הוא לא כבד, הוא אחי

אחד הפאנפיקים של קשרים משפחתיים עם פרסי ג'קסון הכי מוצלחים לדעתי. זה כל מה שאתם צריכים לדעת.

אגב, שם הפאנפיק הוא על שם השיר he ain't heavy, he's my brother. הפאנפיק בעל שני פרקים בלבד.

כל הזכויות שמורות כמובן לריק ריירדן על הדמויות והעולם, ולכותב הפאנפיק המקורי על הסיפור (זה מתורגם, כפי שאפשר לראות)

תקציר מלא:

פרסי לא מקבל מיגרנות לעיתים קרובות מאוד, תודה לאלים, אך כאשר הוא כן, הן נוטות לכסח לו את הצורה במשך ימים, ללא קשר לתרופות, מי ים, שינה, אמברוסיה או כל דבר אחר שניסה. הוא פשוט היה צריך לסבול את זה.

זה היה פשוט מזלו שהמיגרנה הראשונה שלו מזה שנים, פשוטו כמשמעו, תקפה כשביקר את אביו באטלנטיס בפעם הראשונה אחרי המלחמה עם גאיה. ובמקום להתעורר עם זה ולהיות מסוגל להסתתר בחדרו, הוא יצטרך להתמוטט בציבור, מיד לאחר שדיבר עם אחיו החורג טריטון.

אם זה לא היה כואב כל כך הוא היה נבוך.

פרק ראשון:

הוא אל. פרסי הזכיר לעצמו בחומרה. אל, פשוטו כמשמעו. הוא יכול היה להפוך אותי בקלות לחסילון או משהו כזה.

זה לא עזר. טריטון היה פשוט מקומם. בנו הבכור של פוסידון שנא אותו ולא התאמץ להסתיר את העובדה הזו. פרסי ניסה, לעזאזל, ניסה להיות מתורבת, לגרום לטריטון לחבב אותו. הוא היה מנומס גם כשטריטון היה קר או גס רוח כלפיו, מעולם לא התפרץ, ונשאר במיטב התנהגותו.

אמא שלו הייתה כל כך גאה בו.

אבל הוא כמעט הגיע לגבול שלו.

הוא אהב להיות בארמון אביו באטלנטיס, באמת. הוא היה יפיפה בהחלט, והאנשים (מלבד שני היוצאים מן הכלל הברורים מאוד) שחיו ועבדו בארמון וסביבו, לא היו אלא אדיבים כלפיו. הם אפילו נראו נרגשים מכך שהוא ביניהם! כל המשרתים והאצילים קראו לו 'הנסיך הקטן' או 'האדון הקטן' ובעוד שחלק ממנו קצת נעלב מכך שקוראים לו קטן, הוא אכן קיבל זאת. הוא היה קטן בהרבה מרוב בני הים. ואיכתיוקנטאורים היו ענקיים בהשוואה אליו. ואז היו אנשי הכריש ... ובכן, בואו נגיד שהוא הבין את השם ולא נעלב ממנו. כמו כן, רוב האנשים בארמון היו מבוגרים ממנו במידה ניכרת. הוא פשוט היה בר מזל שלא התייחסו אליו כמו לילד קטן. ובכן, הוא שקל זאת מחדש, כמה מהנקבות המבוגרות כן. אך נראה שרובם היו מעוניינים בסיפורים על מסעות החיפוש שלו, על המפלצות שהוא הרג, החיים על פני השטח ...

זה היה נהדר, אם טריטון ואמפיטריטה לא היו שונאים אותו כל כך.

מלכת הים הייתה לפחות שקטה לגבי רגשותיה. היא נעצה בו מבט לעיתים (וואו, זה היה מבט אימתני), אך נראה שהחליטה להעמיד פנים שהוא לא קיים אלא אם כן אין לה ברירה אחרת. אביו היה מוטרד בעליל מכך, אבל אפילו הוא ידע מתי לא לדחוף. הוא אמר לפרסי באופן פרטי שהוא עובד על זה, אבל שלא יאחז בתקווה. לפרסי לא היה אכפת. הוא היה תוצר של רומן. הוא היה מתפלא אם היא תקבל אותו בזרועות פתוחות.

טריטון לעומת זאת... הוא היה ברור יותר ברגשותיו.

הוא היה די עדין בהתחלה, פרסי היה נותן את זה לזכותו, אבל ההתגרויות והעלבונות שלו נעשו אכזריים יותר ויותר ככל שעבר הזמן. פרסי נתן לזה להתגלגל מגבו, לא רוצה להכעיס את אביו ולהישלח משם. החלק ההגיוני בו ידע שאביו אוהב אותו, ושהוא בילה איתו יותר זמן מאשר רוב האלים עם ילדיהם. אך החלק הגדול והדומיננטי יותר בו עדיין לא רצה יותר מאשר אהבתו ותשומת ליבו של אביו. עכשיו כשהיה לו אותם, הוא לא רצה לוותר עליהם שנייה לפני שהיה צריך.

הוא בהה בקיר הנוצץ של הארמון מעבר לכתפו השמאלית של טריטון, מנסה להקשיב לזרמי האוקיינוס ולא להתגרויותיו של אחיו החורג. זה לא היה קל, אבל פרסי הצליח איכשהו. לרוב הוא פשוט נתן למוחו לנדוד. היה לו דף עבודה במתמטיקה שהוא נמנע ממנו במשך שבועות, וידע שהוא כנראה צריך לבקש ממישהו עזרה. אולי אבא שלו הכיר מישהו שטוב בחשבון?

"...ג'קסון," אמר טריטון בבוז. פרסי חשב שהוא נראה כאילו הוא סיים. סוף סוף.

 הוא חייך, אף על פי שידע שזה ייראה יותר כמו העוויה, והרכין את ראשו מעט. זה פגע בגאווה שלו להראות לטמבל כל סוג של כבוד, אבל זה היה טוב יותר מאשר להישלח משם. נראה שאנשיו של אביו מחבבים אותו, אבל הוא היה חדש ורק חצוי. טריטון היה כאילו... סופר זקן ויורש העצר. הם בהחלט היו מצדדים בו על פניו אם הוא מאבד את קור רוחו.

הצחוק של טריטון העמיק והוא שחה משם. כנראה ללכת לעשות משהו משעמם. פרסי לא חשב שאי פעם ראה את אחיו החורג מנסה אפילו לחייך, אפילו בזמן ארוחת הערב. הוא עצמו ציפה שארוחות הערב בארמון יהיו משעממות, אבל הן למעשה היו פיצוץ מוחלט. עד כה התקיימו מסיבה או אירוע כלשהם לפחות פעם בשבוע, ופרסי עשה את הכיף של החיים שלו בכולם. הוא לא שתה (בן שבע עשרה, והזיכרונות מגייב גרמו לו לעולם לא לרצות לנסות את זה) אבל לראות את הנתינים של אביו נהנים, להקשיב לסיפורים שלהם ולהיכלל במשחקים והילולות, גרם לו להיות מאושר יותר מכפי שהיה יכול להביע כראוי. הוא הרגיש כאן מקובל כמו שהיה במחנה, אבל כאן לא ציפו ממנו שום דבר. הם כיבדו אותו בגלל שהיה בנו של פוסידון ובגלל מה שהוא עשה, אבל נראה היה שרובם זוכרים שהוא עדיין בעצם ילד, ונתנו לו להתנהג ככה.

הוא לא הבין מדוע נראה שטריטון שונא את המסיבות. הוא מעולם לא חייך, ותמיד עזב מוקדם, הרבה לפני פרסי.

פרסי נאנח. נו טוב. לא היה שום סיכוי שכולם יאהבו אותו. העובדה שכל כך הרבה אנשים כאן כן היו הייתה נס. הוא יכול היה להתמודד עם אח החורג מגעיל ואֵם חורגת קרה משהו.

הוא הסתובב, והחליט לחזור לחדרו כדי לנסות ולהסתדר איכשהו עם שיעורי הבית שלו במתמטיקה כשהיא תקפה.

אֵם כל המיגרנות. לגמרי משום מקום.

מיד הוא התמוטט על ברכיו, מתנשף מכאב. שנים שלא הייתה לו מיגרנה, אז אולי הסובלנות שלו הייתה גרועה, אבל זה הרגיש גרוע מתמיד. הוא לא יכול היה לחשוב. הוא הצטנף לתוך עצמו, תפס את שיערו הארוך (אנבת' אהבה את זה, כך שלא ייתן לאף אחד לשכנע אותו לספר אותו) בחוזקה. הוא לא ידע אם הוא הולך להקיא או להתעלף. או שניהם.

איפשהו בירכתי מוחו הוא ידע שהוא צריך לנסות להגיע לחדרו, או להזעיק עזרה. אחרי הכל הוא היה באמצע חצר. אבל הוא לא יכול היה לגרום ללשונו לזוז. כל מה שהוא הצליח לעשות היה גניחה, ואפילו הצליל הזה החמיר את הכאב בראשו. הוא הניח את מצחו על ברכיו, הנשימה צורמת באוזניו. הוא היה עושה הכל כדי שהכאב יפסיק.

במעומעם הוא יכול היה להרגיש שמישהו שוחה לכיוונו, אבל במצבו לא יכול היה לדעת מי זה. הוא ידע שהוא צריך להיות מובך - הוא היה ממש על הקרקע רועד מכאב - אבל לא הצליח להביא את עצמו לדאוג לכך. מי שזה לא יהיה, ללא ספק ישיג את אביו וככל הנראה מרפא. אולי למרפאים כאן הייתה איזושהי תרופה שהוא לא ניסה?

יד ירדה על כתפו, והקפיצה אותו. הוא היה מרוחק במעורפל מהקולות המדברים אליו, ממי שנוגע בגבו, אך לא הצליח להבין מי זה. הוא חשב שיש יותר מאדם אחד, אך לא יכול היה לדעת בוודאות.

"הנסיך הקטן, אתה יכול לשמוע אותי?"

הוא נשם בחדות, מרגיש שהוא נוטה לצד. ידיים חמות תפסו אותו מיד, והוא הונף בעדינות כך שהיה זקוף יותר, ראשו וכתפיו מונחים על ברכיו של מישהו. יד תפסה את שלו, מנסה לגרום לו להרפות משיערו. הוא תפס אותו בחוזקה, עיניו נסגרו כשהוא מתנשף מכאב.

"הנסיך הקטן," נשמע הקול החביב שוב. הוא נאנח, נחנק קלות. "מה מפריע לך?"

הוא לא יכול היה לענות, לא הצליח לגרום ללשונו אפילו לומר את המילה 'מיגרנה' או 'כאב ראש'. הם כנראה חשבו שהוא גוסס או משהו כזה.

האדם שהחזיק אותו אמר משהו, והוא יכול היה לשים לב במעומעם שמישהו אחר שוחה משם.

הכאב התחזק איכשהו, ופרסי התגלגל והקיא את ארוחת הבוקר שלו. הידיים שאחזו בו החזיקו אותו בעדינות כשהוא הקיא, אף על פי שהן רעדו, לפני שגלגלו אותו חזרה כשסיים, טופח קלות בפיו.

הוא יכול היה לחוש במעומעם שניים נוספים מגיעים, ולשמוע מילים נבהלות מדוברות לפני שהונף בזרועות חזקות. הוא רעד, מנסה נואשות להצטנף שוב, להתחבא מהכאב הנורא בראשו. זה הרגיש כאילו מוחו רוחץ בחומצה.

"החזק מעמד", נשמע קול חדש, הקול העמוק רועם בחזה שהוא נשען עליו. "רק החזק מעמד."

טריטון עצר בחצר הסמוכה, הבעת אחיו הצעיר בהרבה נצרבה במוחו כמו סימן מקועקע. הוא רצה נואשות לשנוא את האל-למחצה, אך גילה שהוא לא יכול. פרסאוס ג'קסון היה כל מה שהוא לא היה - ואנשי אטלנטיס יכלו לדעת. אוי, הם כיבדו אותו כבן של מלכם וכאל בפני עצמו, אבל טריטון ידע היטב שהוא לא אהוב כמו שאביו היה אהוב.

כמו שפרסי היה אהוב.

סיפורי הרפתקאותיו הגיעו לאטלנטיס עוד כשהילד היה בן שתים-עשרה, לאחר שהחזיר את הברק הראשון של זאוס. לאחר שהפליג בים המפלצות, השיג חזרה את גיזת הזהב, למען פוסידון הציל את אולימפוס עצמו וסירב לאלמוות. הוא נפל לטרטרוס ושרד, ניצח ענקים ועזר להביס את גאיה. הוא הציל אינספור יצורי ים, ולא ביקש מהם שום דבר בתמורה. הוא נראה טוב מדי, אדיב מכדי להיות אמיתי. האנשים אכלו את זה, וכשפרסי הוזמן לשהות כמה חודשים על ידי פוסידון הם שמחו.

טריטון ציפה לחלוטין שהם יירגעו לאחר שפגשו את הילד. הוא הרי היה די לא מרשים באופן אישי.

אבל ההפך קרה.

הם אהבו את פרסי עוד יותר.

הוא התחבב על אצילים ומשרתים כאחד, כמו גם פשוטי העם שהתגוררו ליד הארמון. הוא הלך ביניהם, בלי לדאוג לחלוטין לגבי דרגות, ושאל שאלות על כל דבר ועניין. הוא ענה כמובן גם לחלקם, אך נראה שהוא מתעניין באמת באנשים שפגש.

אפילו אמו שלו נשברה, יכול היה טריטון לדעת. היא עדיין נעצה מבט בפרסי בכל פעם שנפגשו, אבל טריטון יכול היה לראות בעיניה שהנחישות שלה נשחקה. פרסי נראה כמו גרסה צעירה הרבה יותר ורכה הרבה יותר של פוסידון, חייך בקלות והיה (ככל ששנא להודות בכך) אדם חביב באמת. היא עמדה ליפול תחת כישופו די מהר.

אפילו טריטון התרשם בעל כורחו. הוא ידע שהוא עצמו ירש את מצבי הרוח הסוערים של אביהם, את מזגו ואת אישיותו העזה. הוא שמע שמועות שגם פרסי, אבל גם שהילד ירש את התכונות העדינות יותר של אל הים, ושיש לו טוּב מולד.

פרסי אף פעם לא הגיב לעקיצות שלו.

בכוונה הוא היה אכזרי כלפי הילד, ורצה שהוא יגיב. אבל הוא לא עשה זאת. זה היה כאילו הוא יודע מה טריטון עושה ופשוט מרצה אותו.

הוא תפס את הקלשון שלו חזק יותר, פולט נשימה איטית. הסתכלו עליו. חצוי, טעות של ילד בלבד, נכנס מתחת לעורו. הוא התבייש בעצמו.

הוא התחיל לשחות משם, רצה ללכת למגרשי האימונים כדי לשחרר קצת קיטור, כשבן ים תזזיתי ניגש אליו.

"הנסיך טריטון! הוד מעלתך!"

טריטון הזעיף פנים. "קסטור?" הוא שאל, מצחו מקומט. "מה העניין?" קסטור היה אחד הגננים בארמון - היה מאז שטריטון זכר את עצמו - ולפני כן, טריטון נשבע, היה אחד האנשים הרגועים ביותר שפגש אי פעם. הוא אפילו היה רגוע כשהארמון הותקף על ידי הטיטאן אוקיאנוס. אבל הוא נראה מבועת עכשיו.

"זה הנסיך הקטן, כלומר הנסיך פרסאוס, הוד מעלתך," אמר בן הים השני בחרדה, הידיים נעות בדאגה. "תאלאס ואני מצאנו אותו ממוטט, כמעט לא יכול להתבטא מכאב!"

בניגוד לרצונו חש טריטון בחישה קלושה של דאגה בבטנו. "האם הוא פצוע?"

קסטור הניד בראשו, שיער שחור צף סביב כתפיו הירוקות הכהות הרחבות. "לא שיכולנו לדעת," אמר. "הוא החזיק את ראשו."

טריטון קיבל החלטה של שבריר שנייה. "קח אותי אליו," הורה. בן הים השני קד קידה קלה לפני שנורה משם. טריטון הלך אחריו מיד. הוא לא חיבב את פרסי ג'קסון, אפילו לא קצת, אבל אפילו הוא לא ישאיר אותו לסבול. שלא לדבר על שאביו יגרום להרס בל יתואר, אם יקרה משהו לילד.

הוא עצר לרגע כשנכנס חזרה לחצר שעזב לא מזמן. תאלאס, נריאדה שעבדה גם בגנים, החזיקה את ראשו ואת כתפיו של פרסי בחיקה ודיברה אליו בשקט. לצידם על הפסיפס הזוהר הייתה בריכת קיא קטנה שצפה בעדינות אל הקרקע. פרסי רעד בזרועותיה - יד אחת קבורה בשערו ואילו השנייה החזיקה את תאלאס באחיזה כואבת.

"מה קרה?" הוא דרש, מרחף ליד הזוג.

תאלאס הנידה בראשה, פניה היפות במצוקה. "אני לא יודעת נסיכי," אמרה. "מצאתי אותו ככה לפני לא יותר מחמש דקות," המשיכה. פרסי נאנח בזרועותיה, עיניו עצומות בחוזקה, והיא נדנדה אותו בעדינות. "ראיתי אותו קודם והוא היה בסדר!"

טריטון הנהן. פרסי נראה מוסח כשהם נתקלו זה בזה, אך לא חולה או פצוע. ובהתחשב בכך שעזב את אחיו החורג רק לפני עשר דקות, מה שזה לא היה קרה מהר.

פרסי השמיע קול מעורר רחמים, צליל גבוה וחד של כאב מוחלט, ונע מעט כאילו ניסה לברוח ממשהו. משהו בבטנו של טריטון גרם לו לפעול. הוא הושיט את ידו, שלף את פרסי מחיבוקו של תאלאס, והרים את האל-למחצה לזרועותיו. פרסי מיד התכרבל אליו, ראשו הכהה על כתפו. נשימתו הייתה מהירה ורדודה, וטריטון הרגיש את גופו הקטן רועד כמעט באלימות.

"החזק מעמד," אמר מבלי משים, ושחה לתוך הארמון. "רק החזק מעמד."

תאלאס וקסטור הלכו אחריו.

"אתה," ציווה והנהן לקסטור. "לך והבא את אבינו," אמר. קסטור הנהן מיד ושחה. "ואת, תאלאס," המשיך. "השיגי מרפא, אמרי לו לבוא מיד לחדר של פרסאוס."

הנריאדה הנהנה וטסה משם, והשאירה את טריטון לסחוב את פרסי לחדרו בכוחות עצמו. הם עברו ליד כמה משרתים, שכולם נראו מיד מבועתים. שניים שחו מיד קדימה, וכשטריטון הגיע לחדר שאביו נתן לפרסי הם הורידו את כיסויי המיטה הקטיפתיים, וריחפו בסמוך. טריטון התעלם מהם והניח את פרסי ברכּוּת.

מיד התגלגל החצוי אל צדו, רועד כולו ולופת את ראשו.

טריטון הזעיף פנים. לא היה לו מושג מה יכול היה לגרום לכך.

אחד המשרתים שחה קדימה, משך את המצעים הלבנים מעל פרסי בעדינות מדהימה. עדינות שטריטון ידע שאף משרת מעולם לא הראה לו. הוא הסיט את מבטו.

"מה קרה?"

הוא הביט חזרה אל המיטה למשמע קול אביו. פוסידון נראה מודאג יותר מכפי שטריטון ראה אותו מעולם, וזה היה ממש הישג. הוא ישב על קצה המיטה של פרסי, כשהוא מעביר יד על ראשו של פרסי ביד אחת, בעוד השנייה משפשפת את גבו. אחת המשרתות, למיה צעירה, חייכה לנוכח המראה למרות דאגתה הברורה.

טריטון הניד מעט את ראשו. "אני לא יודע," אמר. "הוא נמצא ככה בחצר המזרחית. ראיתי אותו פחות מעשר דקות לפני כן והוא היה בסדר גמור אז. ”

פוסידון ירה מבט אל בנו הבכור, אך לא אמר דבר. הוא הכיר היטב את מוחו של טריטון, וידע את מחשבותיו על פרסי ג'קסון. הוא גם ידע שטריטון אינו אחראי למצבו של פרסי. הוא לא היה מסתכן בזעמו של אביו.

טריטון התבונן באביו ובאחיו החורג בעיניים שמורות, מנסה לשמור על קנאתו. לבסוף המרפא נכנס, ושחה מיד למיטה הגדולה והתעלם מכל האחרים לטובת הילד במיטה.

טריטון צפה לרגע לפני שעזב את החדר בשקט, בידיעה שלא יחסר.

הוא הסתובב באולמות השקטים של הארמון זמן מה, תוך שהוא סופג את השקט הלא טבעי. היה זה צהרים - הארמון אמור היה להיות שוקק חיים - אבל הוא היה שקט. הידיעה על מחלתו של האל-למחצה (או מה שזה לא יהיה) ודאי התפשטה, וכאילו כלל אטלנטיס עצרה את נשימתה והמתינה לראות אם יהיה בסדר.

"טריטון," נשמע קול חדש.

הוא פנה לראות את אמו שוחה לעברו, מבט מודאג על פניה.

הוא נלחם בדחף לגניחה. אז היא בהחלט הייתה תחת כישופו של החצוי הקטן.

"אִמָא."

"מה קרה?"

טריטון נלחם בדחף למשוך בכתפיו. הוא היה נסיך, פעולה כזו הייתה מתחת לכבודו. שלא לדבר על כך שאמו שנאה כאשר אנשים משכו בכתפיהם. אלא אם כן האדם האמור היה פרסי ג'קסון. "אני באמת לא יודע," הוא אמר אחרי רגע. "אבא ומרפא נמצאים איתו עכשיו."

היא קימטה את מצחה, והשקיפה על המסדרון שהוביל לרבעים המלכותיים.

"אני בטוח שאבא יקבל בברכה את נוכחותך," הוא הציע.

אמו נאנחה. "ואת שלך בני," אמרה לו, וליטפה בפרקי אצבעותיה בקצרה את לחיו. הוא חייך חלושות למגע, אם כי לא הסכים עם דברי אמו. אביו לא היה שם לב אם הוא היה שם, בזה הוא היה בטוח. לא כשבנו המועדף היה חולה כל כך.

אמו לא לחצה עליו. "אנו נמשיך בחובותיו של אביך בזמן שפרסי חולה," אמרה לו. מתי היא התחילה לקרוא לו פרסי? "אביך לא צריך לדאוג לממלכה."

טריטון הנהן. "זה יְעשה."

אמו חייכה קלות, גחמה קטנה של שפתיה. "אתה התחל את הפגישה עם דלפין, אני אצטרף אליך אחרי שאבדוק את שלומם של אביך ואחיך."

טריטון הנהן, מתבונן בה שוחה משם. הוא תהה מתי פרסי הפך ל"אחיך" במוחה, במקום "אחיך החורג".

פוסידון ישב על המיטה עם בנו, אוחז בעדינות בדמות הרועדת. פרסי הצליח לזמן קצר לפקוח את עיניו ולהרים אליו את מבטו, נותן לו רמז לחיוך לפני שההבעה נמוגה לכאב עז. פוסידון סירק בידו האחת את שערו של פרסי, ואילו השנייה תמכה בו, והחזיקה אותו מעט זקוף. ראשו של פרסי נח על חזהו, התנשמותו הקשה מילאה את החדר השקט כמעט.

הוא שיחרר את המשרתים המודאגים לאחר שהודה להם, אז זה היה רק הוא, המרפא ופרסי בחדר הגדול.

"אני מצטער הוד מלכותו," לחש המרפא הזקן, לא רוצה לגרום לפרסי עוד כאב. "הדבר הזה שהוא חולה בו אינו משפיע על אף אחד מהנתינים שלך, ומעולם לא ראיתי את זה. אני חושש לתת לו כל דבר שהוא. "

"אני יודע מה זה," אמר פוסידון בקול כמעט בלתי נשמע. לפחות הוא חשב כך. סאלי הזכירה משהו בעניין הזה. "יש לך משהו לכאב שאתה יכול לתת לו בבטחה?"

סולון המרפא נאנח. "כן הוד מלכותו," הוא אמר. "אבל זה לא חזק. אני לא חושב שזה יסלק את ... מה שזה לא יהיה. אני לא רוצה להסתכן בלתת לו משהו שיגרום לו נזק. "

פוסידון הנהן. "אז חכה," הוא הורה, אם כי כאב לו לומר. הוא לא רצה יותר מאשר לסלק את הכאב של בנו. אבל הוא לא רצה חצי עבודה, לא אם זה תלוי בו. "אצטרך לראות את אמו," סיים, קולו שקט עוד יותר. הוא אפילו שקל להתקשר לאפולו. אחיינו ובנו היו חברים, לא? אפולו יעזור. במיוחד אם זה אומר שפוסידון חייב לו טובה.

המרפא הנהן.

"עם זאת, השג כל מה שאתה חושב שיכול לעזור, סולון," הוא הורה. עדיף היה להיות מוכנים.

המרפא הזקן הנהן בראשו ושחה מהחדר משתחווה למישהו בדרכו החוצה. פוסידון התעלם מהאינטראקציה, ממוקד מדי בילד שלו.

"אַבָּא?"

הוא השפיל את מבטו, חייך בעדינות למבט מבעד עיניו הפקוחות למחצה של פרסי. הוא היה מודאג, אך לא רצה שילדו יידע זאת. "אני כאן," הוא אמר במקום זאת, עדיין מעביר יד בשערו של פרסי. פרסי בלע את רוקו, מבט של בהלה מופיע על פניו.

"אני צריך…"

פוסידון, למרבה המזל, הבין, והצליח להושיב את בנו, כשהוא אוחז בצורתו המתנודדת כשהקיא לתוך קערה שזימן פוסידון. לא הרבה עלה, רק מרה סיבית, אבל בנו המסכן המשיך להקיא, גופו האנושי השברירי רועד. הוא אחז בו בעדינות. חלק ממנו התענג על כך, על בנו הזקוק לו, על היכולת להחזיק אותו בזרועותיו ולהיות זה שפרסי פנה אליו. אבל החלק הגדול יותר שלו היה בהחלט מבועת. כל ההורים שנאו לראות את ילדיהם סובלים מכאבים, במיוחד כשלא יכלו לעזור.

לבסוף שככו ההקאות, ופוסידון הניף יד. הקערה נעלמה. פרסי צנח כנגדו, השמיע קול קינה מעורר רחמים וידיו שוב עלו לראשו. הוא קבר את עצמו בחיבוק של אביו, כאילו ניסה להסתתר ממה שלא היה שגרם לו לכאב כזה.

לבסוף פוסידון שם לב לאדם האחר בחדר. "אמפיטריטה."

היא לא אמרה כלום, אלא הושיטה יד רזה כדי לדחוף קווצת שיער תועה מפניו החיוורות מדי של פרסי, הבעה מוזרה עולה על פניה שלה. פוסידון הבין בתמיהה שזו דאגה.

"טריטון ואני נדאג לתפקידיך בזמן שהוא ... חולה," הודיעה לו.

הוא הנהן בתודה, רעיון מגיע אליו פתאום. "אני חושב שאני יודע ממה הוא סובל," אמר, קולו שקט באותה מידה. "אבל צריך לשאול את אמא שלו כדי להיות בטוחים."

אשתו כיווצה מעט את שפתיה, אך לא הגיבה. היא סבלה את ענייניו היטב, מכיוון שידעה שהיא ראשונה בליבו. זה לא אומר שהיא אוהבת לשמוע עליהם.

"היית נשארת איתו?" הוא שאל. "אני לא רוצה להשאיר אותו לבד ככה."

היא הביטה בו, נבהלת.

"טריטון יכול להתמודד עם דלפין," הוא שידל. פרסי נע מעט על חזהו ונראה כאילו החליק לתנומה חסרת מנוחה. "ולא ייקח לי הרבה זמן."

היא הביטה בו במבט רציני לפני שהנהנה. פוסידון חייך אליה, מחווה לה להצטרף אליו למיטה. כשישבה הוא העביר את פרסי בזהירות לזרועותיה, משתיק אותו בעדינות כשהוא מחה נגד התנועה. ידיו של אשתו ערסלו את פרסי באופן אוטומטי, והרגיעו אותו. הוא חייך מעט למראה, שותה אותו פנימה.

"אני אחזור בקרוב," אמר, לפני שנעלם.

הוא הופיע שוב ממש מחוץ לדירה שסאלי שיתפה עם פרסי ובעלה הטרי פול, ודפק מיד. הוא חש שהיא בבית, לרווחתו הרבה.

"פוסידון?" אמרה כשפתחה את הדלת, צועדת הצידה כדי להכניס אותו. "פרסי בסדר?"

הוא חייך למאהבתו לשעבר. היא עדיין הייתה יפה בעיניו, וטוב הלב שמשך אותו אליה מלכתחילה היה ברור. "אני מאמין שיש לו אחד מכאבי הראש האלה עליהם סיפרת לי," הוא אמר לה.

היא מיד קימטה את מצחה. "הו פרסי," נאנחה. "הוא לא סבל ממיגרנה במשך שנים," אמרה לפוסידון והפנתה אליו את גבה כדי להיכנס למטבח הקטן. הוא עקב אחריה, מתבונן בה מחטטת בארון. "זה חמוּר?"

הוא שקל את השאלה. הוא מעולם לא ראה את פרסי עם מיגרנה, אז הוא לא באמת יכול היה לומר. "אני משער שכן," הוא ענה, לא מסוגל ולא מוכן להרחיק את הדאגה מקולו.

סאלי נשכה את שפתה וראשה הכהה מוטה הצידה. פוסידון חייך למרות דאגתו העזה. פרסי דומה לה כל כך. הוא אולי נראה כמוהו, אבל הליכותיו, אדיבותו ... כל זה היה סאלי.

"הנה," אמרה. "תן לו שניים כאלה, כל שש שעות. הם יתמוססו מתחת ללשונו. " היא דחפה לידיו בקבוק כדורים לפני שתפסה משהו אחר מהארון. היא היססה. "תרופות נגד כאבים לא ממש עובדות למיגרנות שלו," נאנחה. "זה מוציא את העוקץ, אבל אם יש לך משהו חזק יותר הייתי משתמשת בזה."

הוא לקח את הגלולות והסתכל על התווית בקצרה. "כמה כאלה?"

"שתיים, כל ארבע שעות, אם אתה נותן לו אותן."

הוא הכניס אותן לכיס. "מה האחרים?"

"דראמאמין," אמרה סאלי מיד. "הם עוזרים לו לא להרגיש כל כך בחילה, וכבונוס, נוטים להרדים אותו. עדיף לו אם הוא יוכל לישון במהלך החלק הגרוע ביותר של זה. "

"תודה לך סאלי," הוא אמר ונשק לה על הלחי.

היא חייכה אליו, את החיוך שהתאהב בו לראשונה, והחיוך שירש בנם האהוב. "אם זה חמוּר זה עלול להימשך כמה ימים," הזהירה. "והוא ירגיש די נורא גם אחרי שזה עובר."

"מה הוא צריך, אחרי שזה עובר?

סאלי משכה בכתפיה. "וודא שהוא ינוח," היא הורתה. "בלי אימון במשך כמה ימים, תן לו לישון כמה שהוא רוצה, ולמען השם, וודא שהוא שותה טון מים. התייבשות רק תחמיר את זה.”

פוסידון הנהן. הוא יכול היה לעשות את זה. ואנשיו בהחלט יעזרו. הם העריצו לחלוטין את פרסי, ויעזרו לפקוח עליו עין.

"צא מכאן," הורתה סאלי, דוחפת את כתפו בעדינות. "לך תן תרופות לבן שלנו כדי שהוא ירגיש טוב יותר. ופוסידון? הוא לא יודה בזה, אבל הוא ירגיש טוב יותר אם מישהו יהיה איתו. ”

פוסידון צחק מעט, לפני שנעלם, עוקב אחר פקודותיה. הוא הופיע שוב בחדרו של בנו, קולט את התמונה מולו. פרסי התעורר מתנומתו, ורעד בזרועותיה של אשתו, משמיע קולות נשיפה מעוררי חמלה שחדרו היישר לליבו. היא הרגיעה אותו בעדינות, אוחזת בו בזהירות. היא, כמו רוב האנשים באטלנטיס, הייתה גבוהה יותר מאשר פרסי, והחזיקה בקלות את משקלו. לא נראה שהוא שם לב או שהיה אכפת לו שאמו החורגת אוחזת בו כמו ילד קטן, מרוכז מדי בכאב.

"פרסי," אמר פוסידון והשתופף לצד הזוג. "אני צריך שתיקח את אלה," הורה. פרסי פתח מעט עיניים מעוטרות באדום, מתכווץ בכאב באור העמום בחדרו. פוסידון שמח שהייתה לו מחשבה מראש לעמעם את כל האורות.

"מה זה?"

הוא נלחם בחיוך למשמע קולו מעורר הרחמים של בנו. "גְרַבוֹל," הוא אמר, קורא את התווית. הוא הושיט שני כדורים קטנים. "פה גדול, ילדון."

פרסי עשה מה שנאמר לו, פותח את פיו מעט כדי לאפשר לאביו להחליק את הגלולות לפיו. הוא הזעיף פנים על הטעם, נראה כמו ילד קטן.

פוסידון שוב ישב על המיטה, מתח את רגליו והושיט יד לילדו החולה. אשתו עשתה פרצוף קל עם האבדן, אך עזרה לו לסדר את פרסי בזרועותיו.

"תודה," הוא אמר בשקט. הוא ידע שהיא מתקשה לקבל את פרסי כאן, תזכורת לבגידה שלו. היא כבר הסתדרה עם ילדיו החצויים בעבר, אך אף אחד מהם לא נשאר איתם זמן רב, והוא מעולם לא היה קשור אליהם כמו לפרסי.

היא חייכה ונראתה כאילו הגיעה להבנה. "העונג כולו שלי," היא ענתה ונשמעה כאילו היא דוברת אמת. היא עמדה, קדה קלות. "אל תדאג משום דבר, בעל," היא הזכירה לו. "טריטון ואני נתמודד עם הדברים." שפתיה המלאות התפתלו בחיוך קטן. "ואף אחד מהאזרחים שלך לא יגרום לבעיות עכשיו, הם דואגים לו יותר מדי."

היא רכנה, נישקה את פרסי על המצח, לפני ששחתה מהחדר החשוך.

פוסידון הרים גבה על דמותה הנסוגה, לפני שהפנה את תשומת לבו לבנו הכואב. "אתה באמת ילד מחולל פלאים," אמר לדמות הדוממת, והתמקם עמוק יותר במיטה הנוחה. סאלי אמרה שהוא היה מרגיש טוב יותר עם מישהו איתו, אחרי הכל. הוא לא היה משאיר את בנו לבד בכאב.

ואם הוא זכה להחזיק את הילד שלו אפילו עוד, מי הוא שיתלונן?

"מלכתי! מה שלום הנסיך הקטן?" שאל דלפין תוך שהוא מתעלם לחלוטין מטריטון.

טריטון הזעיף פנים. אפילו דלפין, גנרל בצבא אביו, נכבש ע"י החצוי.

אמו חייכה, אך נראתה מודאגת. "חולה," היא הגיבה והתיישבה בכיסא דמוי הכס. "אדוני איתו ויהיה עד שיחלים. אני מקווה שלא אכפת לך שטריטון ואני נשתלט על תפקידו?"

"כמובן שלא, גברתי," ענה הדולפין מיד. "עכשיו, לגבי השיפוצים האלה ..."

טריטון הפסיק להקשיב להם, משקיף על כמה רישומים וגיליונות נייר אחרים. בשלב זה הם בנו מחדש את הארמון, ועלה בראשו של אביו שהם יכולים לשפר טוב יותר את ההגנות. מדוע הוא לא חשב על כך במהלך תהליך הבנייה מחדש, לטריטון לא היה מושג. אבל הוא ידע שלא כדאי לו למחות. כשאביו קיבל רעיון בראשו, היה הכי בטוח לכל המעורבים פשוט לזרום איתו.

"אני חייב להיפגש עם מיירון," הוא אמר, קם מכיסאו. אמו הנהנה מלכותית, לפני שחזרה לשיחתה עם הדולפין. דלפין הרכין את ראשו מעט בכבוד, לפני שחזר לשיחתו.

הוא שחה מהחדר לאיטו, עדיין תוהה על שינוי הלב של אמו ביחס לפרסאוס ג'קסון.

"הנסיך טריטון!"

הוא הסתובב, נאבק בגניחה שתהיה ממש לא מתאימה ליורש העצר של אביו. זו הייתה אייטי, בתולת ים שהייתה פעם אחת ממדריכותיו. היא הייתה מבוגרת מאביו בכמה מאות שנים, והאמת, הפחידה את טריטון. הוא היה די בטוח שאפילו אביו היה מעט עצבני סביבה. פשוט הייתה לה ההילה הזו, כאילו שהיא יכולה להרוג אותך במבט, אם זה לא היה דורש יותר מדי מאמץ מצדה. הצלקת שחצתה את פניה האדומים הכהים רק חיזקה את התחושה.

הוא הטה את ראשו. "גנרל אייטי, מה אני יכול לעשות למענך?"

היא הביטה בו במבט נוקב, אחת הישויות הבודדות שהעזו. "שמעתי את החדשות," אמרה בלי הקדמה. "האם הוא בסדר?"

טריטון עצם את עיניו לזמן קצר. כמובן.

אפילו אחת מהגנרלים החזקים והמוכשרים ביותר של אביו דאגה לפרחח הקטן. איך הוא עשה את זה? מפלצות תיעבו אותו ונחרדו ממנו מצדם הם, בעוד שנראה כאילו כל בני האלמוות מעריצים אותו באופן אוניברסלי. הוא שמע שמועות שאפילו אתנה לא שונאת אותו - והיא שנאה את כל ילדיו של פוסידון!

"הוא נמצא עם מרפא ואבי," אמר. "הוא מטופל היטב, אני מבטיח לך."

היא בהתה בו בעיניה השחורות המרשימות, כאילו ניסתה להביט היישר לתוך נשמתו. טריטון בהה בחזרה. היא אולי מבוגרת ממנו ולכן ראויה לכבוד, אבל הוא היה הנסיך שלה. היא תכבד אותו גם היא.

"במה הוא חולה, נסיכי?" היא אמרה. דבריה היו מכבדים, אך טריטון הרגיש כאילו היא לא רואה בעין יפה משהו שהוא אמר. הוא סירב לחשוב מה.

"אני לא יודע," הוא אמר בקצרה. "אבל הוא מקבל את הטיפול הכי טוב שאפשר. אני בטוח שהוא יתאושש בקרוב. "

היא הטתה את ראשה. "אני אודיע לשומרים," אמרה. "הם מודאגים ביותר." היא נתנה לו מבט בלתי מובן אחרון, לפני שעזבה, שוחה במהירות בדרך שהגיעה.

טריטון צפה בה עוזבת, תסכול מבעבע בבטנו.

מדוע כולם כל כך אהבו את החרא הקטן, החצוף, והלא מכבד הזה של אדם?

הוא ניער את עצמו, בידיעה שיש לו חובות לדאוג להן בזמן שאביו היה עסוק לא בהן, אלא בבנו האהוב. יתכן שהוא אינו אלא אכזבה לאביו, אך אין פירוש הדבר שהוא ירפה מתפקידיו. הוא היה נסיך, בנם של פוסידון ואמפיטריטה. הוא יפעל ככזה.

פרסי התעורר באיטיות, מרגיש בנוח להפליא. ראשו כאב, אבל זה הרגיש יותר כמו כאב שיורי, כמו חבורה, יותר מכל דבר אחר. הוא כבר לא הרגיש שסכינים דוקרים את מוחו, שכל תנועה תגרום להתפוצצות ראשו. הוא היה כאוב כולו - הוא תיאר לעצמו שזה קרה כתוצאה מכמה שהיה מתוח וכמה הוא רעד (שלא לדבר על ההקאות) - אבל בסך הכל הוא הרגיש די טוב. בעוד יום יומיים (אולי שלושה) הוא יהיה בסדר גמור.

"פרסי?"

הוא פקח את עיניו, ממצמץ כשמצא את עצמו נח על אדם במקום מזרן. או רצפת חדר האמבטיה, כפי שקרה בעבר עם מיגרנות. הוא הרים את מבטו. "אַבָּא?" קולו התגלה כלֹא יותר מצרצור חלש, למבוכתו הרבה. הוא כחכח בגרונו.

אביו זז מעט, חפן את לחיו ביד מחוספסת, ואילץ אותו להרים את מבטו. אדון הים הביט אליו למטה בהבעת דאגה. "איך אתה מרגיש?"

פרסי חייך. "הרבה יותר טוב," אמר בכנות. הוא התמתח, מפהק בקול. הוא תהה אם עליו לנסות לחלץ את עצמו מזרועות אביו, אך גילה שהוא לא רוצה. הוא אולי בן 17, אבל זה לא כאילו הייתה לו הרבה תשומת לב אבהית בחייו. תתלוננו עליו כמה שאתם רוצים. הוא יכול היה לספוג את תשומת ליבו ואהבתו של אביו אם היה רוצה.

ידו של פוסידון נעה אל מצחו. “אתה עדיין סובל מכאבים? והיה ישר, בן,” הזהיר. "אני אדע אם אתה משקר."

פרסי החליט לבחור בזהירות. הוא לא ידע אם אביו יכול לדעת מתי הוא שיקר או לא, אבל עדיף לא להסתכן בזה. בכל מקרה הוא היה שקרן נורא. "קצת," הודה. "אבל זה לא כל כך נורא."

פוסידון לא נראה מרוצה. "מה כואב לך? עדיין הראש שלך? ”

פרסי פיהק שוב, לפני שהתכרבל בחיבוק אביו. "זה עדיין כואב, אבל זה יותר שאריות כאב אני מניח?" הוא מעולם לא היה צריך לתאר את זה קודם. "ופשוט קצת כואב לי בכל גופי, ויש לי קצת בחילה," הוא החליט להוסיף לפני שאביו הבין שהוא משמיט משהו. הוא לא חשב שזה ילך טוב. זה יהיה כמו לנסות להסתיר משהו מאנבת'. סתם טיפשי.

אביו נאנח. "מוקדם מידי בשבילך לקחת עוד משהו," אמר בצער אמיתי.

פרסי שוב פקח את עיניו והרים את מבטו אל פוסידון בחיוך קלוש. "אני לא צריך עוד משהו, בכנות," הוא אמר לאל.

פוסידון לא נראה כאילו הוא מאמין לו. "אתה סובל מכאבים," הוא ציין.

פרסי משך בכתפיו. "כן, אבל הם ייעלמו מעצמם די מהר, וזה באמת לא כל כך נורא." הוא התיישב, מחכך בעיניו. הוא היה מודע לזה שהוא כנראה פרוע לגמרי, אבל הרגיש נורא מכדי שיהיה אכפת לו. הוא רצה משקה ומשהו לאכול. ולקום מהמיטה. זה יהיה נחמד. הוא התחיל לעמוד, לפני שידו של אביו עצרה אותו.

הוא השפיל את מבטו לאל, והבין לפתע שאדון הים ודאי נשאר איתו בגלל המיגרנה שלו. פוסידון ישב מול אם כל הפנינות המגולפת יפה בראש המיטה, טוניקתו הירוקה מקומטת וכתם קטן של ריר עליה. פרסי הרגיש את פניו מתחממות.

"אממ, אבא?"

"היית חולה ילד שלי," רעם האל. "הייתי מרגיש טוב יותר אם תנוח עוד קצת."

פרסי אילץ את עצמו להסיט את מבטו מכתם הריר (הוא מעולם, אי פעם, לא מספר על כך לאנבת') אל פני אביו. האל הזעיף פנים לעברו, מבט רך בעיניו העתיקות. פרסי נשך את שפתו והסמיק עוד יותר.

"אני צריך לקום, להסתובב", ניסה להסביר. "לא לזמן רב, אבל אולי רק כדי להשיג משהו לאכול?" הוא נע מעט בעצבנות. "אני פשוט לא רוצה להיות יותר במיטה." הפרעת הקשב שלו אמרה לו שהוא צריך לזוז, והוא ידע שאין שום סיכוי שהוא יוכל להירדם שוב עד שהוא יסתובב, לפחות קצת.

"אני יכול להביא אוכל לכאן," ציין אביו, ורמז לחיוך על פניו.

פרסי התנגד לדחף להוציא את לשונו, ומשך את כתפיו מאחיזתו של אביו. למרבה המזל הוא הצליח לעמוד בלי להתערער. להיות מתחת למים ללא ספק עזר. הים תמך בו, עזר לו להישאר זקוף. הוא רק ייחל שזה היה יכול לרפא את המיגרנה שלו ואת ההשפעות השליליות שלה. אבל זה לא כאילו כאב ראש היה פציעה, אז הוא לא היה מופתע מדי כשזה לא עשה כלום.

גם אביו נעמד, והעניק לו הבעה נרגזת שראה על פניה של אמו כל הזמן. "בסדר," הוא אמר, "אבל אתה חוזר מיד אחר כך, אתה שומע אותי בן?"

הוא גיחך. "אני שומע אותך."

הוא יצא מחדרו המהודר, פוזל מעט. ראשו עדיין כאב, ואלו היו ככל הנראה שעות היום. אביו הבחין בהבעה שלו והתבונן בו במבט של דאגה, מניח יד רחבה על גבו. פרסי החליק את הבעתו, וחייך אל אביו. הוא מעולם לא הרגיש כל כך אהוב או מטופל על ידי אביו לפני כן ולא יכול היה שלא להתענג על התחושה.

הוא התנגד לדחף לשפשף את עיניו שוב, בידיעה שזה יגרום לו להראות כמו פעוט מגודל. היו אנשים מסביב, לעזאזל. הוא לא היה מבייש את אביו בכך שהוא מתנהג כמו ילד קטן.

כמה משרתים חייכו אליו כשעברו, ונראו מרוצים לראותו. היו שקראו ברכות ופרסי חייך לעברם, דאג לנפנף ולהגיד משהו בחזרה, מרוצה שהוא הצליח לזכור את כל שמותיהם. במהלך כל אלה אביו צפה בו במבט מוזר, מה שגרם לו להיות מעט לא נוח. אבל הוא התעלם מזה. הוא היה רעב מכדי לחשוב על זה יותר מידי. זה לא נראה רע, אז הוא לא חשב שהוא צריך לדאוג.

פוסידון הוביל אותו לאחד מחדרי האוכל הקטנים יותר, המשמשים אך ורק לבני משפחת המלוכה. פרסי ידע שהוא לא אחד מהם מבחינה טכנית, בהיותו בנו של פוסידון מרומן, אך העריך את זה שאביו הוביל אותו לכאן. הוא לא חשב שהיה מחזיק מעמד הרבה זמן באולם המרכזי הרועש לפעמים. הוא העריץ את אנשי אביו, באמת, אבל הם היו שופעי חיים בלשון המעטה. הוא היה די בטוח שהמיגרנה שלו תחזור מיד אם הוא יצטרך להתמודד עם כל כך הרבה רעש.

הוא פיהק שוב, נכנע ושפשף את עיניו בשרווליו. פוסידון העיף בו מבט סלחני, והתיישב לצדו בִּמְקום בַּמַקום הרגיל שלו בראש השולחן.

"הֵי, אבא?"

"כן, בן?"

"תודה," הוא אמר והתעסק עם שרוולו. "ש... אתה יודע, נשארת איתי."

פוסידון חייך אליו חיוך קצת מבולבל. "אתה חושב שהייתי משאיר אותך בכאב כה גדול?"

פרסי משך בכתפיו. "לא," הוא אמר, כי הוא לא חשב שאבא שלו ירצה לעזוב, יותר מאשר להצטרך להיות אל והכל. "אבל אני יודע שכנראה היו לך דברים חשובים יותר לעשות מאשר להישאר איתי."

משרתת נכנסה לחדר, קוטעת את תשובת אביו. זו הייתה נימפה מבוגרת בשם אַגְדה שאביו אמר לו שהיא המלצרית האישית עבורו במשך אלפי שנים. פרסי העריץ אותה. היא מיהרה לחדר, הרכינה במהירות את ראשה בכבוד למלכה, לפני שהיא פנתה היישר לפרסי.

"אה, אני שמחה שאתה עומד שוב על רגליך, הנסיך הקטן," אמרה וטפחה לו על הלחי. "הדאגת את כולנו מאוד."

הוא הרכין את ראשו, מרגיש את עצמו מסמיק. זה היה דבר אחד שאביו ירחף מעליו, אבל הוא פגש את אגדה רק לפני חודש! "אני מצטער," הוא אמר. "לא רציתי להדאיג אותך."

היא צקצקה אליו בלשונה, מנענעת בראשה בצורה סלחנית. שערה הלבן צף סביב פניה החיוורות. “אל תדאג מזה, יקירי. עכשיו, אתה צריך משהו לאכול, אני מתארת לעצמי? מה תרצה?"

פרסי מצמץ. בדרך כלל הביאו להם אוכל ללא כל הזמנה אישית, והוא תמיד היה טעים. "אמממ, משהו קטן?" הוא אמר. "אבל בכנות, אל תטרחי יותר מידי. כל דבר יהיה בסדר. "

אגדה חייכה אליו כמו סבתא מפנקת. פרסי ידע שהיא בקושי מתנגדת לדחף לצבוט את לחייו. הוא ראה את המבט בעבר בעיני מלצרית שהוא ואמו הכירו מאז שהיה תינוק. גם עכשיו, בגיל 17, היא צובטת את לחייו כשהם הולכים להמבורגרים.

"אז קצת מרק?" שאלה אגדה. "או אולי קצת לחם וגבינה?"

"מרק נשמע נהדר," חייך פרסי.

היא הנהנה, וטפחה על לחיו פעם נוספת לפני ששחתה. לפרסי עדיין לא היה מושג איך אוכל עובד מתחת למים (המרק, הנוזל, נשאר בקערה שלו... למרות היותו מתחת למים, והלחם מעולם לא היה ספוג?) אבל לא היה לו אכפת מספיק כדי לחשוב על זה יותר מדי. הוא חשד שזה קשור לכוחותיו של אביו. הוא יזכיר זאת בפני אנבת' כשיחזור אל פני השטח, או בפעם הבאה שהוא ישלח הודעת איריס לחברה שלו. היא ללא ספק תדע.

הוא שפשף את גשר אפו, מרגיש את כאב הראש מתחיל לעלות שוב. זה לא יהפוך שוב למיגרנה, הוא ידע זאת, אבל גופו עבר חוויה קשה. יעברו כמה ימים עד שהוא יחזור לקדמותו.

"הו בן," אמר פוסידון והניח זרוע חזקה סביב כתפו. "בוא הנה." הוא משך את פרסי לצדו, ופרסי נשען עליו בחמדנות, מניח את ראשו הכואב על כתפו של אביו בזמן שהם חיכו למרק שלו. הוא קיווה שאגדה תביא לו גם משקה - הוא שכח לגמרי לבקש.

"אתה בטוח שאתה לא רוצה לאכול בחדר שלך?" שאל אביו, קולו רועם בחזהו.

פרסי נענע בראשו. "הייתי במיטה יותר מדי, אני צריך לזוז לפחות לזמן מה," הסביר.

אביו לא ענה, אלא לחץ אותו בעדינות בחיבוק בזרוע אחת. פרסי נמנם על כתפו, והחמיץ לחלוטין את אגדה חוזרת עם מעט מרק מריח טעים, מעט מים מתוקים וכוס תה חם.

"בוא בן, האוכל שלך כאן."

פרסי אילץ את עצמו להתעורר, מתיישב כדי שלא ישפוך על עצמו. המרק היה טעים, והוא דאג לשתות את כל המים המתוקים לפני שלגם מתה הצמחים. אביו דיבר אליו בשקט וסיפר לו עוד על אטלנטיס ואנשיו. פרסי אהב ללמוד על כך ומצא גם שהוא מעריץ באמת את האנשים השונים. הוא קיווה שלא הדאיג אף אחד מהם יותר מדי.

"תרצה עוד משהו, הנסיך הקטן?"

פרסי נענע בראשו, לפני שהתכווץ לרגע, מתנודד מעט. גם אביו וגם אגדה הושיטו אליו יד. "לא, תודה, אם כי זה היה טעים," אמר והתעלם מהטרחנות שלהם. "בדיוק מה שהייתי צריך."

אגדה חייכה, קווי החיוך סביב עיניה הכחולות הבהירות מתעמקים. "התענוג כולו שלי," אמרה והרימה את הכלים. "אם אתה רוצה עוד, פשוט שלח משרת שיידע אותי, אתה שומע? בכל שעה ביום או בלילה. אתה צריך את הכוח שלך בחזרה."

"אעשה זאת," הוא הבטיח, אף על פי שהוא ידע שלעולם לא יבקש משהו באמצע הלילה. זה פשוט לא יהיה לעניין. הוא שתה את שארית התה שלו, מפספס את מבט ההפתעה שאביו ירה במלצרית הזקנה. היא פשוט חייכה בחזרה, מביטה בפרסי בחיבה.

"חכו," אמר פרסי, עיניו נדלקות פתאום. "אין לכם שוקו חם כאן, נכון?"

אגדה הנידה בראשה בהתנצלות, אפילו כשאביו נחר. "אין לנו," הוא רעם. "אם כי אני בטוח שנוכל להשיג קצת עבורך אם תרצה."

אגדה הנהנה, ונראתה כאילו היא הולכת לעלות בעצמה על פני השטח להביא קצת. פרסי פשוט צחק. "זה בסדר," הוא אמר. "זו הייתה רק מחשבה." הוא פיהק שוב, פתאום מותש לגמרי.

"בוא ילד," אמר אביו ומשך אותו על רגליו. "בחזרה למיטה."

המשרתת הזקנה לקחה את שאר הכלים, והצמידה נשיקה לשערו של פרסי כשהלכה. פרסי נופף אחריה, מודה לה שוב.

"אתה לא צריך לבוא איתי," אמר פרסי לאביו כשחזרו לחדרו. "אני בסדר עכשיו."

פוסידון רק הרים גבה, מסמן לו שייכנס לחדרו. האיכתיוקנטאור ששומר על דלתו הנהן למלך. פרסי דאג לחייך אליו לאחר שניהל שיחות מצחיקות עם השומר הגריזלי. הוא עדיין ניסה לשכנע אותו ללמד אותו כיצד להשתמש בגרזן.

"בחזרה למיטה, פרסי," נזף אביו, ודחף אותו איתו. פרסי גיחך.

"אני הולך, אני הולך."

הוא התיישב, נדהם כמו תמיד עד כמה מיטתו הייתה נוחה. "אתה לא צריך להישאר," הוא אמר מעט במבוכה. אביו התיישב בצד השני של המיטה ונראה כאילו התכונן להישאר זמן מה.

"אני רוצה, בן," הוא אמר. "הפחדת את כולנו."

"סליחה."

פוסידון פלט צליל קטן שאולי היה צחוק והעניק לו מבט של חיבה. "אין לך על מה לבקש סליחה, פרסי. עכשיו, שַן."

פרסי נרגע לתוך המיטה ועצם את עיניו. הוא עדיין הרגיש די נורא, אך היות אביו בסביבתו, והידיעה שאביו דואג לו, כמעט היו שווים את זה.

		הפרק הבא