה.

"אני הבאתי להרמיוני מתנה מאוד מיוחדת." דראקו אמר. הוא חיטט בכיסו ונתן להרמיוני משהו בתוך קופסא ארוכה. הרמיוני מצמצה בהפתעה ברגע שהיא פתחה את זה.

"דרייקי –" רון עיוות את פרצופו בגועל. "- זה יפיפה!" היא אמרה ושלפה שרשרת יפיפייה עם תליון לב שבו אפשר להכניס תמונות שלך ושל מישהו אהוב.

"כדי שתמיד תזכרי אותי." דראקו אמר ופתח עבורה את השרשרת. בפנים הייתה תמונה שלה ושלו. הרמיוני ודראקו התקרבו באיטיות לנשיקה קצרה, וזה שגרם להם להיפרד הפעם היה שיעולו של רון, שהיה סמוק מכעס.

"איך ארגנת את זה?" הרמיוני שאלה את דראקו בלחישה שרק הוא שמע, לחישה שנאמרה בחיוך אך לדעתו של דראקו הייתה מצמררת למדיי. "אני הולך לישון אחרייך, ואני יודע איפה את מחביאה את השרביט שלי." הוא לחש לה בחזרה.

"נטפל בך אחר כך." הרמיוני לחשה בכעס, ואחרי כשדראקו הצטמרר היא הוסיפה גיחוך מסווה.

"תודה רבה, דרייקי!" הרמיוני הוסיפה, ונתנה לדראקו חיבוק מוחץ. דראקו קיבל צמרמורת. אבל הפעם מהסוג הטוב.

"את האמת, שגם אני תכננתי לתת לך מתנה, הרמיוני." רון מלמל. "זאת הייתה אמורה להיות מתנת פיוס, בגלל ה-"

"מריבה האחרונה הישנה שלנו." הרמיוני חייכה לעברו חיוך חם, אך רון, שהכיר אותה די הרבה זמן, הבין שהוא בעצם ממש קפוא. "האם תרשה לי לתת לך מתנה קודם?" הרמיוני שאלה, ובלי לחכות לתשובתו של רון היא זימנה קופסא צרה וארוכה ונתנה אותה לרון. רון פתח אותה בהתרגשות, אך אז הוא ראה... "שרביט?" הוא אמר והרים את הדבר הארוך אל מול עיניו. "למה אני צריך – אוי לא." הוא אמר, כשהשרביט לפתע התעורר לחיים, דקר את עינו של רון ואז נהפך לברווז גומי. "חהחה. מצחיק מאוד." רון עיסה את עינו הכואבת כשהמשפחה של הרמיוני פרצה בצחוק.

"אני רציתי לתת לך מתנה רצינית יותר." רון כעס. הוא זימן משהו מביתו והוסיף: "התכוונתי לשלוח לך את זה בדואר, אבל אם אני כבר פה, אז..." קולו דעך. הרמיוני לקחה את החבילה בהתרגשות וקראה את נייר העטיפה. זה היה ספר, אבל לא סתם אחד – "סודות ונבכי הזמן, מאת פרופסור סאלי." הרמיוני קראה בתדהמה, ולהפתעתו של דראקו, היא קמה ממקומה בין רגליו, שדי נהנו מהסיטואציה עד לאותו הרגע, כדי לתת לרון חיבוק. "אוי, תודה רבה רון! אני מחפשת את הספר הזה בערך מהשנה הרביעית שלי!"

"אני יודע." רון הדגיש בחיוך, כנראה כדי להראות לדראקו שבאמת אכפת לו, והרמיוני חזרה להתיישב על דראקו, כך שחיוכו דעך. "אין בעד מה." רון אמר, ואז קרץ אל דראקו במבט מרושע. דראקו לא הבין אם הוא באמת התכוון לקרוץ לעברו, או שהוא סתם נתן בו מבט מרושע והעין הנדקרת שלו החליטה להכאיב לו מעט, אבל הוא הבין דבר אחד – אין שום סיכוי שהוא נותן למתנה של הסמור להתעלות על המתנה שלו.

"הרמיוני, יש משהו שאני ממש רוצה להגיד לך..." דראקו אמר, כשקלט מה יש לו בכיס.

"כן, דרייקי?" הרמיוני שאלה, לא מודעת לאן השיחה הזאת הולכת.

"את בטוחה שאני יכול לשאול את זה מול המשפחה שלך? רציתי לשאול אותך את זה כששנינו נהיה לבד." דראקו שאל, ואותת להרמיוני להנהן.

"זה בסדר, דרייקי, אתה יכול לשאול פה." הרמיוני לא התייחסה בחשיבות לשאלתו של דראקו, אך אז דראקו סימן לה לקום ממנו, והתיישבה בבלבול ובמעט כעס במקומו ברגע שקם.

הוא רכן על ברכיו, כשאחת מהן מושטת קדימה. כל הבנות שהיו בתוך החדר, והיו די הרבה, השתנקו בהפתעה –כולל הרמיוני – יודעות מה הולך לבוא. רון מלמל "אוי לא," זעיר, אך דראקו רק חיטט בכיסו הימני, שלף קופסא אדומה, וכשהוא פתח אותה, התגלתה טבעת יהלום מדהימה ונוצצת. רק אז דראקו אמר בנימה מלכותית:

"הרמיוני ג'ין גריינג'ר... האם תינשאי לי?"

- - - - - - - - -

סוף חלק ||!

מקווה שנהינתםD:

גילסD:

הפרק הקודם		הפרק הבא