הנכד- *גמור*

פרק 1:

חברי מסדר עוף-החול התכנסו לעוד פגישה. רק שהפעם, היא הייתה קצת שונה. הפעם דמבלדור הסכים לנערים להיכנס. להארי, לג'יני, להרמיוני, לרון, ולפרד וג'ורג'.

"דמבלדור, זה לא הגיוני. הם רק ילדים." גברת וויזלי אמרה לדמבלדור בפעם העשירית. היא התנגדה נחרצות שילדיה וחבריהם ייקחו חלק בפגישה,  בניגוד לסיריוס, סנדקו של הארי, שתמך לכך שהילדים השתתפו בה.

"מולי, אינך סומכת עליי?" דמבלדור שאל את גברת וויזלי בזמן שהילדים השתתפו. "אל תדאגי, זאת תהיה הפעם האחרונה שהם יצטרפו אלינו. אני רק צריך לספר להארי משהו, ועדיף שילדייך ושגברת גריינג'ר יהיו גם הם כאן, כדי לשמוע."

"מה כתבו עליי הפעם?" הארי שאל בקול משועמם.

"זה לא זה."

"אז מה כבר קרה? משהו על וולדמורט?"

"בערך." דמבלדור ענה לנער. "גילינו שיש לוולדמורט נכד."

היו כה שניות של שקט, ואז הארי שמע את חבריו מדברים ביחד.

"זה בלתי אפשרי." ג'יני אמרה. "זה לא הגיוני." רון צעק. "למה לא כתבו על זה בשום ספר?" הרמיוני שאלה. "איזה מגניב!" פרד וג'ורג' אמרו ביחד. "לאיש שהרג את ג'יימס ולילי יש משפחה?" רמוס לופין שאל. "בוא נלך להרוג אותו כבר עכשיו." סיריוס קם מהשולחן, והכיסא שלו עף אחורנית. רק הארי ישב בשקט, ולא הוציא מילה אחת, כאילו עדיין לא קלט את זה.

"סיריוס, תשב בבקשה." דמבלדור ביקש, וסיריוס חזר למקומו בלי רצון. "הנכד שלו לא אשם בשום דבר שהוא עשה. הוא רק בן שבע-עשרה."

"דמבלדור, הוא כבר קוסם בגיר. ובאיזה בית ספר הוא למד בכלל?" עין הזעם מודי שאל.

"לפי מה שידוע לי, הוא לא למד בשום בית ספר לקסמים."

"הארי, אתה בסדר?" ביל וויזלי שאל את הארי בדאגה.

"כמה זמן אתה יודע על זה?" הארי התעלם מביל ושאל את דמבלדור. "כמה זמן אתה יודע על הנכד שלו?"

"מהעשרים וחמישה ביוני." דמבלדור ענה בקול רגוע ושקט.

"אתה גילית שיש לוולדמורט נכד, וראית לנכון לספר לי רק חודש וחצי אחרי זה?!"

"הארי, חכה רגע." סיריוס אמר להארי, בעוד הנער יצא מהמטבח בסערה.

"סיריוס, אל תלך אחריו. זאת אשמתי." דמבלדור אמר לסיריוס בזמן שקם בפעם השנייה. רון והרמיוני נעמדו באותה השנייה. "מיס גריינג'ר, מר וויזלי, תתנו לו קצת זמן לבד."

"אבל אנחנו רוצים ללכת אליו." רון התווכח.

"רונאלד, אתה נשאר פה!" גברת וויזלי צעקה על רון ואז דיברה עם הרמיוני ברכות "וגם את הרמיוני מתוקה."

"דמבלדור, תן לנו להרגיע אותו, ואז אתה תדבר איתו." רמוס אמר והסתכל על סיריוס, שהחזיק בחוזקה בשולחן.

"בסדר, רמוס וסיריוס. תלכו אליו." דמבלדור השתכנע. שני החברים הטובים יצאו מהמטבח, והתחילו לעלות במדרגות. הם חיפשו את הארי בחדרו ובטרקלין, ובסוף מצאו אותו בחדרה הישן של אימו של סיריוס, בקומה החמישית (שהייתה הקומה הגבוהה ביותר) ביחד עם בקביק ההיפוגריף. הארי ישב על הרצפה וליטף את בקביק. הוא היה עם הגב לדלת, כך שלא שמע או ראה את סיריוס ורמוס.

בקביק היה שילוב של סוס וציפור, בדיוק כמו כל היפוגריף. הפרווה שלו הייתה אפורה. הוא היה יפה כל כך.

סיריוס ורמוס השתחוו אל מול החיה המלכותית היפה. בקביק השתחווה שסיריוס ורמוס, והם הלכו ללטף אותו.

"אז מה? אתה תישאר ותלחם כאן נגד וולדמורט?" סיריוס שאל את הארי. הארי הסתובב וגילה שסיריוס ורמוס עומדים מאחוריו.

"מצחיק." הארי אמר בקול מעוצבן. "מה זה החדר הזה בכלל?"

"אני יכול לומר לך שיש לחדר הזה היסטוריה ארוכה איתי."

"זה החדר הישן של וולבורגה ואוריון בלק." רמוס לופין ענה להארי.

"מי?" הארי שאל.

"ההורים שלי." סיריוס ענה בדכדוך. "מהחדר הזה יצאתי, ולא חזרתי יותר. זה היה חופש חג המולד. רבתי עם ההורים שלי בגלל שאני בגריפינדור. הם אמרו שאני אפס, ואכזבה למשפחה. אחי עמד ממש איפה שאתה. רגולוס. הפך להיות אוכל-מוות. הוא היה הבן המושלם. עם ציונים מעולים, והכי חשוב, הוא היה בסלית'רין. וולדמורט הרג אותו בעצמו. גם בהלוויה שלו הוא היה הגיבור. וזה לא שאני מקנא. פשוט בלילה שאני עזבתי, הייתי בן 16. הוא היה בן 15. הוא לא זז כשארזתי. הוא לא זז כשיצאתי מהבית, כשטרקתי להורים שלי את הדלת בפנים. ומה שהיה הכי גרוע זה שראיתי אותו אחרי שנגמרה החופשה. ראיתי אותו שנתיים במסדרונות. ראיתי אותו הופך להיות אוכל-מוות."

"אני מצטער." הארי ענה בעצב.

"זה בסדר. אם כבר אני מצטער. לא באתי לדכדך אותך."

"לופין, אף פעם לא סיפרת לי על המשפחה שלך. מה איתם?"

"אמא שלי הייתה מוגלגית. היא הייתה אישה יפה. היא נפטרה בשנת 1978. שנתיים לפני שנולדת. לפני 17 שנים. היא הייתה חולה הרבה זמן. בעיקר בגלל המחלה שלי. היא חלתה בדיכאון. קראו לה הופ. היא עבדה בחברת ביטוח." לופין סיפר. "ואבא שלי עדיין בחיים. הוא גר במנצ'סטר. הוא עבד במשרד הקסמים. אבל עכשיו יש לו חנות של בגדים למוגלגים. הוא בן 66."

"אבל מספיק עם המשפחות שלנו." סיריוס אמר. "מה איתך הארי?"

"היו לי שני הורים, ושניהם מתו שהייתי בן שנה וכמה חודשים." הארי אמר. "אז אני גר עם הדודים שלי."

"הארי." לופין ביטל את הדברים שהארי אמר. "איך אתה?"

"אני קצת בהלם שיש לוולדמורט נכד, אבל מי אני שאדבר?"

"מה זאת אומרת?" סיריוס שאל.

"אתה יודע."

"מה, הארי?"

"אני לא יודע מה לעשות, סיריוס." הארי הודה בפני סנדקו.

"מה זאת אומרת, הארי?" סיריוס שאל עוד שאלה.

"סבא שלו רצח את שני ההורים שלי, ובגללו אני יתום. מה אני אמור לעשות איתו?"

"תראה, אני בטוח שהוא לא יודע שהוא קוסם, ובטח שהוא לא יודע על סבא שלו. הוא לא אשם בזה. זה רק וולדמורט." לופין ענה במקום סיריוס.

"ואל תשכח שהוא רק ילד." דמבלדור נכנס לחדר. הארי, סיריוס ולופין הסתובבו. סיריוס ולופין יצאו, והשאירו את הארי ודמבלדור לבד בחדר. "אני יודע שאתה כועס, הארי. אם מישהו היה מסתיר ממני מידע כזה, אני הייתי כועס עליו, והייתי מחליט לא לדבר איתו בחיים."

"איך קוראים לו?" הארי שאל. כאילו כל מה שקרה לפני חצי שעה לא קרה.

"פרסאוס ג'קסון. הוא גר בארצות הברית. אני הולך להביא אותו לפה. הוא ילמד בהוגוורטס."

"אני יכול לבוא איתך?"

"בטח. אני יותר מאשמח אם תבוא איתי." דמבלדור ענה. "אם כל הכעס שלך עליו, אתה תצטרך להיות קרוב אליו כדי לשמור עליו. אני כמעט בטוח שאם וולדמורט ידע עליו, הוא לא יהסס לקחת אותו לצד שלו. ואם הוא יהיה איתנו, הוא לא יהסס להרוג אותו."

"למה?" הארי שאל.

"פרסאוס הוא קוסם חזק. גם אם הוא לא יודע על העולם שלנו. נתראה עוד שעה מחוץ לבית, בסדר?"

"בסדר."

"להתראות, הארי." דמבלדור אמר ויצא מהחדר. הארי ליטף את בקביק, ואחרי כמה דקות ירד לחדרו.

הרמיוני וג'יני ישבו על המיטה של הארי, ואילו רון והתאומים ישבו על המיטה של רון.

"הארי, אתה בסדר?" רון שאל כשהדלת נפתחה והארי נכנס. הוא התיישב ליד הרמיוני.

"כן." הוא ענה. "אני הולך עם דמבלדור כדי להביא אותו. מה קרה מאז שהלכתי?"

"סיריוס ולופין הלכו לחפש אותך, ואמא צעקה עלינו שנלך לחדרים ולא נחפש אותך." פרד ענה.

"באנו לכאן ודיברנו. וגם טונקס שוב מעדה, והדיוקן המכוער של אמא של סיריוס התחיל לצעוק." ג'יני אמרה בגועל.

"לקח לנו ולאבא זמן להשתיק אותה, אבל בסוף הצלחנו." ג'ורג' אמר. "היא איימה שהיא תקלל אותנו. נראה לי שהיא שכחה שהיא כבר מתה."

"פרד וג'ורג', תסדרו את החדר שלכם." גברת וויזלי נכנסה לחדר השינה. פרד וג'ורג' יצאו. "הרמיוני וג'יני, תנקו את השירותים בקומה השלישית. הארי ורון, אתם יכולים לנוח עד ארוחת הערב."

"ביי." רון אמר להרמיוני, ג'יני וגברת וויזלי, ושלושת הבנות יצאו.

"תעיר אותי לעוד חצי שעה." הארי ביקש מרון. הוא נרדם במהירות. בחלומו שוב הופיע סדריק. שניהם ישבו בהוגוורטס. באולם הגדול. הם ישבו בשולחן של הפלפאף.

"הארי קום כבר!!" רון צעק והארי התעורר.

"מה השעה?" הוא שאל במהירות.

"ארבע וחצי. אמרת לי להעיר אותך."

"תודה." הארי אמר. הוא החליף את בגדיו לבגדי מוגלגים. הוא לבש חולצת טי-שירט לבנה וג'ינס כחול. אחרי רבע שעה הוא יצא מכיכר גרימולד ביחד עם הרמיוני, רון ומר וויזלי. דמבלדור חיכה להם, וביחד הם התעתקו לבניין קומות. היו בו בערך חמש קומות. הם עלו במעלית לקומה הרביעית ודפקו על דלת. אישה עם שיער ארוך חום, ועיניים כחולות פתחה להם.

"איך אפשר לעזור לכם?" היא שאלה אותם.

"את סאלי ג'קסון?" דמבלדור שאל והאישה הנהנה.

"פרסאוס ג'קסון כאן?" מר וויזלי שאל.

"כן. בואו תיכנסו." סאלי אמרה ונתנה להם להיכנס. הם התיישבו על הספות בסלון.

"תודה רבה גברת ג'קסון." הארי אמר.

"בכיף. אז מי אתם?"

"אני רון וויזלי."

"אני הרמיוני גריינג'ר."

"אני ארתור וויזלי."

"הארי פוטר."

"אני אלבוס דמבלדור."

"אתם רוצים עוגיות?" סאלי אמרה והביאה מהמטבח עוגיות שוקולד צ'יפס כחולות.

"גברת ג'קסון, למה העוגיות האלו כחולות?" רון שאל. הוא לקח עוגייה אחת.

"זה סיפור ארוך מאוד."

"אמא, יש מיץ כחול ועוגיות כחולות?" נער עם שיער שחור ועיניים ירוקות יצא מאחד החדרים במסדרון. הוא נראה כמו הארי, אם היו לו משקפיים וצלקת בצורת ברק על המצח. הנער נכנס לסלון והוציא עט מכיס המכנס שלו.

"פרסאוס, תכניס את העט שלך!" סאלי ג'קסון אמרה לבנה, כאילו הוא עשה דבר רע.

"מי אתם?" הנער, פרסאוס, שאל בחשדנות את החמישה. הוא החזיר את העט שלו בחזרה לכיס.

"אני אלבוס דמבלדור." דמבלדור אמר. "אני מבין שאתה הוא פרסאוס ג'קסון, נכון?"

"פרסי. לא פרסאוס."

"גברת ג'קסון, אני יכול לדבר איתך ועם בנך לבד?"

"בטח. בוא איתנו." סאלי הובילה אותו לשולחן האוכל, שם השלושה דיברו. דמבלדור סיפר להם על וולדמורט, שהיה אביה של סאלי. אבל הוא לא סיפר את כל הסיפור על הארי. הוא אפילו לא הזכיר את שמו.

"למה שנסמוך עליך?" פרסי שאל. "איך אנחנו יודעים שאתה אומר את האמת?"

"כי גם אני חצוי. אתה מכיר את אבי." דמבלדור ענה. "אני בנו של אפולו. בדיוק כמו שאתה בנו של פוסידון."

"איך אתה יודע את זה?"

"אבי הוא אל. הייתי במחנה חצויי הדם שנתיים לפני שהגעתי לבית הספר. כשהייתי בן תשע. למדתי אצל כירון. אם תרצה, תוכל לשאול אותו. אני רק רוצה להגן עליך מפני וולדמורט. הוא ירצה אותך בצד שלו, או שהוא יהרוג אותך. האמן לי, אני מכיר אותו מספיק טוב. תדברו ותחליטו." ובמילים אלו דמבלדור חזר אל רון, הרמיוני, הארי ומר וויזלי. אחרי כמה דקות סאלי ופרסי חזרו.

"אני אבוא איתכם." פרסי אמר.

אחרי חצי שעה הם נכנסו לכיכר גרימולד 12.

"הארי." סיריוס ישב על המדרגות וחיכה שהחמישה יחזרו. הוא חיבק אותו, ולחץ את ידו של דמבלדור.

"אני חייב ללכת לבית הספר. תשמור על הארי." דמבלדור אמר לסיריוס. "פרסי, מעכשיו יהיה בסדר. נתראה בראשון בספטמבר. הארי," הוא לקח את הארי לצד. "אני יודע שזה יהיה קשה, אבל תתנהג אל פרסי כרגיל. הוא לא אשם במותם של הורייך. אני סומך עלייך."

"תודה דמבלדור." הארי אמר. דמבלדור יצא שוב מהבית, ואחרי כמה שניות נשמע קול פקיקה קטן. אחרי כמה שניות נשמע עוד קול פקיקה, ופרד וג'ורג' הופיעו בקומת הכניסה.

"פרד וג'ורג', אתם לא צריכים להתעתק כל דקה!" גברת וויזלי נשמעה צועקת. היא ירדה במדרגות, ואחריה הופיעה ג'יני.

"בוצמדים! טינופת בבית בלק! בוגדי דם, ובוצדמים מלוכלכים! טינופת! בושה למשפחת בלק! פויה! לכו מפה!" אימו של סיריוס התחילה לצעוק בכל הבית. סיריוס מיהר להשתיק אותה.

"מה זה היה?" פרסי שאל.

"אמא של סיריוס." ג'יני, הארי, הרמיוני, רון, פרד וג'ורג' ענו ביחד בקול עצבני.

"תכירו את פרסי ג'קסון." אדון וויזלי אמר כשהם התיישבו ליד שולחן האוכל. "פרסי אלה פרד, ג'ורג', ג'יני ומולי."

"נעים מאוד, מתוק." גברת וויזלי אמרה בקול רך. "ארתור, מי בא היום לארוחת הערב?"

"קינגסלי, מנדנגוס, לופין, עין הזעם, טונקס, דדאלוס דיגל והסטיה ג'ונס." סיריוס ענה במקום אדון וויזלי.

"אני מצטער, סיריוס, אבל אני חייב ללכת." לופין נכנס למטבח.

"מה? לא, אל תלך, לופין." הארי אמר בעצב.

"אני חייב, הארי. דמבלדור נתן לי משימה, אבל אל תדאג, אני אחזור."

"מחר יש ירח מלא. אני לא אראה אותך לפחות שבוע."

"אני מצטער, הארי. אבל אתה זה שיודע יותר טוב מכולם, הכל בשביל המסדר." לופין אמר בעצב.

"אני יודע, אני יודע." הארי אמר.

"וחוץ מזה, יש לך את סיריוס."

"סיריוס יכול לעזור לי בשיעורי הבית?"

"ברור. על מה הם?" סיריוס שאל.

"תולדות הקסם. השארתי אותם לסוף החופש, כי קיוויתי שתעזור לי." הארי אמר לרמוס.

"אוי ילד, תשכח מזה. אני צריך שאתה תעזור לי במקצוע הזה."

"אני צריך לדעת על מלחמות הענקים. מה אני אעשה?" הארי שאל וישר הסתכל על הרמיוני. כולם עזבו את המטבח חוץ מהארי, רון, הרמיוני ופרסי.

"לא תעתיק ממני, לשם שינוי." הרמיוני הציעה, ואז כשראתה שגם רון הסתכל עליה היא אמרה, "אתם לא יכולים להמשיך להעתיק ממני. השנה יש בגרויות. הארי, אתה לא רוצה להיות הילאי? צריך לזה ציונים עוברים בהתגוננות מפני כוחות האופל, שיקויים, שינוי צורה, ובעוד שני מקצועות."

"ברור שאני רוצה להיות הילאי."

"מה זה הילאי?" פרסי שאל.

"לוכד קוסמים אפלים." הארי ענה.

"אם רק היה איזה ענק שהיינו יכולים לדבר איתו." רון אמר בחולמניות, ואז הסתכל על הארי.

"אתה חושב על מה שאני חושב?"

"רק אל תגידו את זה." הרמיוני אמרה.

"האגריד!" רון והארי אמרו ביחד.

"אוי לא." הרמיוני אמרה "אתם לא יכולים לכתוב לו. וגם לפי דעתי הוא בשליחות של דמבלדור. פיג לא ימצא אותו."

"פיג אידיוט." רון אמר. "אבל הדוויג גאונה."

"אני אשלח אותה מחר בבוקר. נראה מה הוא יגיד כשהוא יראה את החיה שהוא הכי אוהב. אפילו יותר מבקביק." הארי אמר.

"תגיד יש לך חברה?" פרסי שאל את הארי בלילה. פרסי הצטרף לחדר של הארי ורון. רון כבר ישן.

"לא. למה?" הארי שאל.

"זה נראה כאילו ג'ימי אוהבת בך."

"ג'יני?"

"כי היא." פרסי ענה.

"היא האחות של החבר הכי טוב שלי. אני לא יכול לעשות את זה לרון." הארי אמר. "לך יש?"

"אם אתה מדבר על חברה, אז כן, יש לי."

"איך קוראים לה?"

"אנבת' צ'ייס. יש לה שיער בלונדיני ועיניים אפורות. היא הבן אדם הכי חכם שאני מכיר." פרסי ענה.

"רגע, כשאמרת קודם אם אני מדבר על חברה, על מה עוד חשבת?" הארי שאל.

"חשבתי שדיברת על אחות. וגם את זה יש לי. יש לי שניים. שניהם אחים למחצה שלי."

"תספר לי עליהם."

"יש את טייסון." פרסי ענה. "הוא הבן של אבא שלי ושל בת זוג שלו, שאני לא מכיר, כי הם נפרדו. ויש את אסטל, שהיא הבת של אמא שלי ושל בן הזוג שלה, פול. אמא שלי ואבא שלי התגרשו שהייתי בן שבעה חודשים. לא ראיתי את אבא שלי עד לפני חמש או שש שנים. אבל די איתי. מה איתך?"

"מה זאת אומרת?" הארי שאל.

"מה עם המשפחה שלך? ומי כולם פה?"

"ההורים שלי מתו. משפחת וויזלי הם שומרים עליי. סיריוס הוא הסנדק. הוא ולופין היו החברים הכי טובים של אבא שלי."

"מתי ההורים שלך מתו?" פרסי שאל בקול שקט.

"לפני ארבע עשרה שנים. כשהייתי בן שנה. אמא שלי מתה מול העיניים שלי." הארי ענה. "מאז שהם מתו, אני גדל אצל הדודים המעצבנים שלי, שלא סובלים כל קשר לקסמים."

"אתה-?"

"כן. אני הסיבה לכך שסבא שלך נעלם לאחד עשרה שנים. והוא ניסה להרוג אותי שלוש פעמים מאז. פעם אחת עם קווירל, פעם שנייה עם היומן, ופעם שלישית לפני חודש וחצי, כשהוא הרג תלמיד מבית הספר מול העיניים שלי. אהה... ושכחתי לומר, הוא חזר לחיים בגללי."

"אני מצטער." פרסי אמר.

"זה בסדר. אני כבר רגיל לזה." הארי אמר והסתובב במיטה. תוך כמה דקות הוא נרדם.

אבל לא פרסי. הוא היה ער כל הלילה ותכנן איך לכפר על מה שסבו עשה, אפילו שזה לא אשמתו. רק בשעה שלוש לפנות בוקר הוא נרדם.

		הפרק הבא