אני לא הולכת לשום מקום.

פרק 2- אני חלמתי חלום 

הרמיוני גריינג'ר התעוררה לקולות ציפורים בחלון. 

זה עלול להישמע כדרך שלווה ונעימה להתעורר, אבל זה ממש לא היה כך. 

"שיט!" היא זינקה מהמיטה, תלתליה קופצים על כתפיה. השעה הייתה שש וחמישים בבוקר, והרמיוני כבר הייתה אמורה להתחיל ללמוד. היא התקלחה בזריזות, התלבשה ויתרה בצעד מרושל מהחור שבתמונה. רוב התלמידים עדיין ישנו, אבל הרמיוני, ועוד קבוצה קטנה של תלמידים בעונש, התעוררו מוקדם כדאי ללמוד. הרמיוני הייתה היחידה שעשתה את זה מרצונה האישי. היא עלתה לספרייה בצעד מהיר והתיישבה בכבדות בכיסא מעץ. היא הוציאה את ספריה מהתיק והתחילה ללמוד.

"הרמ," קול אמר מאחוריה,. אבל היא יותר מידי שקועה בספרים מכדאי שתשים לב. "הרמ!" הקול קרא שוב. הרמיוני הסתובבה בבהלה, "הו, היי רון." הוא חייך עליה חיוך עקום שהיא כלכך אהבה. (לא יודעת מה איתכם, אני שונאת את רון, אבל סבבה) 

"בואי, אם את רוצה לשרוד את כל המבחנים האלה, את צריכה לפחות לאכול ארוחת בוקר."

היא נאנחה. "בסדר." 

הם ירדו במדרגות אל האולם הגדול. כמו תמיד, מאכלים מיוחדים עיטרו את השולחן בשלל צבעים. הרמיוני ראתה את ג'יני ואת הארי יושבים המרכז השולחן. היא התקדמה לעברם, ורון אחריה. לא היה קשה להבחין שמשהו לא בסדר. ראשו של הארי היה מורכן, כאילו עמד להקיא, וג'יני הסתכלה עליו במבט דואג. הם התיישבו לידם במהירות. "מה קרה? הכל בסדר?" 

הארי הרים אליה מבט, הוא היה חיוור ועיניו היו עייפות. 

"חלמתי חלום." 

הצבע מהפנים של הרמיוני החל להיעלם.

"אז מה? גם אני חלמתי חלום." רון אמר. בתמורה הוא קיבל מרפק למלכות מהרמיוני, שלא הורידה את מבטה מהארי. 

"אה- אוקיי. חלום. אממ, מה חלמת?"

"הייתה ישיבה, של כל אוכלי המוות. מסתבר שיותר ממה שחשבנו עדיין פועלים. הם דיברו על זה שהם רוצים לצאת מהמחתרת, להפסיק להתחבא, הם רוצים להתחיל לפעול." הוא הצטמרר. ג'יני חיבקה אותו מהצד, והוא החזיר חיבוק, אסיר תודה על הנחמה שלה. 

"אז אני מניחה, שאין לנו מה לעשות, לפחות עד שנברר כמה פרטים נוספים." הרמיוני אמרה, ןג'יני הנהנה בהסכמה. כמו סימן, פרופסור מקגונגל התקרבה אליהם בצעד מהיר. "אני חןששת עליכם לבוא איתי."

"הייתה תקיפה. לונגבוטום במרפאה." 

~~~~~~~~~~~~~

אני יודעת שזה ממש קצר ולא קורה פה הרבה. אבל זה פרק מעבר. 

מקווה שנהנתם, יום אדיר!

הפרק הקודם		הפרק הבא