הוא לא כבד, הוא אחי

אמפיטריטה החליקה לחדרו של בנה החורג, וסגרה את הדלת בשקט מאחוריה. היא שמעה דרך הרכילות בארמון שפרסי היה ער והלך לאכול והרגישה צורך לראות אותו. היא דאגה לו, הרגשה חדשה עבורה, וגם לבעלה. היא לא ידעה מה פוסידון יעשה אם יקרה משהו לילד.

"איך הוא?" היא שאלה, שוחה בחדר השינה הפתוח הגדול.

בעלה הרים את מבטו מהמגילה שקרא. הוא שכב על מיטת בנו, יד אחת נחה על גבו של החצוי הישן. פרסי נראה הרבה יותר נינוח מאשר בפעם האחרונה שהיא ראתה אותו, ושכב על הבטן, מחבק כרית בחוזקה. שפתיה התכווצו. הוא בהחלט היה מקסים.

"הרבה יותר טוב," אמר בעלה.

היא חייכה והתיישבה בכיסא ליד המיטה. "זה טוב," אמרה בכנות. "מה זה היה?"

פוסידון הניח את המגילה. "משהו שבני אדם מכנים מיגרנה," הוא אמר בזעף. "בעיקרו של דבר, כאב ראש מכלה כל, ובמקרה של פרסי, מגיע ללא שום אזהרה וללא כל סיבה."

היא עשתה פרצוף. בני אדם באמת חיו ככה? "זה נורא," אמרה בכנות.

הוא הנהן. "כן. למרות שזה היה הראשון שהיה לו זה שנים, אז הם נדירים ומועטים לפחות. יש בני אדם, כנראה, שחוטפים אותם מדי חודש או יותר."

אמפיטריטה שמחה להפליא שהיא בת אלמוות. פוסידון נחר, כאילו קרא את מחשבותיה.

"אבל הוא בסדר?" היא שאלה שוב, מרגישה שאין סיכוי שהוא יתאושש כל כך מהר.

"הוא עדיין סובל מכאבים," אמר פוסידון והעביר את ידו מגבו של בנו כדי ללטף את שערו המבולגן. "ומרגיש די חולה, אבל הוא נראה נחוש שזה יעבור בקרוב."

"ונתת לו לקום?" היא דרשה, חשה דחף מגונן עולה בחזה.

הוא הרים אליה מבט, חיוך על פניו הנאים. "למה אמפיטריטה, את דואגת לו?"

היא סירבה להסמיק. "כן," הודתה. "ומופתעת שתאפשר לו לצאת מהמיטה סובל מכאבים. הוא ילד, פוסידון! "

"הוא כמעט מבוגר מבחינה טכנית, ועשה מעשים שהרוב אינם יכולים להבין."

עמדתה של אמפיטריטה לא התערערה, למרות שידעה שדברי בעלה נכונים.

"על אחת כמה וכמה צריך לדאוג לו," השיבה בקדרות. "הוא בקושי צריך להיות גיבור האולימפוס, או איך שלא קוראים לו, כאן למטה." היא נכנעה ודחפה קווצת שיער מעיניו של פרסי. "וזה לא משנה את זה שהוא בעצם ילד."

החיוך של בעלה התרחב בצורה בלתי אפשרית. "האם תתני לו צ'אנס ברגע שהוא ער?" הוא שאל. "ניסיתי להגיד לך, שתאהבי אותו."

היא הרשתה לעצמה חיוך קטן. "הוא נשמה חביבה, אני אתן את זה לזכותו. והוא מזכיר לי אותך. רק רך יותר, פחות תנודתי. "

פוסידון צחק. "אה, הוא יכול להיות די תנודתי," אמר. "יש לו מזג אותו הוא קיבל ממני. אבל את צודקת," המשיך והביט חזרה לדמות הישנה על המיטה. "הוא ילד חביב לרוב. מגיע לו אושר. ”

היא לא ענתה, מסתפקת בצפייה בבעלה עם בנו. ילדיהם לא היו זקוקים להם כך במשך מאות שנים, וגם כילדים בקושי היו זקוקים להוריהם, בהיותם אלים בעצמם. אבל פרסי היה שונה, ואמפיטריטה ידעה שבעלה מצטער מאוד שהוא לא היה שם בשבילו כילד. היא לא תנטור לו טינה על ההזדמנות להיקשר עמו, לא יותר.

היא עשתה את עצמה יותר נוחה על הכיסא, בכוונה להישאר זמן מה. מה שהיא אמרה לבעלה היה נכון. פרסי הזכיר לה אותו כשהיה צעיר יותר. למרות שהתגנב בה החשד, שטוב ליבו המולד היה בזכות אמו האנושית, סאלי ג'קסון. פוסידון לא סיפר לה על האישה, מסיבות ברורות, אבל פרסי הזכיר אותה ברגעים גלויים כאשר חשב שאמפיטריטה לא בסביבה. ברור שהאישה הייתה מיוחדת לבת תמותה.

"בעצם," אמר פתאום בעלה והרים את מבטו מביט בבנו בעיניים בהירות. "אכפת לך להישאר איתו? יש לי שליחות להריץ על פני השטח."

היא הרימה גבה מושלמת. בעלה הקדום והעוצמתי לא נראה כל כך מרוצה מעצמו במשך שנים. "אני מניחה שכן," ענתה ועברה ברשימת חובותיה במוחה. לא היה שום דבר דוחק, וטריטון יכול היה להתמודד עם כל מה שעלה במפתיע. למעשה, רוב אזרחי אטלנטיס ציפו שמשפחת המלוכה תהיה עסוקה אחרת, עם זה שהחבר הצעיר ביותר (חצוי כל כך שברירי) חולה והכל.

חיוכו התרחב. "הוא סירב לעוד תרופות נגד כאבים, אם כי אם ישנה את דעתו סולון נתן לו מלא המכסה מזה," הוא אותת בידו לשיקוי כהה על שולחן המיטה, "כל שלוש שעות. לא היו לו כמעט שש."

היא הנהנה, שיננה את ההוראות. "עוד משהו?" שאלה בתמיהה. היא מעולם לא הייתה צריכה לשחק מטפלת לילדיה שלה. בני ים לא חלו, וכשהיו מבוגרים ונפצעו, אמברוסיה ריפאה אותם תוך כמה רגעים. זו הייתה חוויה חדשה לחלוטין עבורה, אבל חלק ממנה נהנה ממנה, נהנה שמישהו זקוק לטיפול שלה.

"לא ממש," אמר בעלה והביט חזרה אל פרסי. האל-למחצה זז, וכעת היה מכורבל על צדו כשפניו מחוצות לתוך הכרית הלבנה, שיערו הכהה בכל עבר. אמפיטריטה התפתתה, כרגיל, לתקוף אותו במסרק. בעלה ובניה מעולם לא היו עם שיער פרוע כל כך הרבה זמן.

"ודאי שהוא שותה כשהוא מתעורר, תני לו לישון כמה שהוא רוצה, ואם הוא רוצה אוכל תעודדי אותו לאכול."

היא עשתה פרצוף. "שום דבר נוסף?" היא רצתה משהו שירפא אותו מהמחלה האנושית המוזרה הזו.

בעלה נתן לה מבט לא מובן. "אני חושש שלא. תודה, רעיה, אני אחזור בקרוב. "

היא צפתה בו נעלם עם נענוע חיבה של הראש, שערה הכהה והארוך צף בעדינות סביבה. היא זימנה את המגילה שקרא, לפני שמשהו אחר תפס את עינה. על שולחן המיטה היה דף נייר מקומט מעט, כמו אלה שבני התמותה השתמשו בהם. היא תפסה אותו, מרגישה אשמה על חטטנות, אך בעיקר סקרנית.

הוא היה מכוסה בשאלות מתמטיות. כמה מהן נענו, ואילו אחרות הראו את הסימנים לכך שעבדו עליהם ומחקו אותם לא פעם. מבין אלה שנענו הרוב היו נכונות, אך אמפיטריטה יכולה הייתה לומר שפרסי לא הבין לגמרי את השיטה. היא נחרה בקול חרישי. הילד הזה…

"גבירתי?"

היא הרימה את מבטה. פרסי התעורר והצליח להתרומם על מרפק אחד. הוא נראה מופתע לראות אותה ליד מיטתו, ומצמץ כאילו חשב שהיא איזשהו פרי של דמיונו.

"פרסי," אמרה בחיוך קל. "איך אתה מרגיש?"

הוא פתח את פיו, לפני שסגר אותו שוב. "אממ, בסדר גברתי," גמגם. הוא הביט סביבו, כאילו מצפה מאביו שעדיין יהיה שם. חלק קטן מליבה של אמפיטריטה נשבר בשביל הילד כשהבין שפוסידון עזב.

"אביך ישוב בקרוב," אמרה בעדינות. "היה לו מה לעשות על פני השטח, והוא עזב לפני פחות מעשר דקות."

"אה," אמר פרסי והסמיק. הוא דחף את עצמו למצב ישיבה, נשען על ראש המיטה המגולף בעדינות בעייפות. אמפיטריטה חשה בחישה של דאגה.

"הנה," אמרה ונופפה בכוח כך שכוס מים מתוקים הופיעה. "שתה את זה. היית רוצה עוד תרופות? " הוא עדיין נראה כאילו הוא סובל מכאבים, והיא לא הבינה למה הוא לא לוקח שום דבר.

הוא לקח את המים, אך נענע בראשו. "לא, תודה," אמר בשקט. הוא ניקז את הכוס, נראה ערני יותר כשהתרוקנה.

היא לקחה ממנו את הכוס. "האם תרצה משהו לאכול?"

הוא הטה את ראשו הצידה. "לא גברתי, אני בסדר. תודה לך."

הוא נראה לא נוח, כאילו היא האדם האחרון שהיה מצפה לשבת ליד מיטתו. היא כנראה הייתה.

היא החליטה לרחם עליו. "אם אתה מרגיש בסדר, היית רוצה עזרה בזה?" שאלה והרימה את הגיליון.

הוא מצמץ, נראה מופתע. "היית עוזרת?" שאל ונשמע נואש משהו. הוא הסמיק בהדרגה והביט למטה לידיו. "כלומר, האם תוכלי לעזור, בבקשה, גברתי?"

היא קמה מהכיסא והתיישבה לצידו על המיטה הגדולה. הוא התבונן בה בזהירות, כאילו ציפה להתקפה.

"שום דבר מזה," נזפה. "אתה יכול לקרוא לי אמפיטריטה אם תרצה בכך. אני מתארת לעצמי שאמא חורגת או אמא זה יותר מדי בשבילך, אם כי הייתי מקבלת גם את זה. "

עיניו, זהות לעיני בעלה האהוב, התרחבו כמעט בקומיות.

היא חייכה למטה לחצוי הצעיר שישב לצידה. "אני בהחלט לא מנסה לתפוס את מקומה של אמא שלך," הסבירה. היא ידעה עד כמה הוא אוהב את סאלי ג'קסון. הוא המשיך לבהות בה בעיניים האלה. "אבל 'גברתי אמפיטריטה' זה שם די ארוך, לא?"

"אני - אני מניח," הוא ענה בקול חלוש. עדיין היה קמט קלוש בין גבותיו הכהות שהורה על כאב שיורי, אך בסך הכל היא שמחה לראות שהוא נראה הרבה יותר טוב. אם כי אם לומר את האמת, הכל היה טוב יותר מאשר בפעם האחרונה שראתה אותו, רועד כמעט באלימות מכאב.

היא לא הגיבה, רק החליקה את הנייר המקומט על ברכיה. "עכשיו," אמרה בקול תקיף. "בוא נעבור על זה."

בזמן שהיא דיברה והסבירה את המושגים המתמטיים, הוא התקרב אליה אט אט עד שהוא נשען כמעט לצדה. בזהירות היא הרימה יד מעבר לכתפו, והזמינה אותו עוד יותר קרוב. היא הבחינה בו מפהק שוב, ובעוד שהוא התקדם היטב בהבנתו, היא באמת חשבה שהוא צריך לישון עוד. בני אדם היו פשוט שבריריים כל כך!

הוא הרים אליה את מבטו בהפתעה בעיניו, לפני שהביט חזרה אל העיתון כששאלה שאלה, נשען עליה בחיוך רך.

"עשיתי את זה נכון?"

היא הביטה בשאלה שהוא עבד עליה. "טוב, לא," אמרה. "אבל איכשהו קיבלת את התשובה הנכונה." היא למדה את עבודתו. הילד היה חכם, היא הייתה נותנת לו את זה, אבל היא לא חשבה שמתמטיקה היא הצד החזק שלו. "נעבור על זה ביחד?"

"כן בבקשה, אממ, אמפיטריטה," הוא השיב מיד.

היא חייכה בזחיחות. היא תעבוד על זה שהוא יקרא לה אמא חורגת, ואחר כך אמא. הם היו חייבים להציג חזית מאוחדת כמשפחת המלוכה, וזה לא יעבוד כשבנה החורג כל כך רשמי איתה כל הזמן.

כשחזר פוסידון, כשהוא אוחז בשקית מלאה בסוגים שונים של שוקו חם, הוא מצא את פרסי ישן שוב, זרוע אשתו סביבו וגיליון מוגמר של שיעורי בית במתמטיקה על שולחן המיטה.

"הנסיך הקטן!" קרא קול אחר. "אנחנו כל כך שמחים שאתה מרגיש טוב יותר!"

פרסי חייך בביישנות, והסמיק שוב. "תודה דריאס," קרא בחזרה. טריטון תהה כיצד מישהו יכול להיות כל כך נועז וכל כך ביישן בו זמנית. אינספור משרתים ואצילים קראו אליו, מאחלים לו בהצלחה. החצוי זכר איכשהו את כל שמותיהם, אצילים ומשרתים כאחד. אפילו דגים קטנים שחו אליו, זינקו סביבו בהנאה מוחלטת.

"אתה מרגיש טוב יותר אדון קטן?" שאל אציל חולף והשתחווה למשפחת המלוכה.

פרסי שפשף את עורפו. טריטון ידע שאמו הייתה מכה אותו בראשו אם היה עושה מחווה כזו, אבל היא רק חייכה בסלחנות אל פרסי.

"הרבה יותר טוב, פֵיין," הוא אמר.

טריטון מצמץ. אפילו הוא לא היה מעז לקרוא לאדון הגחמני בשמו בלבד.

פיין, אחד האצילים המדורגים ברמה הגבוהה ביותר מתחת לים, גוש מאסיבי של יצור חצי אנושי חצי כריש, פשוט פרע את שיערו של פרסי בחיוך. פרסי התחמק מתחת לידו וצחק. פוסידון משך את בנו לאחור, כשהוא מגן בשחוק.

"נסה לא להפחיד את כולם ככה שוב, אתה שומע נסיך קטן?"

פרסי העניק לאדון חיוך עקום. "אשתדל שלא," הבטיח.

"הא," היה כל מה שהאדון אמר, לפני ששחה משם.

אביהם התבונן בגבה מורמת, לפני שפגש את עיניו של טריטון. עיניו נצצו, כאילו מנסות לשכנע את טריטון מחדש לקבל ולאהוב את אחיו למחצה הממזר. טריטון הסיט את מבטו. זה היה גרוע מספיק להיאלץ להשתתף בארוחת הערב מחוץ לארמון כמשפחה. הוא סירב להיות עוד אדם שייפול בקסמו של פרסאוס ג'קסון.

"אז בואו," אמרה אמו. "יש לנו הזמנות שאסור לנו לפספס."

פוסידון נאנח. זה היה ויכוח ארוך בין השניים. "אישה," הוא אמר בסבלנות. "פשוט אמרנו להם שנבוא לסעוד הלילה. לא אמרנו להם זמן. והשולחן שלנו תמיד זמין. "

אמפיטריטה הרימה גבה מושלמת. "אני לא אהיה גסת רוח," סיננה.

טריטון התבונן כשהבחינה שעיניו של פרסי התרחבו בהופעת המזג הנדירה שלה, והיא החליקה במודעות את הבעתה. "אבא שלך הרבה יותר מדי מזדמן לגבי כמה דברים פרסי," הסבירה, מקרבת אותו אליה. "זה ויכוח ארוך, ארוך וקבוע."

פרסי מצמץ, אך נראה שהוא מקבל את ההסבר שלה. היא משכה אותו קדימה, בבירור עדיין עצבנית על בעלה. פוסידון נתן לה, וטריטון ידע שאביו פשוט שמח שאשתו ובנו האהוב מסתדרים כל כך טוב.

"טרִיטוֹן."

"כן אבא?" הוא אמר, מנסה לא להתפרץ. התפרצות על אחד האלים החזקים ביותר שקיימים מעולם לא היה רעיון טוב, בין אם הוא אביך ובין אם לאו. כמובן, טריטון חשב, פרסאוס ככל הנראה יימלט מזה.

פוסידון נאנח, מבט לא מרוצה בעיניו הסוערות. “לא תנסה להסתדר איתו? הוא לא עשה לך כלום ולא מגיע לו חוסר אהבתך. "

טריטון לא ענה. מה הוא היה יכול לומר? שהוא שנא את החצוי על היותו תזכורת מתמדת לבגידה של אביו? שהוא שנא אותו על היותו מוערץ באופן אוניברסלי ע"י אנשי אביהם, בעוד שהוא עצמו זכה לכבוד ולעיתים לפחד, אך מעולם לא נאהב? שהוא מקנא בפרסאוס, שהיה מעט יותר מילד, על כך שזכה לתשומת לבו של אביו (וכעת אמו)? הוא ידע שלא כדאי לו לומר זאת בקול רם. אם הוא היה עושה זאת, הוא היה נשמע כמו תינוק מפונק.

פוסידון נאנח והטיל בו מבט של אכזבה עמוקה שהייתה איכשהו גרועה מכעס. "הוא לא ראוי לזה, טריטון," נזף, כעס מחלחל לטון שלו. "אם אתה מסרב לנסות, לפחות תסתיר את זה טוב יותר. אתה פוגע בו. ”

כן, חשב טריטון, כי זו הדאגה הגדולה ביותר שלי. הוא רק רצה שהחצוי ילך, כדי שאנשי אטלנטיס יוכלו לשכוח ממנו. ואז אולי הדברים היו יכולים לחזור למצב נורמלי. הוא לא היה טיפש - הוא ידע שהם אוהבים את פרסי הרבה יותר ממה שאי פעם אהבו אותו. אם החצוי איכשהו יהפוך לבן אלמוות, טריטון ידע שהוא יוכרז באופן מיידי כיורש של אביהם, ואף אחד לא ימחה. למעשה, סביר להניח שהם יהיו מרוצים מההחלטה. יהיה להם פרסי ג'קסון, גיבור אולימפוס, כיורשם, ולא טריטון. הוא פשוט היה הערת שוליים נשכחת בהיסטוריה.

אביו הביט בו שוב, כאילו קרא את מחשבותיו, לפני ששחה אחרי אשתו וילדו האהוב.

טריטון הלך בעקבותיו בידיעה שעליהם להציג חזית מאוחדת כמשפחת המלוכה. זה לא יהיה טוב לאף אחד שיחשדו עד כמה טריטון לא אוהב את האל-למחצה, לא כאשר כולם העדיפו אותו על פני טריטון.

אמפיטריטה דחפה את פרסי לפניה למסעדה, מחייכת ברכות אל הבעתו הנפעמת של החצוי. זה היה מקום יפהפה, יכול היה טריטון להודות בקלות, ואחד מהמקומות האהובים על המשפחה ללכת כשלא אכלו בארמון. הוא התעלם משונית עצומה, שופעת אלמוגים ודגים. זה גם לא היה עמוק כמו הרבה מקומות באטלנטיס, מה שאיפשר לאור של אפולו לזרוח, לרחוץ הכל בזוהר חם.

"המקום הזה מדהים!" הגיע קולו מלא יראת הכבוד של אחיו למחצה.

בעלי המקום גיחכו. "תודה, אדון קטן!" הם אמרו. "אנחנו באמת אוהבים אותו." הם פנו אל המלך והמלכה, למרות שטריטון הבחין במבטם גולש חזרה אל פרסי, עם הבעתו הנדהמת הגלויה, לעתים קרובות. הוא נלחם כדי להרחיק את הזעף מפניו.

"האם תרצו שולחן פרטי איפשהו, או במרפסת, הוד מלכותכם?" אמרו למלך ולמלכה. טריטון היה מעדיף פרטי, אבל כמובן שאף אחד לא ישאל אותו. סביר להניח שהם ישאלו את פרסי.

"פרסי?" שאל המלך והוכיח שטריטון צדק. "מה היית מעדיף?"

"נוכל לשבת במרפסת?" שאל בשקט. "זה נראה מדהים שם בחוץ."

פוסידון טפח לו על הכתף. "אז מרפסת."

הבעלים הנהנו. "כמובן." הם סימנו להם להתקדם והובילו אותם אל המרפסת המגולפת בעיטורים. שאר הסועדים, שהיו רגילים למשפחת המלוכה, לא קראו לעברם, אלא הרכינו ראשם כשעברו. רבים מחייכים בסלחנות להבעה הנפעמת בעליל של פרסי.

"זה יתאים?"

"פרסי?" שאלה אמפיטריטה, חיוך קטן על פניה חסרי הגיל.

האל-למחצה חייך אליה, לפני שהפנה את תשומת ליבו לבעלים. "זה מושלם," הוא הגיב. "תודה רבה לכם."

"כמובן, נסיכי," הם אמרו לפני ששחו משם, משוחחים עם שרת תוך כדי הליכה.

"למה הם קראו לי ככה?" שאל פרסי כשהתיישב, מביט באביו במה שנראה כבלבול אמיתי.

"קראו לך מה, ילד שלי?"

"נסיכי?"

אמפיטריטה ופוסידון החליפו מבט מבולבל. "בגלל שאתה נסיך, פרסי," אמר פוסידון באיטיות. "אתה הבן שלי."

"כן, אבל," פתח פרסי, הבעה מבולבלת כמעט באופן קומי על פניו השזופים. "אני לא לגיטימי או משהו." טריטון התרשם שהוא אפילו הכיר את המילה הזו. "אז זה לא אומר שאני לא נסיך?"

"למה אתה חושב שכולם קוראים לך הנסיך הקטן או האדון הקטן?" שאלה אמפיטריטה ונשמעה מבולבלת בעצמה.

פרסי מצמץ. "חשבתי שהם סתם כינויים!" הוא מחה בעיניים רחבות. "כמו שבלאק-ג'ק קורא לי בוס כל הזמן."

פוסידון נחר, ואפילו שפתיה של אמפיטריטה התעוותו.

טריטון בהה בפרסי בחוסר אמון. "כולם כאן משתחווים אליך וקוראים לך אדון או נסיך, מה חשבת שהם עושים?"

פרסי התעסק בשמיכה שלו. "חשבתי שהם משתחווים 'גלל אבא," הוא מלמל. "לא 'גללי."

"בגלל," אמפיטריטה תיקנה אוטומטית.

"בגלל." פרסי תיקן את עצמו באדיבות. "אני רק חצוי," משך בכתפיו, כאילו המחשבה בכנות לא הפריעה לו. טריטון התחיל להבין בהפתעה שהיא לא.

"פרסאוס," הוא אמר באיטיות. "האנשים מעריצים אותך."

פוסידון נשען לאחור, צופה בבניו מִתַקשרים עם רמז לחיוך. עיניה של אמפיטריטה היו פעורות והיא נראתה מופתעת כמעט כמו בנה.

פרסי נתן להם מבט מבולבל וראשו נטה הצידה. הוא נראה כמו כלב ים תינוק. טריטון סירב להיות מרומה. זו הייתה מוכרחת להיות הצגה. זה היה חייב להיות.

אמו דיברה לפני שהספיק. "פרסי," אמרה ברכות והושיטה את ידה מעבר לשולחן המעוטר להפליא כדי לתפוס את שתי ידיו בידיה. "אתה בן אל הים," אמרה. "זה הופך אותך לנסיך, ללא קשר לנסיבות לידתך."

הוא הביט בה בבלבול מוחלט. טריטון הבין שהוא רציני לחלוטין. הוא הביט לעבר אביו שנראה המום באותה מידה.

"הנחתי שאתה יודע," מלמל פוסידון, מבטו העז לא עוזב את פניו ההמומים של פרסי. "אני מצטער שלא הסברתי לך יותר, בן."

זה טלטל את פרסי מהפתעתו. "מה, לא, אל תתנצל," אמר בחיפזון. "פשוט לא ציפיתי... לזה." הוא משך בכתפיו. "פשוט חשבתי שכולם כל כך נחמדים אלי כדי שהם לא יעצבנו אותך," הוא אמר בחיוך עקום.

פוסידון צחק, מניד בראשו בהבעה נעימה. טריטון נאלץ להסיט את מבטו. הוא לא חשב שאביו הסתכל עליו מעולם בתמהיל כזה של אהבה וגאווה. הוא ידע שאביו דואג לו, כמו גם אמו, אבל לא כמו שנראה שהם דואגים לפרסאוס ג'קסון.

"הם לא רוצים 'לעצבן אותי' זה נכון, אבל הם גם מכבדים אותך בזכות עצמך."

פרסי עשה פרצוף. "אבל... למה?"

אל הים ממש צחק בקול. "פרסי, בן," הוא צחק. "הצלת את אולימפוס מהרס לא פעם, עברת בטרטרוס ושרדת, ניצחת טיטאנים וענקים כאחד ונלחמת נגד גאיה עצמה ... מדוע שלא יכבדו אותך?"

החצוי מצמץ, כאילו זה באמת לא עלה בדעתו. "אבל, אממ ..."

אמפיטריטה לחצה את ידיו. "התאמצת ללמוד שמות של אנשים, ללכת ביניהם ולהפוך לחבר שלהם. לא אכפת לך מדרגה ואתה להוט לדבר עם כולם. הם אוהבים אותך בגלל זה. "

"אבל זה פשוט הדבר הנחמד לעשות!" אמר פרסי. הוא נראה מבולבל בכנות, כאילו תוהה למה שמישהו יתרשם ממעשיו.

אמפיטריטה נראתה כאילו רצתה למשוך את החצוי המבולבל לחיבוק. פוסידון, לעומת זאת, נראה שעוד שנייה יתפוצץ מגאווה.

"שום דבר לא מצופה ממך, בן, אל תדאג. אתה מתארח, ויש לך חובות משלך במחנה ובעולם התמותה. זה אמור להיות מילוט בשבילך. אבל אני גאה - התנהלת היטב, והאנשים שלנו", הדגיש "אוהבים אותך ומכבדים אותך. "

החצוי עדיין נראה מבולבל, וטריטון קיווה שאביו ואמו יעזבו את הנושא. הוא מעדיף לאכול בשלום.

מלצרית ניגשה עם יין בשבילו ולהורים, וספל מהביל של משהו לילד. טריטון צפה בפניו של פרסי מאירות בשמחה, והוא פנה לפוסידון בחיוך רחב.

"חשבתי שאמרת שאין כאן שוקו חם," הוא צחק.

פוסידון צחקק. "השגתי קצת," הסביר בפשטות.

חיוכו של פרסי התרחב, והוא הודה לאביהם מעומק ליבו. אמו התבוננה בעין סלחנית, וגם המשרתת דיכאה חיוך, מבט רך על פניה.

טריטון עדיין לא הבין את ההקסמה שלו לגמרי, אבל התחיל להבין.

הוא ישב מאחור במהלך ארוחת הערב, כשהוא מסתפק (כרגיל) בכך שאפשר לאחרים לעשות את רוב השיחות. הוריו היו מעוניינים לספר לפרסי עוד יותר על ממלכתם, והזמינו כמה פטרונים אחרים לגשת וכמו כן לענות על שאלות החצוי. פרסי, ציין טריטון, היה כנה בסקרנותו, עיניו הבהירות נוצצות כשלמד מאנשיו.

כשהאוכל הגיע הוא המשיך לשאול שאלות, אם כי עדיין נראה נלהב לחלוטין שהוא עצמו נסיך. לא, החליט טריטון. זו לא הייתה הצגה. איכשהו, זה היה בדיוק מה שהיה אחיו למחצה הקטן.

לקראת סיום ארוחת הערב טריטון הבחין בחצוי הצעיר מתחיל להיחלש, קו קטן של כאב מופיע בין עיניו. יד, שאצבעותיה ארוכות כמו של אביהם, כמו שלו עצמו, עלתה לחכך את רקתו בתנועה בלתי מודעת, כאילו מנסה לעסות את הכאב.

טריטון הביט אל הוריו. הם היו שקועים בשיחה עם פִּיפּ, הבעלים של המסעדה, ולא שמו לב לחצוי הנחלש לפתע.

טריטון קילל בליבו, אך מצא את עצמו נכנע לבלתי נמנע.

"אתה מרגיש לא טוב," אמר בקול, והפנה את תשומת ליבם של כולם אליו, ואז לפרסי.

פרסי קפא, ידו דוממת ברקתו. "אההה, לא?"

אמפיטריטה קלטה את פניו החיוורות ואת הקו בין גבותיו. היא התקרבה והעבירה יד על שערו השחור. "בוא נחזיר אותך לארמון," מלמלה והחליפה מבט עם בעלה.

"אבל אתם לא סיימתם!" אמר החצוי, מבט של דאגה אמיתית על פניו.

טריטון הציץ בשולחן. נותר עדיין קצת יין וקצת קינוח, אך הוא ידע שלהוריו לא אכפת.

"אתה רוצה עוד משהו, בן?" שאל פוסידון.

פרסי, שכבר מזמן סיים את כוס השוקו החם השני שלו כמו גם את הארוחה שלו, הניד בראשו, לפני שהתכווץ מהתנועה, ידו חוזרת אל ראשו באופן בלתי מודע.

פיפ קפצו לפעולה, תוך שהם מפנים חלק מהכלים בהינף יד. "אתה מוזמן לחזור בכל עת, נסיכי," הם אמרו בחיוך רך. "אבל בינתיים לך לנוח. כולנו דאגנו עבורך כששמענו שאתה חולה! ”

פרסי הסמיק באדום עז.

"בוא עכשיו," אמרה מלכת הים, ודרבנה אותו לקום. "אמרתי לך שזה יותר מדי," גערה בעדינות. טריטון חשב שהיא מאוד מרוצה שיש במי לטפל ולדאוג. "לא הרגשת טוב, ואתה צריך לנוח."

הוא הרים אליה מבט בחיוך. "פשוט לא רציתי לפספס שום דבר," הוא התוודה.

המבט החמור על פני המלכה דעך. "אתה לא תפספס. עכשיו בוא,” אמרה. היא הביטה אל בעלה בציפייה.

פוסידון חייך לאשתו ובנו. הם נראו כמו משפחה, ציין טריטון בקהות. פרסי אולי לא קשור לאמפיטריטה, אך לשניהם היה שיער כהה, גבות עבות חלקות, גזרה דקיקה וקו לסת חזק. ואז היו העיניים, האף ועצמות הלחיים הגבוהות שהוא ירש מאביהם. הוא נראה יותר כמו בנם הנולד מאשר טריטון.

"טריטון, האם אתה רוצה ללוות אותנו בחזרה, או שתגיע לבד?"

הוא הצליח לחייך מעט לאביו, לא רוצה להדאיג את האל, לא כשברור שהוא כל כך מודאג מפרסי, שנחלש במהירות. הוא נשען על פוסידון והביט בטריטון בעיני אוקיינוס מעורפלות.

"אני אחזור לבד, אבא," הוא הגיב בהחלטיות. הוא לא רצה לראות איך מתרוצצים ומטפלים עוד בחצוי, לא כשהמחשבות והרגשות שלו היו בסערה כזו.

אביו הנהן, מקבל ללא שאלה את החלטתו.

"אז נתראה אחר כך," אמר פרסי וחיוך קטן על פניו.

טריטון העיף בו מבט סקרני, וחש את שפתיו מתפתלות בחיוך קל בניגוד לרצונו.

שלושת בני המלוכה נעלמו בתרסיס בועות, וטריטון לא יכול היה שלא להרגיש כאילו משהו עבר בינו לבין אחיו הקטן. הוא התיישב חזרה, יונק את היין שלו. עכשיו, אם רק היה יכול להבין מה זה היה.

פרסי התעורר באיטיות, סוף סוף מרגיש לגמרי טוב, בלי שום רמז לכאב ראש או כאב שיורי. הוא הצליח לשכנע את אביו ואת אמו החורגת לעזוב אותו למשך הלילה, אם כי הם היו מסויגים משהו. הוא הרגיש רע שגרם להם לבלות ימים ליד מיטתו, הרחק מתפקידם. הוא ידע שכמה ימים זה שום דבר עבורם, בהתחשב בכך שהם בני אלמוות, אבל זה היה העקרון של העניין.

היה מוקדם, מוקדם יותר ממה שהוא בדרך כלל התעורר, אבל פרסי האמין שהוא יכול לקום מהמיטה. בכל מקרה הוא בילה מספיק זמן בשכיבה.

הוא התלבש במהירות, ו(לבסוף) העביר מברשת בשערו, מתעוות במשיכה. הוא הבחין באמו החורגת שמה עין על שערו יותר ויותר, וידע שזה רק עניין של זמן עד שהיא תיקח את העניינים לידיים. הוא אהב אותו ארוך יותר, כמו גם אנבת'. הוא לא התכוון לספר אותו. הוא אסף אותו לקוקו גבוה קצר, בתקווה שישמור עליו מסודר, ולכן יוריד את אמפיטריטה מגבו למשך כמה ימים לפחות.

"בוקר, רייז," הוא גיחך לשומר מחוץ לדלתו. הוא עדיין לא ממש התגבר על זה שהוצב שומר מחוץ לחדרו, אבל לאט לאט התרגל לזה. האיכתיוקנטאור פֶלְפְּס לא היה בתפקיד עכשיו, ובמקומו היה בן ים מגושם עם עור בצבע קפה שחור, ושיער קצוץ וירוק כהה.

רייז הרים גבה. "קמת מוקדם, נסיך קטן," אמר בקולו הרגוע. "אתה מרגיש לא טוב?"

פרסי נענע בראשו. "לא, הרבה יותר טוב בעצם," אמר בהקלה ברורה. השומר חייך אליו.

"אני שמח, הדאגת את כולנו."

פרסי הרכין את סנטרו. הוא עדיין לא האמין שכל האנשים האלה באמת חשבו שהוא נסיך. הוא היה רק פרסי – לא מישהו מיוחד - ולא היה ראוי לנאמנותם. "אני מצטער," הוא אמר. הוא לא התכוון שמאות אנשים (אם לא יותר), פשוטו כמשמעו, ידאגו לו. זה היה פשוט מביך, ולא מעט לא נוח.

רייז הניח אצבע גדולה מתחת לסנטרו, ואילץ אותו להרים את מבטו. "ממש אין לך על מה להתנצל, קטן," הוא אמר. פרסי ייחל שכולם יפסיקו לקרוא לו קטן. הוא עמד לפתח תסביך בקצב הזה. הוא היה בגובה מטר שמונים ושלוש, לא נמוך בכלל. פשוט כולם כאן למטה היו כל כך ענקיים!

פרסי חייך אל בן הים. "בכל זאת," הוא אמר. "לא התכוונתי להדאיג אתכם."

רייז שחרר את סנטרו, מצחקק בעדינות. "אני יודע," הוא הסכים. "אבל כולנו שמחים שאתה מרגיש טוב יותר."

"גם אני," אמר פרסי בכנות. הוא שנא מיגרנות. הוא מעדיף להידקר בכל יום. ואז לפחות המים היו מרפאים אותו. אפילו אמברוסיה וצוף לא יכלו לעזור לכאבי הראש שלו באירוע הנדיר שהם היו לו.

רייז שוב צחקק. "לך ותאכל, נסיכי," ציווה ברכות. "החזר את כוחך כדי שאוכל להמשיך לאמן אותך."

פרסי צחק. רייז היה קשוח, ופרסי מאד רצה ללמוד ממנו עוד טריקים. רובם לא היו עובדים על פני השטח, אך הוא מעולם לא באמת התאמן מתחת למים, והוא למד יותר מכפי שהיה מעלה על דעתו.

הוא שחה משם, ונופף לשומרים האחרים שהוצבו לאורך המסדרון הרחב. הוא הבחין לפתע כי בשום חדר אחר אין שומרים ייעודיים, וכי נראה כי כל השומרים מסביב מקובצים סביב חדרו.

הוא הדף את המחשבה ממוחו. היה לו מצב רוח טוב, אין צורך להרוס אותו על ידי התמקדות בהתקפי הגנת היתר המגוחכים של אביו. הוא רק צריך לזכור לספר את זה לאנבת' - היא תחשוב שזה מצחיק. כך גם שאר השבעה, אבל הם גם היו מקניטים אותו מעבר לכל דמיון. ג'ייסון לעולם לא ייתן לו לחיות את זה. סביר להניח שהוא גם היה מרגיש רע על כך שאביו של פרסי דואג לו כל כך, כשהוא בקושי מדבר עם יופיטר. הכי טוב שלא להזכיר את זה בכלל.

הוא עצר מחוץ לחדר האוכל הפרטי. הוא היה ריק למעט טריטון, שלגם משהו כשהוא קורא מגילה. הוא עמד לעזוב, אולי ללכת לחדר האוכל הראשי כדי להימנע מאחיו למחצה, כשאגדה הבחינה בו. כמובן.

"הו, קטנצ'יק, הנה אתה!"

היא שחתה אליו, גררה אותו פנימה ואילצה אותו לשבת מול טריטון. טריטון הרים את מבטו, מביט בו בהבעה אטומה כשטרחה סביבו בכל המרץ.

"אוי, אתה צריך להשמין," אמרה אגדה כאילו הצליח איכשהו לרדת במשקל בימים האחרונים. הוא איבד משקל במהלך המלחמה עם גאיה ולאחריה, הוא ידע זאת. הוא גם ידע שהוא צריך להעלות אותו יותר. הוא בקושי הצליח לתפקד לאחר סיום המלחמה. מוחו כנראה זיהה שהוא בטוח, והטריד אותו עם פלאשבקים, התקפי פאניקה ועוד. הוא לא היה היחיד שסבל. הוא ואנבת' בילו ימים בבקתה שלוש, משוחחים ומנסים לעבד את מה שקרה בטרטרוס. הם רצו עתיד מאושר ביחד - לא כזה שמוטרד בזיכרונות איומים. לפעמים הם שכנעו את ניקו להצטרף אליהם, בהתחשב בכך שהוא החצוי האחר היחיד שהכיר את האימות בהם טרטרוס מחזיק, אבל הוא התקרב לוויל סולאס והם הניחו לו לנפשו. היה מגיע לו אושר.

אביו הבחין בכך והזמין אותו לבלות באטלנטיס. הוא בילה שעות בדיון עם אנבת' לפני שהסכים. הוא רצה ללכת, אבל גם פחד לעזוב אותה. היא, כדרכה, רק רצתה את הטוב ביותר עבורו, ולבסוף שכנעה אותו ללכת. היא מצאה מטפלת חצויה, בתו של אפולו שעזבה את המחנה שנים לפני כן, לדבר איתה, ופייפר נשארה איתה במחנה. היא לא תהיה לבד.

הם גם שלחו הודעות איריס-נט אחד לשני כמעט כל לילה, כך שזה לא שהם לא היו יכולים לדבר.

זה היה פשוט מוזר, לא להיות איתה.

אביו לקח על עצמו את המשימה לעודד אותו, להסיח את דעתו מזיכרונות איומים. לרוב זה עבד - הוא לא חשש להיחטף על ידי הרה בתחום של אביו (היא לא הייתה מעזה), להיות במים הרגיע אותו ללא הרף, והאמת שהשומרים שהוצבו ברחבי חדרו עזרו לו לזכור שהוא היה בטוח.

הוא גם בילה שעות בניסיון לדבר עם אביו על כל מה שקרה. אחרי הכל, אם אנבת' יכולה לדבר עם מטפלת, הוא יכול לדבר עם אבא שלו. בהתחלה זה היה כמעט בלתי אפשרי. הוא היה משתתק, עובר התקף פאניקה, או פשוט ישר קופא כשניסה. אבל אדון הים היה סבלני לאין שיעור, ולאט לאט הוא הצליח לדבר על טרטרוס. על כעסו. על הפחד שלו להיחטף שוב. על הלחץ שהוא חש כמנהיג. הוא היה חייב להודות, הדיבורים עזרו מאוד. וכבונוס, הוא היה קרוב יותר לאביו מאי פעם, והוקיר את מערכת היחסים החדשה שלהם. הוא מעולם לא הרגיש נשפט על ידי האל - פשוט אהוב.

אם רק היה יכול לבנות מערכת יחסים עם אחיו למחצה.

ובכן, הוא הסתדר עם אמפיטריטה (הוא היה קורא לה אמא יום אחד, אבל רצה לדבר עם אמא שלו על זה קודם). הוא יכול היה להסתדר עם טריטון.

"אני בסדר, אגדה, אני נשבע," הוא אמר לנימפה הטורחת בשקט.

היא הרימה גבה בחוסר אמון. "תאכל ארוחה ראויה, ואז אני אאמין לך," היא הצהירה. "עכשיו תישאר שם, אתה שומע? אני אלך להביא לך אוכל. ”

פרסי ישב. הוא היה די בטוח שאביו לא היה מעז ללכת נגד אגדה כשהיא במצב רוח מסוג זה.

"הפחדת אותה," הציע טריטון.

פרסי הביט בבן הים, בוחן את פניו בקפידה. הוא לא נראה כועס, אבל היה קשה לדעת. לטריטון היו פני פוקר מעולים. "לא התכוונתי," הוא מחה. הוא כבר די התעייף מאנשים שדואגים לו יתר על המידה. "זו הייתה רק מיגרנה."

טריטון הרים גבה אחת. "התמוטטת," הוא הצביע ביובש.

פרסי משך בכתפיו. "זאת אומרת, כן," הוא הסכים. זה לא שהוא יכול היה למחות. "אבל זה לא קטלני או משהו כזה. זה פשוט כואב.”

טריטון לא ענה.

פרסי נלחם בדחף לנוע בעצבנות. הוא לא הסתדר טוב בשתיקות רגילות, והמגושמות היו גרועות עוד יותר. הוא סבל יותר מדי מהפרעת קשב וריכוז בשביל זה.

אגדה נחלצה להצלתו, הציבה מולו מגש עצום והחלה לפרוק אותו. הוא הביט בה בבהלה. "אני לא יכול לאכול את כל זה, אגדה," הוא מחה. יהיה לו מזל אם הוא יצליח רבע!

היא פשוט טפחה לו על הראש. "פשוט תנסה כמיטב יכולתך, נסיך קטן," היא הורתה. היא סיימה עם כוס שוקו מהביל, לפני ששחתה משם שוב.

הוא פער את פיו אל השולחן.

"היא מעריצה אותך," אמר טריטון.

פרסי עשה פרצוף. "היא פשוט חושבת שאני חמוד או משהו כזה," הוא מחה.

"כן," טריטון הסכים. "אבל היא גם מעריצה אותך. אגדה לעולם לא הייתה יוצאת מגדרה, אחרת. "

פרסי קימט את מצחו. הוא לא רצה שאף אחד יצא מגדרו, לא בשבילו.

טריטון נאנח. "העלבתי אותך."

פרסי הרים את מבטו, נבהל. "לא! אני פשוט ...” הוא נגרר והתלבט כמה עליו לומר. לא היו לו אשליות לגבי הרגשות של טריטון (או היעדרם) כלפיו. אבל היי, ברומא התנהג כרומאי. "אני לא רוצה שאף אחד יצא מגדרו, לא בשבילי", הודה. הוא כרך את ידיו סביב הספל הריחני של השוקו החם, מסרב להרים את מבטו אל טריטון.

"אני יכול לראות את זה," היה כל מה שהאל אמר, לפני שחזר למגילה שלו.

פרסי הפנה את תשומת ליבו לאוכל. אוקיי ... לא רבע. אולי חמישית. הוא ניסה לאכול, להחזיר את המשקל שאיבד במהלך חטיפתו והמלחמה, אבל זה היה קשה. הוא הסתפק במאפה דמוי חביתית, שפתיו מתעקלות בשעשוע. אביו סיפר לטבחים על אהבתו לאוכל כחול, והם הקפידו לכלול משהו כחול בכל הארוחות שלו.

"למה אתה אוהב כל כך אוכל כחול?"

הוא הרים את עיניו, מופתע שטריטון דיבר איתו. שלא לדבר על לדבר איתו בחביבות יחסית, בלי שום שיפוט בטון שלו. הוא החליט לומר לו.

"אבי החורג הראשון," הוא התחיל, והסתתר למחצה מאחורי ספל השוקו החם שלו. "אמר לאמא שלי שאין אוכל כחול, אז היא ניסתה להכין כמה שיותר כדי להוכיח שהוא טועה. זה מזכיר לי אותה.”

טריטון קימט את מצחו מעט שבמעט. הוא יכול היה להניח שזה סיפור מצחיק על בעל ואישה אוהבים, אבל פרסי לא יכול היה אפילו להעמיד פנים שהוא חולק איזושהי חיבה לגייב, בטון שלו. הוא שנא אותו יותר מדי.

"לא אהבת אותו, את אביך החורג?"

פרסי משך בכתפיו ולגם לגימה מהשוקו החם. "הוא היה טמבל."

"היה?"

אופס. "אמממ, כן," אמר פרסי. "הוא מת."

"הייתי אומר שאני מצטער," אמר טריטון, "אבל איכשהו אני בספק שאתה עצוב על מותו."

פרסי נחר. זה היה לשון המעטה. "נתתי לאמא שלי את הראש של מדוזה אחרי שהרגתי אותה," הוא הודה. "היא הפכה אותו לאבן ומכרה אותו כפסל."

טריטון מצמץ. "אז בהחלט לא מישהו שהיה אכפת לך ממנו," אמר ביובש. פרסי חשב שהוא אפילו נראה מתרשם, אם כי קשה היה לדעת.

פרסי נענע בראשו. "לא, בהחלט לא. אבל היא נשואה לבחור די נהדר עכשיו, אז זה משהו, לפחות. "

"זה אכן משהו," אמר טריטון. הוא זז במקומו, התיישב קדימה כשידיו שלובות על גבי השולחן. "פרסאוס," הוא אמר. "אני חייב לך התנצלות."

עיניו של פרסי התרחבו. הוא היה די בטוח שהוא היה צריך להיות זה שמתנצל בפני טריטון שהוא בעצם נכנס לחייו ומשתלט עליהם כתזכורת מתמדת שאבא שלהם בגד. וזה, היי, היה די מביך. פרסי לא ידע מה היה עושה אם פול היה בוגד אי פעם באמא שלו (לא שזה יקרה אי פעם), אבל הוא ידע שזה לא היה שום דבר טוב.

"זה בסדר!" הוא אמר במהירות. "אין צורך," הוא הכניס חביתית לפיו.

טריטון פשוט הביט בו, ופרסי הבין בפתאומיות שהוא גם לא בנוח, פשוט טוב בהרבה להסתיר את זה. "לא, יש צורך," הוא מחה. "לא הייתי חביב כלפיך. הוצאתי עליך את התסכולים שלי, וזה לא הוגן. התייחסת אליי בצורה הרבה יותר חביבה ממה שמגיע לי. "

פרסי היה בטוח שזה הדבר שטריטון אמר לו הכי ברוגע אי פעם. הוא התפרץ והטיף, ובאירוע די מפחיד אחד, צעק. אבל מעולם לא דיבר כל כך בכנות. "ברצינות," הוא צייץ. "הכל טוב, ההתנצלות מתקבלת."

"אתה ... מבלבל," אמר טריטון בזעף קטן. "אני לא מכיר מישהו סלחן כמוך."

פרסי הניח את השוקו החם והטעים שלו. עבור מישהו שמעולם לא שמע על זה קודם, השוקו של אגדה היה מדהים. הדבר היחיד שהיה משפר אותו היה מרשמלואים. רצוי כחולים.

"אם כבר ..." הוא אמר לאט, מוודא שהוא חושב על תשובתו. אנבת' תהיה כל כך גאה בו. "אם כבר, אני חייב לך התנצלות."

טריטון נשען מעט לאחור, עיניו התרחבו מעט במה שנראה כהפתעה מוחלטת. פרסי התעלם ממנו, והביט למטה למצבור המזון שנפרש לפניו במקום.

"זאת אומרת, אני בספק אם אבא שאל אם אתה רוצה אותי כאן, אז זה לא כאילו הייתה לך ברירה, ואני ממש תזכורת לזה שאבא בגד באמא שלך אז זה בטח מוזר עבורך."

הוא לקח לגימה מהשוקו החם שלו, מסרב להסתכל על אחיו למחצה. "ואני לוקח הרבה מתשומת הלב של אבא, כך שזה כנראה משאיר לך עוד עבודה לעשות, ו-היי, זה לא בדיוק הוגן."

הוא הרים את מבטו, נבהל לראות את טריטון רוכן קדימה עם מרפקיו על השולחן, גבותיו קמוטות בזמן שהוא בחן אותו.

"אז, אני מצטער," הוא סיים באופן צולע.

טריטון פתח את פיו לפני שסגר אותו שוב. "התייחסתי אליך נורא," הוא אמר באיטיות, "ואתה מתנצל בפני?" הוא הניד בראשו, כאילו לא האמין שפרסי אמיתי. "אמא שלך היא לא הראשונה שאבינו סטה איתה, והיא לא צפויה להיות האחרונה."

פרסי עשה פרצוף. באמת, אבא. דוחה.

טריטון המשיך כאילו לא ראה. "ואבא יעשה מה שהוא רוצה, הוא אחד האלים החזקים ביותר שקיימים. לא, הבעיה שלי, אם אפשר לומר, לא הייתה בגלל זה. זה היה בגללך."

פרסי שקל את דברי אחיו. הוא לא הופתע במיוחד. נראה שהוא מעצבן אנשים פשוט על ידי קיומו. קחו את ארס למשל. הוא היה די בטוח שכל שעליו לעשות היה להיכנס לחדר, והאל רצה להרוג אותו בצורה כואבת להחריד.

טריטון שיחרר נשימה כבדה. "נראה שאתה מקבל באופן מדהים את זה שאני בעצם אומר שהייתה לי בעיה איתך."

פרסי גיחך. "זו לא הפעם הראשונה ששמעתי את זה," אמר. או אפילו העשירית. "אבל רגע, אמרת שהייתה?"

"קינאתי בך," הודה טריטון במהירות. "עוד לפני שהגעת לכאן העם אהב אותך יותר ממה שאי פעם אהבו אותי, כמו גם אבא. הוא מודה בקלות שאתה הבן האהוב עליו. האנשים אוהבים אותך יותר עכשיו, כשחיית בקרבנו - קח למשל את לורד פיין. "

"מה איתו?" שאל פרסי, המום לחלוטין. טריטון ... אל אלמותי ועוצמתי, קינא בו ?!

"הוא אחד היצורים הכי גחמניים ובלתי צפויים שאני מכיר, אך עדיין מעריץ אותך ללא בושה. סביר להניח שהיית יכול לומר לו כל דבר, והוא פשוט יפרע לך את השיער. ואגדה,” הוסיף, מחווה אל הדלת הסגורה שהובילה למה שפרסי הניח שהוא המטבחים. "אתה חושב שהיא תעשה את זה," הוא סימן לעבר האוכל סביב פרסי, "לכל אחד?"

פרסי מצמץ. הוא באמת לא ידע מה לומר.

"תמיד הנחתי שאבא מתכוון שאני הבן החצוי האהוב עליו," הודה. "לא הבן האהוב עליו בפועל."

"ילד אהוב, באמת," אמר טריטון.

פרסי הניד בראשו בזעף. "טריטון ..." הוא אמר. "אני שום דבר מיוחד. אני רק איזה חצוי עם הפרעות קשב וריכוז ממש גרועות, שלא כל כך חכם, וכנראה אמות לפני שאני בן 25. אני ממש בר מזל שאפילו הגעתי לגיל 17. "

הזעף של טריטון העמיק. "אבא לא יאפשר זאת," אמר בתקיפות. "ופרסאוס... פרסי..." הוא לקח נשימה. "האנשים אוהבים אותך כי אתה אדיב אליהם, ומכיוון שהם אוהבים את החברה שלך. שפטתי אותך ואת טוב לבך לא כראוי, ועל כך מגיעה לך התנצלות."

בניגוד לרצונו, פרסי הרגיש את עיניו רטובות מדמעות. הוא בילה את מרבית חייו בשנאה ובבריונות עד שהלך למחנה החצויים. ובעוד שהוא אהב להיות שם, אנשים ציפו ממנו כל כך הרבה. הוא היה ילד משלושת הגדולים שחי יותר זמן מהרוב, ומנהיג ברירת המחדל של המחנה. הוא לא יכול היה להיות שם סתם. שאר השבעה הבינו, וכך גם אנבת', אמו ופול, וקיבלו אותו ואהבו אותו ללא עוררין, אך מעולם לא הרגיש כה חופשי ומקובל כמו שהיה מתחת לגלים. האנשים כאן פשוט מניחים לו לנפשו. נותנים לו לחקור, לשאול שאלות, להכיר אותם. הוא היה חופשי להיות סתם פרסי, ילד בן 17. לא גיבור אולימפוס או אף אחד מתאריו המטופשים האחרים.

רק פרסי.

הוא התקבל ללא עוררין על ידי אביו, וקיבל וציפה כי אמפיטריטה וטריטון לעולם לא יאהבו אותו. רק כדי לגלות אחרת ... ובכן, זה היה די הרבה.

הוא חייך לטריטון חיוך מימי והושיט את ידו. "אנחנו יכולים להתחיל מהתחלה?"

טריטון בהה באיבר מבולבל. "מה אתה עושה?"

פרסי גיחך למרות דמעותיו הקרובות. "זו לחיצת יד," הסביר. "ככה בני אדם מברכים זה את זה." הוא לחץ את ידו כדי להדגים. "רואה?"

הוא הושיט את ידו שוב. "התחלנו ברגל שמאל, כמו שאומרים. אנחנו יכולים להתחיל מהתחלה?"

טריטון אחז בידו בזהירות מעניק לו מבט מוזר. "אני מניח שאנחנו יכולים."

החיוך של פרסי התרחב. הוא תמיד רצה הרבה אחים. הוא היה מקבל בשמחה אל ים  קדום, שתקן במקצת. זה לא היה מוזר יותר מטייסון שהיה אחיו הקטן.

טריטון חייך בחזרה חלושות. "אתה .. אינך מה שציפיתי," הודה.

פרסי צחקק. "אני רק לעתים רחוקות מה שמצפים ממני," הודה בכנות. "אבל אני מקווה שנוכל לפחות להיות חברים?"

טריטון צחק גם כן, בפעם הראשונה שפרסי שמע אותו אי פעם. "אני חושב שנוכל," אמר. הוא שחרר את ידו. "ואולי גם אחים."

פרסי הרכין את ראשו, מעבר למובך עכשיו.

"וכאחיך," אמר טריטון, עדיין נשמע משועשע. "הייתי ממליץ להתחיל בזה לפני שאגדה תחזור. לא היית רוצה שהיא תחשוב שאתה חולה שוב, נכון? "

פרסי השפיל את מבטו אל צלחות האוכל בייאוש.

 "תעזור לי?" הוא שאל, מעניק לטריטון את עיני הכלבלב הטובות ביותר שלו. האנשים היחידים שאי פעם אמרו לו 'לא' כשהעניק להם את 'המבט' היו אמו ואנבת'. אפילו אביו לא יכול היה לסרב. הוא ממש קיווה שזה יעבוד גם על טריטון.

טריטון גלגל את עיניו, אך פרסי היה די בטוח שהוא מנסה לעצור חיוך.

"בסדר," הוא נכנע. "תעביר לי פנקייק."

פרסי חייך בניצחון.

אולי טריטון כאח לא היה דבר כל כך רע, אחרי הכל.

הפרק הקודם