מלחמת הקוסמים הראשונה

פרק 1

"לא תודה רוברט, אני חושבת שאני אלך ברגל לבדי." אמרה ארלין, בעודה מתרחקת מתא הטלפון  בדרך וויטהול שבלונדון.
"בבקשה תפסיקי להיות כל כך עקשנית." התריס לעברה רוברט, לא מצליח להסתיר את הדאגה בקולו. "את לא יכולה ללכת ולהסתובב לבדך כאילו שום דבר לא קורה. זה לא בטוח, הרחובות כבר לא בטוחים. בבקשה תני לי ללוות אותך הביתה."
ארלין נעצרה והסתובבה אל רוברט, נועצת בו מבט משועשע.
"אתה יודע רוברט, אני ילדה גדולה. אני חושבת שאני אוכל לשרוד 10 דקות הליכה לבית שלי בלי שומר ראש צמוד." היא סובבה את ראשה והמשיכה ללכת.
רוברט רץ קדימה ונעמד מולה.
"אני מבקש ממך ארלין, זה לא נושא להתבדח עליו." הוא אמר, וניתן היה לראות את הפחד בעיניים שלו. "המוניטין שלך בתור הילאית הולך לפנייך, ובדיוק בגלל זה את צריכה להיזהר כפליים. את יודעת טוב מאוד מה קורה במשרד הקסמים בתקופה האחרונה."
ארלין הביטה בעיניים של רוברט ופלטה נחרת צחוק.
"אל תגיד לי שאתה מאמין בשמועות האלה, רוברט." היא אמרה בטון מלגלג. "אתה אמור להיות יותר חכם מזה. 'מסתננים בתוך משרד הקסמים.' תעשה לי טובה, אין קוסם מספיק טיפש כדי לנסות מהלך כל כך אידיוטי כמו לנסות להסתנן למשרד הראשי של ההילאים בלי שיעלו עליו."
"את לא יכולה להמשיך להתעלם מכל מה שקורה!" נזף בה רוברט, וניתן היה לראות שהוא מתחיל להתעצבן. "ילדי מוגלגים נעלמים בכל כמה ימים, בוגדי דם מקבלים מכתבי איומים לבתים שלהם, גמדוני בית עוברים דברים שאני בכלל לא מעיז להגיד. לא ארלין, רק טיפש יתעלם מכל הסימנים. בבקשה תני לי ללוות אותך הביתה."
המבט המשועשע של ארלין השתנה למבט כועס.
"אז כנראה שאני טיפשה." היא התריסה לעברו. "נערה טיפשה שמסרבת לשנות את התוכניות שלה רק בגלל שמועות מגוחכות. כל ערב אני מחכה להליכה הקצרה שלי הביתה כדי לנקות את הראש, ולצערך אני מסרבת לתת לך לגזול את זה ממני."
"בבקשה ארלין, אני..." התחיל לומר רוברט.
"וזו תשובתי הסופית בעניין." קטעה אותו ארלין, ורוברט השתתק.
"אני מבין." השיב לה. "את תמיד היית הבן אדם הכי עקשן שהכרתי מימיי. לפחות תבטיחי לי שתהיי זהירה ותישארי עם היד על השרביט כל הדרך."
"אני חושבת שיש לפחות 23 אנשים באזקבאן שיעידו שאני יודעת לדאוג לעצמי, רוברט." ענתה לו ארלין בחיוך מאולץ. "אני מעריכה את הדאגה שלך, אבל אני אהיה בסדר."
"פשוט..." התחיל להשיב רוברט.
"אמרתי שאני אהיה בסדר." קטעה אותו שוב ארלין בהחלטיות, והחלה לצעוד לכיוון ביתה.
רוברט נותר לעמוד מאחור וגירד את עורפו בעת שצפה בארלין נעלמת מעבר לפינת הרחוב.
"נערה עקשנית." מילמל לעצמו. "בדיוק כמו אמא שלה. נקווה שהדרך שלה לא תוביל אותה לאותו סוף כמוה."
הוא החל לצעוד לכיוון הנגדי, לנקודה שבה אפשר להתעתק מעבר להגבלות משרד הקסמים.
אולי היא צודקת. חשב לעצמו. כנראה אלה רק שמועות. איש לא יעז לנסות לעמוד מול משרד הקסמים. רק אידיוט אמיתי...
"רק אידיוט אמיתי יעז לנסות מהלך שכזה?"
קטע אותו קול מאחוריו.
רוברט הסתובב בבהלה והביט לאחור. מאחוריו עמדה צללית של גבר עטוי ברדס.



"ערב טוב רוברט." קולו היה רגוע ויציב, אך משום מה רוברט הרגיש תחושת אי נוחות מחלחלת לתוך עצמותיו.
"ערב... ערב טוב." השיב רוברט בקול מהוסס. "אני מצטער, כנראה חשבתי בקול רם. אנחנו מכירים?"
"למרבה הצער טרם הספקנו לערוך היכרות רשמית רוברט." השיב הגבר.
"איך אתה יודע את השם שלי?" שאל רוברט מעט חזק יותר ממה שתכנן, מתוך ניסיון להסוות את הפחד בקולו.
"שמך הולך לפניך." ענה הגבר, וצלליתו רכנה מעט קדימה, כאילו מנסה לקוד קידה מנומסת. "רוברט סמואל דאוונינג, שושואיסט מזה 30 שנה וראש מחלקת המסתורין. השמועות מספרות שעשית מחקרים מהפכניים בנוגע למוות. גם אני בעצמי עשיתי מחקרים רבים והגעתי לפריצות דרך בתחום שאיש לא הגיע אליהן לפניי."
"אל תאמין לשמועות." השיב רוברט מעט בתוקפנות. "ובכל אופן, אני לעולם לא מדבר על העבודה שלי עם אנשים מחוץ למחלקה, על אחת כמה וכמה אנשים שאני לא מכיר."
הגבר צחק, אך צליל הצחוק שבקע מפיו נשמע לא טבעי וגרם לשיערות זקנו של רוברט לסמור.
"אל דאגה רוברט, עד כמה שאני מעריך את עבודתך לא לשם כך רציתי לפגוש אותך. אני בספק אם תוכל ללמד אותי משהו על המוות שאני כבר לא יודע בעצמי."
"אתה מוכן להגיד לי מי אתה לעזאזל?" אמר רוברט, שנראה מעט פגוע מההערה האחרונה של הגבר בברדס.
"כמה חסר נימוס מצידי, אכן לא הצגתי את עצמי כראוי." השיב הגבר והחל פוסע קדימה אל אור פנס הרחוב מלפניו. "כשנולדתי ניתן לי השם טום ונדרולו רידל, אבל כבר 10 שנים אני מזדהה בשם אחר."
בעודו נעמד מתחת לפנס הרחוב הסיר הגבר את הברדס מעל ראשו.
"וולדמורט." השיב רוברט וכבר לא הצליח להסוות את הפחד בקולו. עיניו נפערו באימה למראה הפנים החיוורות, העיניים האדומות והאף הפחוס.
וולדמורט חייך. "אני מבין שגם שמי הולך לפניי אם כך."
מה לעזאזל הוא רוצה ממני? חשב לעצמו רוברט.
"רציתי לדבר איתך על שיטות ההגנה החדשות שהכינה המחלקה שלך כדי להגן על משרד הקסמים מפני אורחים לא רצויים." השיב וולדמורט, החיוך עדיין מרוח על פניו.
"סליחה?" השיב רוברט.
מאיפה לעזאזל הוא יודע את כל זה? חשב רוברט.
"יש לי את המקורות שלי." ענה וולדמורט.
"מה בשם מרילין הקדוש? אתה קורא את המחשבות שלי?" השיב לו רוברט בתוקפנות.
"זה לא כל כך קשה למרבה ההפתעה." אמר וולדמורט בחיוך. "ציפיתי לאתגר יותר מורכב מהשכל של ראש מחלקת המסתורין בכבודו ובעצמו, ואני חייב לומר שאני קצת מאוכזב."
"מי אתה חושב שאתה לעזאזל? חתיכת..." רוברט הביט אל כיס המעיל שלו והושיט את היד כדי לשלוף משם את שרביטו, אך ידו נעצרה במקום והוא לא הצליח להזיז אותה. הוא הרים את עיניו חזרה אל וולדמורט וראה שהוא מכוון את שרביטו אליו.
"בוא לא נהיה פזיזים, רוברט." אמר וולדמורט בקול רגוע ויציב. "אני צריך ממך כמה תשובות ותוכל לחזור למשפחה שלך. אין לי רצון לשפוך דם קוסמים מיותר."
רוברט הביט בעיניו של וולדמורט באימה למשמע המילים האחרונות שהוא אמר, וזיעה קרה החלה ניגרת על פניו.
"תקשיב, אני לא יודע על מה אתה מדבר. אני לא יודע שום דבר." ענה רוברט בקול רועד.
"אני בהחלט מודע לעניין." השיב וולדמורט, עדיין מחייך. "אני מכיר את הנהלים של מחלקת המסתורין. אתם מעלים על כתב את כל מה שעשיתם באותו יום ועוברים מחיקת זיכרון ביציאה. אני לא זקוק לידע שיש לך בראש ידידי. אני זקוק לך. אני צריך שתוציא לי את המסמכים מהחודשים האחרונים מתוך המחלקה."
רוברט פלט נחרת בוז.
"אתה השתגעת. אין לי הסבר אחר לכך. למה לעזאזל אתה חושב שאעזור לך?" הוא ניסה לשמור על קולו יציב ותקיף.

"מה שלום מטילדה והילדים בימים אלה רוברט? הבנתי שלוסנדרה הקטנה עומדת להתחיל השנה את לימודיה בהוגוורטס אם איני טועה." שאל וולדמורט, וניצוץ הבזיק בעיניו למרות שחיוכו לא השתנה.
"אם רק תעז להתקרב למשפחה שלי..." סינן מבין שיניו רוברט.
"תירגע ידידי. כמו שכבר ציינתי לפני כן – אין לי שום רצון לשפוך דם קוסמים טהור לשווא. המלחמה שלי היא לא עם בני עמי, אלא עם המוגלגים שגרמו לנו להתחבא הרבה יותר מדי שנים. אני רק צריך את שיתוף הפעולה המלא שלך כדי לבצע את זה. כמו כן, זה לא מנומס לצוטט לשיחות של אחרים."
"סליחה?" שאל רוברט למשמע המשפט האחרון ונראה מבולבל, אך וולדמורט כבר הסתובב במקום וכיוון את שרביטו לכיוון סמטה חשוכה. חבלים נורו משרביטו ואחריו צליל חבטה בקרקע.
"דולוחוב, לך תביא את האורחת שלנו. הכנסת אורחים זה דבר חשוב."
רוברט כבר נראה מבולבל לחלוטין, אך עיניו נפערו באימה כאשר ראה אדם לבוש גלימה ומסיכה בצורה של גולגולת גורר על הריצפה נערה צעירה כפותה בחבלים.
"ארלין!" צעק רוברט וניסה לרוץ אליה, אך וולדמורט כיוון שוב את שרביטו אליו והוא הרגיש את הגוף שלו נעצר במקום. "שחרר אותה, מפלצת!"
"רוברט, הרגשתי לא נעים לגבי השיחה שלנו אז חזרתי ושמעתי את השיחה שלכם. מה קורה כאן?" אמרה ארלין וניסתה להשתחרר מהחבלים.
"תשחרר אותה מיד או שאני... אני..." רוברט ניסה להשלים את המשפט, אך הרגיש כאילו יד בלתי נראית אוחזת בגרון שלו. וולדמורט היטה את ראשו הצידה וחייך. רוברט נפל על ברכיו ואחז בגרונו וניסה לנשום ללא הצלחה. הוא החל להשמיע קולות חנק.
"מה אתה עושה לו? אתה הורג אותו. תפסיק עם זה. תפסיק!" צעקה ארלין בעודה זזה לכל הכיוונים ומנסה להילחם בחבלים.
רוברט הרגיש כאילו השתחררה האחיזה בגרונו, נפל על ידיו קדימה וגמע אוויר אל ריאותיו בשקיקה.
"למה אתה עושה את זה?" אמר בקול שבור בעודו מלטף את גרונו.
"אני עושה את מה שמשרד הקסמים נכשל לעשות במשך יותר מדי זמן." השיב וולדמורט. "אני מתכנן להחזיר את הכוח בחזרה לעולם הקוסמים. הסתתרנו בצללים יותר מדי זמן."
"אתה מנסה להתחיל מלחמה." השיב לו רוברט.
"לא ידידי, המלחמה כבר התחילה." ענה וולדמורט. "כל מה שנשאר לך להחליט הוא האם אתה מצטרף לצד המנצח."
"אתה לעולם לא תנצח." אמרה ארלין. "אתה עוד שוטה שחושב שהוא מסוגל..."
"הש ילדה." קטע אותה וולדמורט וקולו נשמע קצת כמו לחישה של נחש. הוא כיוון אליה את שרביטו. "אני חושב שהגיע הזמן שמישהו ילמד אותך נימוסים. קרושיו."
צעקותיה של ארלין פילחו את אוויר הלילה והיא התפתלה בכאב על ריצפת הרחוב.
"תפסיק! בבקשה תפסיק!" התחנן רוברט, אך וולדמורט המשיך לחייך למראה הנערה המתפתלת והתעלם מדבריו.
"בבקשה, אני אעשה כל מה שתבקש, רק תפסיק עם זה!" צעק רוברט.
וולדמורט הסיט את שרביטו הצידה וארלין הפסיקה לצעוק.
"אני שמח לשמוע שעשית את ההחלטה הנכונה." אמר וולדמורט, והמשיך לעמוד עם גבו אל רוברט.
"רוברט, אל תעשה את זה." לחשה ארלין בקול שבור. נראה היה שהיא סובלת מאוד.
"ארלין בבקשה ממך, תפסיקי לדבר." רוברט ענה לה ופנה אל וולדמורט. "אמרתי לך שאני אעזור לך. בבקשה תשחרר אותה."
"לצערי אני לא יכול לעשות את זה, היא שמעה יותר מדי." ענה וולדמורט ופנה אל ארלין. "הייתי שמח לגייס אותך אל שורותיי. יכולתי להשתמש בכישורים כמו שלך בצבא שלי. אני יודע להעריך קוסמים טובים, גם אם הם משתמשים בכוח שלהם למטרות הלא נכונות."
"היא תשתף פעולה גם כן, אני מבטיח." אמר לו רוברט ופנה אל ארלין. "ארלין, בבקשה תעשי מה שהוא אומר."
"לצערי אני לא יכול לסמוך עליה מספיק." השיב וולדמורט. "נכנסתי לראש שלה. המוח שלה מלא במחשבות על אמא שלה, היא רוצה לנקום. כמה חבל." וולדמורט ציקצק בלשונו.
"דולוחוב, אתה יודע מה לעשות."
דולוחוב שלף את שרביטו וכיוון אותו אל ארלין שלא הפסיקה להתפתל על הריצפה לידו.
"לא, בבקשה לא..." אמר רוברט בקול שבור, ודמעות הופיעו בעיניו.
"אבדה קדברה." הבזק אור ירוק יצא משרביטו של דולוחוב ופגע בארלין, והגוף שלה הפסיק לזוז.

"לאאא!" זעק רוברט.
וולדמורט הסתובב לכיוון רוברט.
"קדימה, יש הרבה עבודה לפנינו. אל תשכח שהמשפחה שלך עדיין מחכה לך בבית. אל תהיה טיפש כמו הילדה הזאת." אמר והושיט את ידו אל רוברט. "אחוז ביד שלי. אנחנו צריכים להתעתק מכאן לפני שמישהו ישים לב לנוכחות שלנו."
רוברט הביט בעיניה הפקוחות וחסרות החיים של ארלין, ודמעות זלגו מעיניו.
הוא הושיט יד רועדת ואחז בזרועו של וולדמורט. וולדמורט הפנה את מבטו אל דולוחוב.
"תטפל בגופה ותכנס את כל השאר במקום המפגש. אני אפגוש אתכם שם."
דולוחוב הניד בראשו.
בשני צלילי נפץ רמים הם התעתקו משם, והרחוב נותר שקט.

		הפרק הבא