סודות

 פרק 1

הארי ישב ובהה אל מחוץ לחלון שלו. זה הפך למעיין הרגל בשבועיים האחרונים. שינה הייתה מצרך נדיר, וכשהוא בכל זאת הצליח להירדם, לעתים קרובות מצא את עצמו מותקף בסיוטים. הראש שלו פשוט לא רצה לקחת הפסקה.

זה היה אמצע חודש יוני, והוא סביר להניח היה אמור להיות עדיין בהוגוורטס. עם זאת, הוא כבר שהה אצל הדרסלים במשך שבועיים, וכך מילא את הדרישה של ההגנה שהדם של פטוניה סיפק לו. בזמן הזה, הוא לא עשה הרבה מלבד לחשוב. היו לו הרבה יותר מדי שאלות, ומעט מדי תשובות. כל פיסת מידע עובדה בראשו שוב ושוב, בניסיון למצוא מעט היגיון בכל המצב. עד כה, לא היה לו הרבה מזל, והארי מצא את עצמו מתוסכל עד מאוד.

בעודו בוהה אל החושך, הארי קפא. הוא התרכז טוב יותר בצללים בקצה הרחוב. שניות לאחר מכן הוא היה בטוח במה שראה. מישהו הרגע התעתק אל דרך פריווט. בעודו משגיח בזהירות, הוא ניסה לקבוע האם מדובר באויב או בחבר. עם זאת, המשימה הייתה קשה מבדרך כלל, היות והזר ידע להיצמד לצללים היטב.

למרות שהזר דאג להיצמד לצללים, הארי הבין במהרה שהוא לא היה זהיר במיוחד. זה נראה היה שהזר ממהר. רגעים ספורים לאחר מכן, אורות רכים שבקעו מאחד הבתים ברחוב, האירו על הזר בשעה שהוא התקרב על מנת לראות את מספר הבית.

הארי קפא בהלם, מזהה את הגלימות של אוכלי המוות. אם לשפוט מהמעט שראה, הוא היה לבד, והוא היה מוכן להתערב שהזר חיפש אותו. בשעה שהזר פנה מהאור, הארי הבחין בשיער בלונדיני בהיר. היה רק אדם אחד הוא יכול היה להיות.

בהחלטה זריזה של שבריר שניה, הארי יצא מחדר השינה שלו וירד במדרגות. הוא פתח את הדלת הקדמית בשקט, ורק מספיק בשביל שיוכל לצאת דרכה.

"פוטר?"

"מאלפוי," ירק הארי. "מה אתה עושה?" הוא ירק את המילים בשעה שעיניו חיפשו אחר הדמות שראה מחוץ לחלון. הוא איתר את מאלפוי בזריזות בצללים בקצה השטח.

"פוטר? הו, תודה למרלין," מלמל מאלפוי.

הארי הזעיף את פניו, לא מבין למה מאלפוי ישמח לראות אותו. "איך מצאת אותי?" הוא תבע לדעת.

"כל אחד יכול למצוא אותך, אבל זה לא חשוב עכשיו," אמר מאלפוי בחדות. "אני צריך את העזרה שלך."

"אתה צריך את העזרה שלי?" הארי שאל בפליאה. "אתה האויב שלי, מאלפוי!"

"אני יודע את זה," ירק מאלפוי. "אבל אני צריך שתיקח אותה."

הוא יצא מהצללים כדי שהארי יוכל לראות אותו טוב יותר, ועיניו של הארי התרחבו, לא מבין עד כמה הוא משדר בהלה. מה שהארי ראה היה דמות בגלימה של אוכלי מוות, מחזיקה משהו קטן וזז, ועטוף בגלימות. זה היה דומה מדי למה שהארי ראה בבית הקברות. לפתע, מאלפוי נראה הרבה יותר מסוכן, והארי החל לסגת.

"תתרחק ממני, מאלפוי!" הארי צעק בכל הכוח שיכל.

"תנמיך את הקול שלך!" לחש מאלפוי בכעס.

הארי בלע בחוזקה. אולי הם היו באמצע שכונה מוגלגית, באמצע הלילה, אבל לא היה לו אכפת.

מאלפוי הזעיף את פניו, מסתכל על הצרור שבידיו לפני שהסתכל שוב על הארי בבלבול. "מה הבעיה שלך עכשיו, פוטר?"

"מה זה?" שאל הארי, מקלל את עצמו בשעה שהוא שמע את הפחד מדמם לקולו.

"זאת תינוקת, פוטר," השיב מאלפוי. "התמודדת עם אדון האופל. מעולם לא ציפיתי שתפחד מתינוקת חסרת ישע."

"תוכיח," לחש הארי, מביט בצרור הגלימות.

ההבעה הזועפת על פניו של מאלפוי העמיקה, אבל הוא משך את הגלימות הצידה כדי להראות את התינוקת שהוא החזיק.

הארי נשף בכבדות, עוצם את עיניו לרגע לפני שפקח אותן שוב בחדות. "במה אתה משחק, מאלפוי? למה יש לך תינוקת? ולמה אתה פה?" הוא הוסיף.

מאלפוי נראה כאילו המציאות חדרה אליו, והוא הביט מסביב בפחד. "אין לי זמן להסביר הכל," הוא אמר במהרה. "אני צריך שתיקח אותה ותשמור עליה. הם כנראה כבר הרגו את שאר המשפחה שלה. הצלחתי להוציא אותה משם, אבל הם ישימו לב אם אני לא אחזור בקרוב."

הארי סוף סוף שם לב שמאלפוי היה יותר עצבני מכפי שהוא אי פעם ראה אותו. הסלית'ריני הרגוע והאלגנטי שהארי הכיר, החל להתפרק מול העיניים שלו.

"בוא, קח אותה, פוטר," אמר מאלפוי, הטון שלו נשמע לחוץ יותר מאשר דורשני. "אני לא יכול לחצות את לחשי ההגנה."

"מה לא בסדר איתה?" שאל הארי בזהירות.

מאלפוי הביט מטה אל הילדה הקטנה בזרועותיו. "הייתי צריך להטיל עליה לחש משתיק כדי שהיא לא תעיר את כולם. חוץ מזה, אני חושב שהיא בסדר. אני מקווה, לפחות." הוא הוסיף ברכות.

הארי הניד בראשו, מנסה להחליט אם הוא נרדם אחרי הכל וכל זה היה פשוט חלום מוזר. הוא הביט בזהירות כשמאלפוי נע כדי להוציא את השרביט שלו, והשאיר את שרביטו שלו מכוון אל מאלפוי.

מאלפוי פשוט הטיל את הלחש כדי להסיר את לחש ההשתקה לפני שדחף בזריזות את השרביט שלו חזרה לכיס וניסה להשתיק את התינוקת הצועקת. הצעקות נשמעו חזקות מהרגיל בשקט של הלילה. "פוטר, עזרה," הוא אמר בתחינה.

"אני לא יודע איך לטפל בתינוקת," אמר הארי בעצבנות.

"גם אני לא, אבל אתה חייב לקחת אותה," התחנן מאלפוי. "אין מקום אחר שאני יכול לקחת אותה אליו. פוטר, אני חייב ללכת."

בתחושת ניתוק מהמציאות שהלכה והתגברה, הארי הלך אל קצה השטח ולקח את התינוקת הבוכה מהזרועות של מאלפוי.

 מאלפוי הסתכל עליו בהקלה. "אני אשתדל לחזור בבוקר. זה אמור להיות בטוח עד אז. אל תספר לאף אחד שום דבר, או שכנראה שהיא תיהרג."

ובזאת, הוא נעלם, מלווה בקול 'פופ' ייחודי. הארי בהה בחוסר אמון בנקודה שבה מאלפוי הרגע היה לפני רגעים ספורים. מה לעזאזל קרה עכשיו?

יללה חזקה הפריעה למחשבות שלו, והארי מיהר חזרה לתוך הבית עם התינוקת בזרועותיו.

"ילד! מה המשמעות של הרעש הזה?!" צעק ורנון, רוקע ברגליו בדרכו במורד המדרגות בשעה שהארי נכנס חזרה לבית.

"אני לא יודע," אמר הארי בחדות. לא היה לו מצב רוח להתמודד עם קרובי המשפחה שלו. שומע קול פצפוץ, הוא הביט מעלה וראה את פטוניה ודאדלי מסתכלים מטה עליו בפליאה.

"אתה לא יודע?" שאל ורנון בטון מסוכן. העיניים שלו הצטמצמו והתמקדו בתינוקת שהארי החזיק. "אל תגיד לי שהם זרקו עוד אחד מהפריקים שלכם על דלת הבית שלי. אנחנו לא לוקחים עוד אחד."

"אל תדאג, אני לא אתן לזה לקרות גם אם היית מוכן לקחת אותה," צעק הארי בכעס, גורם לתינוקת לבכות חזק יותר.

"תשתיק את הדבר הזה!" צעק ורנון בזעם.

"אני לא יודע איך!" אמר הארי בחוסר ישע.

הארי החזיק את התינוקת על הכתף שלו והקפיץ אותה בעדינות. הוא ראה אנשים עושים את זה לפני, אז זה אמור לעזור להרגיע תינוקות. לפחות, לכך הוא קיווה.

הוא המשיך לעמוד שם, מקשיב לדוד שלו נוזף בו ולתינוקת בוכה. הוא צפה בדודה פטוניה נעלמת לתוך המטבח, מייחל שהוא יכול היה להיעלם גם כן. הראש שלו מלא בשאלות, והוא לא הצליח לעכל את מה שקרה.

הוא הופתע עוד יותר כשהדודה שלו חזרה עם בקבוק לתינוקת, וגירשה את בעלה והבן שלה למיטה. הם לא הלכו ברצון, אבל היא העלתה את העובדה שאם הם רצו שקט, היא עמדה לעשות משהו לגבי זה. היא לא לקחה את התינוקת מהארי, ולמעשה, הסתכלה על התינוקת בסלידה, אבל היא הראתה להארי איך להחזיק אותה נכון ולהאכיל אותה.

הארי נרגע קלות בכיסא שבו ישב כשדממה מבורכת מילאה שוב את הבית. הקולות היחידים היו קולות המציצה מהתינוקת השותה.

"מאיפה היא הגיעה?"

הארי העיף מבט בדודה שלו שישבה על הספא בגב זקוף. "אני חושב שהיא קורבן נוסף של המלחמה," הוא הצהיר בקול אפל, לא בדיוק עונה על השאלה.

היא כיווצה את שפתיה בחוזקה. "זאת מלחמה של הסוג שלך, לא?" היא שאלה. "כל הקטסטרופות והרצח. הסוג שלך עשה את זה."

"כן," הודה הארי, לא רוצה להיכנס לעובדה שוולדמורט ואוכלי המוות לא היו מהסוג שלו. הוא ידע למה היא מתכוונת. "למרות שוולדמורט היה הורג את כולכם בשמחה אם הייתה לו הזדמנות."

"אתה יכול לעזור לעצור את זה?" היא שאלה בהיסוס.

הארי הסתכל עליה בסקרנות, אבל ענה בכנות. "אני היחיד שיכול לעצור את זה," הוא אמר בקול שטוח.

היא נבהלה והביטה בו בהלם מזועזע. "אתה רק ילד!" היא קראה.

הוא נחר. "את חושבת שאי פעם הייתי ילד?" הוא השיב במרירות. "זה לא משנה לוולדמורט בכל מקרה," הוא אמר בביטול.

"איפה המנהל שלך?" שאלה פטוניה, בקולה כמעט נשמעה תקווה.

"מת," אמר הארי בקול שטוח.

הארי הבין סוף סוף שהדודה שלו הייתה מפוחדת. האישה פחדה למוות מכל מה שהתרחש, ולעומת כל כך הרבה מוגלגים אחרים, היה לה מושג קלוש לגבי מה שבאמת התרחש בעולם שלהם. היא תמיד ניסתה לחסום כל ידע או הכרה בעולם הקוסמים, אבל היא ידעה על קיומו. היא ידעה שאחותה ובעלה נהרגו על ידי קוסם אפל. היא הבינה מספיק מהנסיבות סביב הגעתו של הארי לבית שלה לפני כמעט שש עשרה שנה, כדי לפחד עכשיו.

דודה שלו נבהלה מספיק מהאירועים האחרונים כדי להסתכן ולדבר איתו על עולם הקסמים. הארי ניער את ראשו, תוהה ברצינות לגבי מצב השפיות שלה. מאלפוי משאיר תינוקות על סף ביתו, ודודה פטוניה מכירה בכך שעולם הקוסמים קיים. הוא ידע שהעולם החל להתפרק, אבל שני האירועים האלה הכו בו חזק יותר מכל חדשות על מקרי הרצח האחרונים.

הוא פגש שוב בעיניה של פטוניה. "אני מאמין שיש תקווה," הוא ענה לבסוף. הוא הביט מטה אל התינוקת שכמעט נרדמה בזרועותיו. "חייבת להיות תקווה," הוא לחש.

"מאיפה היא הגיעה?" שאלה שוב דודה פטוניה.

הארי הביט מעלה והבין שגם היא הביטה בתינוקת. הוא נאנח בכבדות. "אני מאמין שכל המשפחה שלה נהרגה הלילה. אני לא יודע הרבה, אני לא באמת יודע שום דבר. האדם שהביא אותה אלי אמור לחזור בבוקר כדי להסביר."

דודה פטוניה כיווצה שוב את שפתיה, והארי היה בטוח שהאינסטינקטים שלה אמרו לה להתווכח איתו. היא לא רצתה עוד פריקים בבית שלה. עם זאת, היא נשארה בשקט.

"אני לא יודע לגבי מה זה, אבל אם האדם הזה יחזור, זה חשוב שאני אדבר איתו," אמר הארי.

היא עצמה את עיניה בשעה שפניה התעוותו. "אני מאמינה שדאדלי ואני נצא לכמה סידורים מחר בבוקר. אני בספק אם נחזור לפני ארוחת הצהריים."

הארי הנהן בהבנה. דוד ורנון יהיה בעבודה והיא תוודא שדאדלי לא יהיה בסביבה כשה"אורח" של הארי יגיע. היא לא אהבה את זה, אבל נראה שהיא קיבלה את זה מספיק כדי להחליט שהיא לא עמדה לספר לבעלה או לבן שלה.

שניהם נבהלו כשדפיקה נשמעה על החלון. תינוקת בידיים או לא, השרביט של הארי היה בחוץ ומכוון אל החלון באופן כמעט מידי. ואז הוא הרגיש כמו מטומטם כשהוא הבין שזה היה רק ינשוף. הוא העיף מבט בדודה שלו, מתכווץ קצת למראה ההבעה המבועטת שלה ותוהה אם היא נבהלה יותר מהרעש או מהתגובה שלו.

הוא נעמד במבוכה קלה והושיט לה את התינוקת, שהיא לקחה ללא מילה. הוא זז כדי להכניס את הינשוף, תוהה האם הוא יכול להיות קשור למאלפוי בצורה כלשהי. הינשוף עזב ברגע שהארי הוריד מרגלו את המגילה שהייתה קשורה אליה, והוא הזעיף את פניו למראה העזיבה המהירה שלו.

עיניו התרחבו כשהוא זיהה את החותמת של משרד הקסמים. "הו, פאק," הוא קילל ברכות, שובר את החותמת במהירות. מאלפוי הוריד את לחש ההשתקה והארי עמד לקבל את העונש על כך. עיניו נפערו כשהוא קרא את התוכן של המכתב.

"הארי?" שאלה פטוניה בהיסוס.

הארי מצמץ אליה, תוהה האם הוא אמור להודות בתוכן המכתב. לפני האירועים מהשעה האחרונה, הוא היה בטוח שהיא הייתה שונאת את החדשות, אבל עכשיו... עכשיו זה עשוי היה להרגיע אותה.

"אמ, האדם היה כאן עשה קצת קסם," הוא הודה, צופה תגובה של הדודה שלו מקרוב. היא לקחה נשימה והחזיקה אותה, מחכה שהארי יספר את החלק השני.

"משרד הקסמים מזהה כאן קסם, כמו שאת יודעת, ובדרך כלל אסור לי לעשות קסם," הוא המשיך. "המכתב הזה נותן לי רשות, למרות שטכנית אני עדיין לא חוקי עד ליום ההולדת שלי בעוד חודש וחצי." הוא הוסיף את התזכורת המרה של תאריך יום ההולדת שלו, כי הוא בכנות לא היה בטוח שדודה שלו תזכור. הייתה תחושה מסוימת של סיפוק כשדודה שלו נשפה לבסוף את האוויר שהחזיקה כשהיא הביטה בשרביט שכרגע בלט מהכיס האחורי שלו שוב.

"הם מרשים לך, בגלל המלחמה הזאת?" היא שאלה, עדיין מסתכלת על השרביט שלו. הוא הוציא את השרביט מהכיס שלו ועיניה עקבו אחרי התנועה.

הארי הסתכל מהשרביט שלו אל המכתב שעדיין היה בידו השמאלית. "כן," הוא ענה לבסוף. "יש לי רשות מיוחדת משר הקסמים בעצמו 'לאור הנסיבות המקלות'. אני מתערב שזה בגלל שזה לא יראה טוב אם משרד הקסמים ירדוף אותי עכשיו," הוא הוסיף, טעם חמוץ בפיו. הוא שמח שהוא יכול היה להשתמש בקסם עכשיו, אבל הוא לא אהב את העובדה שסקרימג'ר נתן לו את הרשות לעשות זאת רק בגלל שהוא היה 'הנבחר'.

פטוניה לא אמרה דבר והארי יכול היה לראות את ההתלבטות בפניה. הוא הרגיש שהוא צדק, במובן כלשהו – היא כעסה וגם הרגישה הקלה לאור החדשות.

הוא הביט בה בזהירות, מחליף נושא. "דודה פטוניה? אמ, מה אני עושה איתה עכשיו?" הוא שאל, מחווה אל התינוקת בזרועותיה.

בחוסר רצון, הדודה שלו נתנה לו קורס מזורז בטיפול בתינוקות בשתיים בלילה. היא עזרה להארי ליצור מיטה מאולתרת מאחת המגירות של הארון שלו, והראתה לו איך להכין בקבוק. היא גם הדריכה אותו בצורה שיש להחליף חיתול לתינוקת. כשהוא שאל למה היו לה חפצים לתינוקות, היא נעצה בו מבט לא מרוצה וכיווצה את שפתיה כמו תמיד, אבל אז, היא הודתה לבסוף שלאחת מהשכנות היה ילד קטן. היא שמרה כמה חפצים למקרה, בשביל המקרים שבהם היא מגיעה לתה פעם בשבוע.

הארי חשב שהוא לא אמור היה להיות מופתע. דודה שלו תמיד העדיפה להיראות בתור המארחת המושלמת, עונה לכל הצרכים של האורחים שלה. לאישה היה גם הרגל לצבור ולשמור הכל מהכל.

לבסוף, התינוקת ישנה בשלווה ודודה פטוניה חזרה לחדר שלה, מותירה את הארי לבדה עם מחשבותיה.

נעה חזרה אל החלון, הוא הביט על הרחוב הריק מחוץ לחלון. האם מאלפוי באמת הגיע והשאיר בידיו תינוקת לפני כמה שעות? מבט מהיר מעבר לכתפו אל הילדה הישנה נתן לו את התשובה, אבל זה עדיין נראה בלתי אמין.

להארי לא היה מושג מה הוא אמור לעשות. הוא יצא החוצה, מוכן להיכנס לדו קרב עם מאלפוי, לא להתמודד עם נער שמתחנן לעזרה. מאלפוי היה האויב. הוא הכניס את כל אוכלי המוות האלה להוגוורטס. הוא ניסה להרוג את דמבלדור. המחשבות של הארי נעצרו.

הוא חשב על כך אינספור פעמים בשבועיים שהוא ישב בבית של הדרסלים. מאלפוי ניסה להרוג את דמבלדור. הוא לא הצליח לעשות את זה. הוא היסס בסוף, והארי ראה את השרביט של דראקו יורד.

בוהה אל תוך הלילה מבלי לראות דבר, הארי העלה בראשו את הדקות הקריטיות הללו פעם נוספת. דמבלדור ניסה לשכנע את מאלפוי לעבור לצד האור. הוא הציע מקום מבטחים למאלפוי ולמשפחה שלו, ונראה היה שמאלפוי מתפתה להסכים.

מה הייתה המשמעות של זה?

הוא פשוט לא הצליח לדמיין את דמבלדור אומר את כל זה בשביל להציל את החיים שלו. מה שהביא את הארי לחשוב חזרה אל סנייפ. הארי הרגיש את המתח בגופו עולה, אבל לא את העלייה החדה בזעם שציפה לה.

ברגע שהם כבר לא היו בהוגוורטס, הייתה לו הזדמנות להירגע ולחשוב על הכל בצורה רציונאלית. כשהוא עשה זאת, הוא הבין שדמבלדור פשוט לא היה מהאנשים שיתחננו לחייהם. הארי ניסה לשים את עצמו בסיטואציה דומה. לא היה קשה לדמיין את זה. הוא זכר את בית הקברות והוא זכר את האירועים במשרד הקסמים. הוא בעצמו לא התחנן על חייו בשתי הפעמים. הוא היה בטוח שהוא עמד למות, במיוחד בבית הקברות, אבל הוא סירב להיכנע.

הארי פשוט לא יכול היה לחשוב על דמבלדור מתחנן על חייו. זה לא התאים. הוא ידע שדמבלדור היה קוסם חזק ועם יכולות רבות. האיש הזקן התעקש על אמונותיו ולעולם לא היה מוותר. עם זאת, הארי ראה אותו מוותר. לא כך?

הארי לחץ את אצבעותיו אל הרכות שלו, מנסה להקל על הלחץ שפעם בראשו.

דמבלדור לא היה מהאנשים שיודו בתבוסה. זה הרגיש חסר כבוד רק לחשוב על דבר כזה. אז מה הייתה המשמעות של כל זה? הארי זכר את דמבלדור מתחנן לסנייפ. הוא זכר את דמבלדור מדבר עם מאלפוי.

מה הייתה המשמעות של זה?

השאלה המשיכה להסתחרר בראשו של הארי, שוב ושוב. הוא ניסה להכריח את ראשו לחזור אל מאלפוי. זה היה עניין נפיץ מספיק בלי להוסיף את סנייפ לתמונה.

הפעם האחרונה שהוא ראה את מאלפוי, הנער ברח מהוגוורטס. אם לשפוט לפי הגלימות של אוכלי המוות שהוא לבש, הוא רץ ישירות לוולדמורט. הארי רצה לדעת אם הוא רץ ברצון או לא. השיחה עם דמבלדור הותירה ספקות בראשו.

הארי נאנח. היו יותר מדי ספקות ויותר מדי שאלות, ועדיין, ללא תשובות. הוא פנה להביט בתינוקת. השאלות הלכו והתווספו.

** ** ** ** ** ** ** **

הארי התיישב מול החלון בסלון, היכן שהוא יכול היה לחכות למאלפוי. היה משהו מוזר ושגוי בכך, אבל הוא עשה זאת בכל זאת.

כל הלילה וכל הבוקר עד כה הרגישו להארי הזויים. הוא הצליח להישאר בחדרו עד ששמע את הדוד שלו עוזב, מאחר והוא לא רצה להיכנס לוויכוח נוסף איתו אם הוא יכול היה להימנע מכך. לראשונה, הוא היה אסיר תודה על כך שזה היה יום שני.

הוא הרגיש כאילו הוא אמור לכעוס יותר מכפי שכעס, אבל הוא הרגיש בעיקר... חסר תחושה. האשמה הייתה נתונה בהתנהגות המוזרה של דודה שלו באותה מידה כמו בהתנהגות המוזרה של מאלפוי.

כשהארי הופיע בסלון, דודה פטוניה הושיטה לו שמיכת תינוק וכמה בגדים נקיים להלביש בהם את התינוקת. היא גם הודיעה לו שהיא תביא איתה כמה דברים לתינוקת כשתחזור. מיד לאחר מכן היא קראה לדאדלי והם עזבו.

 זה לא היה עד שהם עזבו כשהשוק האמיתי פגע בהארי, לא שההתנהגות שלה לא הייתה מוזרה מספיק בפני עצמה. הוא הלך להחליף לתינוקת, והבחין שהשמיכה כנראה הייתה שלו.

השמיכה הרכה והפלאפית הייתה אדומה עם סניצ'ים זהובים עליה. לדודה פטוניה לא היו דברים כאלה. היא כנראה אפילו לא ידעה מה הכדורים עם הכנפיים היו. היא בוודאות לא ידעה שהשמיכה הייתה בצבעים של גריפינדור. עם זאת, היא כיבסה אותה, בגלל שהשמיכה הריחה כאילו רק יצאה מהמייבש.

הארי בהה בה, לא מבין, במשך הרבה זמן. הוא לא ידע כמה זמן הוא ישב שם, שקוע במחשבון על אמו ואביו. הוא הבין מה זה אומר. הוא הובא אל הדרסלים עטוף בשמיכה הזו. הוא החזיק את הבגד הקטן. זה היה בגד שינה פשוט בצבע כחול שהוא כנראה לבש בלילה שהוריו מתו.

הוא העיף מבט בדלת הכניסה, שבה ראה את דודה פטוניה לאחרונה. היא שמרה את זה במשך כל הזמן הזה. לא היה לו מושג למה, והוא התקשה להאמין שהיא באמת עשתה את זה, אבל הוא היה אסיר תודה בכל זאת. היא לא הייתה טובה אליו באף צורה, אבל הוא הבין שהיא כנראה מרגישה כלפיו משהו. או כלפי אחותה.

התינוקת התחילה לבכות שוב, קוטעת את חוט מחשבותיו של הארי.

"איך אני עושה את זה?" הוא מלמל, יודע שהוא לא עומד לקבל תשובה.

מחליף בין קולות גרגור לקולות שישוש, הוא הצליח להחליף לה חיתול ובגדים. הוא לא חשב שיהיה לה אכפת להיות לבושה שוב בפיג'מה, למרות שזה היה בוקר. זה כל מה שהיה לו בשבילה.

הוא הכין לה בקבוק והתיישב מול החלון כדי להאכיל אותה, מחכה למאלפוי. הוא עדיין לא יכול היה להאמין שהוא מחכה למאלפוי, והסתכל על התינוקת במקום. לא היה לו מושג מאיפה היא הגיעה, או אפילו מה היה השם שלה. עם זאת, הוא הבין שהיא רק איבדה את המשפחה שלה.

העובדה הזו לבדה גרמה לחזה שלו לכאוב. הכאב התגבר כאשר היא ישבה בפיג'מה הכחולה שלו.

מביט בה שותה מהבקבוק בעודו מחזיק אותו עבורה, הוא החליט שהיא הייתה דיי חמודה. הוא נתן לה חצי חיוך, מביט בשיער השחור הקצר שנח על ראשה. הוא תהה אם ככה השיער שלו נראה בגילה, בת כמה שהיא לא הייתה. היא לא הייתה גדולה במיוחד, אבל היא גם לא נראתה ממש קטנה גם כן. להארי לא היה מושג, לאור ניסיונו הדל עם תינוקות.

היא בהתה בו בחזרה בעיניה האפורות והענקיות. תווי הפנים שלה היו עדינים ו... עגולים, החליט הארי. היא נראתה כה שבירה שהארי לא הצליח להבין איך זה שהוא היה זה שהחזיק אותה. היא הייתה צריכה להיות בטיפולו של מישהו שבאמת ידע לעשות את זה נכון.

עם זאת, הוא עדיין לא ידע מאיפה היא הגיעה מלכתחילה. הוא נאנח ולקח ממנה את הבקבוק כשהיא סיימה והרים אותה בזהירות אל הכתף שלו כדי שתוכל לשהק, כפי שדודה שלו לימדה אותו.

מרים את מבטו שוב אל החלון, הוא מצמץ בהפתעה כשהבין שמאלפוי צפה בו בתשומת לב מהמדרכה. הוא מצמץ שוב, מופתע לראות את מאלפוי לבוש במכנסיים אפורים וחולצה ירוקה. הארי גלגל את עיניו. אפילו כשהוא היה לבוש בסגנון מוגלגי, הוא היה לבוש בצבעים של סלית'רין.

הוא גם עמד שם לאור יום. הארי הרגיש כאב ראש מנסה להגיע. הוא לא אמור לנסות להרוג את מאלפוי, במקום להזמין אותו לתה?

עוצם את עיניו, הוא דמיין שוב את ידו הרועדת של מאלפוי ואת קצה שרביטו יורד. הוא שמע את דמבלדור אומר שהם יגנו עליו אם הוא רק יבוא לצד הנכון.

פוקח את עיניו, הוא בהה בחזרה בסלית'ריני. הוא יזמין אותו פנימה. הוא הזעיף את פניו. בהנחה שהוא יכול להזמין אותו פנימה. מאלפוי אמר שהוא לא יכול לחצות את לחשי ההגנה.

הארי הרגיש בטוח יותר בעודו מחזיק את התינוקת, מסיבה כלשהי, ולכן העביר אותה ליד אחת ולקח את שרביטו בידו השנייה כשיצא החוצה.

"היא בסדר?" שאל מיד מאלפוי.

"היא נראית בסדר," אמר הארי ברוגע.

הארי הזעיף את פניו כשראה את מאלפוי נושף בהקלה לפני שהמסכה חזרה לפניו.

"אתה לא עומד להזמין אותי פנימה, פוטר?" נחר מאלפוי.

פניו של הארי השתנו להבעת כעס. "אתה לא מפחד שיש אנשים בפנים שמחכים לתפוס אותך?" הוא זרק בתגובה.

מאלפוי הביט בבית בזהירות. "יכול להיות," הוא הודה בקרירות.

הארי עדיין לא היה בטוח למה הוא לא קרא לאנשים הנכונים כדי לתפוס את מאלפוי. הוא שקל את זה, אבל החליט נגד הרעיון. הוא הרים את גבותיו בהפתעה כשמאלפוי הכיר בכך שהוא עשוי להיתפס בכל רגע.

"אתה רוצה להיתפס?" שאל הארי בפליאה.

"לא," קרא דראקו בחדות. "אבל אני מקווה שהסקרנות הגריפינדורית שלך הייתה חזקה מספיק כדי שלא תספר לאף אחד על ההגעה שלי אתמול בלילה. לפחות, עדיין לא."

הארי הבין בחוסר נוחות שמאלפוי צדק. הוא רצה תשובות שהוא כנראה לא עמד לקבל אם הוא היה מסגיר אותו באופן מידי.

מאלפוי נחר, מבין מהשתיקה של הארי שהוא צדק. "תזמין אותי להיכנס, פוטר, ואני אסביר."

"כדאי מאוד שיהיו לך כמה תשובות טובות, מאלפוי," הארי נהם.

"אני לא מסביר פה," השיב דראקו בחדות.

הארי העיף מבט מסביב לשכונה, ועיניו נחו על ביתה של גברת פיג במורד הרחוב. הוא לא חשב שהיה מישהו שצפה בבית שלו כל היום, אבל הוא לא יכול היה להבטיח זאת. כנראה שזה לא היה הרעיון הכי חכם לעמוד כאן בחוץ הרבה זמן.

"איך אני מאפשר לך לעבור את לחשי ההגנה?" הוא שאל.

"אתה לא יודע כלום, פוטר?" מאלפוי חייך בזחיחות.

"מעולם לא הזמנתי לכאן אוכל מוות בעבר," השיב הארי.

עיניו של מאלפוי נורו אל זרועו. השרוולים הארוכים של החולצה שלו במזג האוויר החם הסגירו אותו. הוא היה שקט באופן יוצא דופן והרבה יותר מאופק כשהסביר להארי איך לאפשר לו לעבור את ההגנות.

הארי היסס לפני שלקח את הצעד האחרון. "איך אני יודע שאתה לא תפגע בי או בקרובי המשפחה שלי ברגע שאני אתן לך להיכנס?"

"אתה לא," אמר מאלפוי בקול שטוח, מבטו נע אל התינוקת שוב.

הארי הזעיף את פניו. לא מבין למה, הוא אמר את המילים האחרונות שיאפשרו למאלפוי להיכנס לשטח.

מאלפוי הביט בו בהפתעה והארי הבין שמאלפוי לא באמת ציפה שהוא יורשה להיכנס. מאלפוי אסף את עצמו במהירות. "אתה סומך יותר מדי, פוטר," הוא נחר ונכנס.

הבעת הזעף על פניו של הארי העמיקה כשהוא בהה בו. הוא לא סמך על מאלפוי, אבל היה משהו שהתרחש שם. הארי סמך מאוד על האינסטינקטים שלו, והפעם הם אמרו שהוא צריך להקשיב למאלפוי.

הוא ניער את ראשו ועקב אחרי מאלפוי אל תוך הבית, מקווה שהוא לא עושה טעות איומה.

		הפרק הבא