אדון האופל החדש

סורי שלקח הרבה זמן עד שהוצאתי את הפרק השני...

בום! טראח! בום! טראח! נשמעו קולות בעיטה על דלת האולם הגדול, כאילו מישהו רוצה לפותחה בכח רב. הרעש היה כה גדול עד שהיה אפשר להבין כי לפריצת הדלת נדרשים מאמצים וכוחות רבים מאוד מאוד, אך הפחד הנוראי שהציף את מוחות התלמידים והמורים לא פחת, ולא ירד. להפך, לא היה מה לעשות. מי שעמד מאחורי הדלת היה כל-כך חזק, והיה נשמע שבכל רגע עלולה הדלת להיפרץ, אך אין לאן לברוח.

בום! טראח! בום! טראח! עוד בעיטות נשמעו, אבל הפעם,- הדלת נפתחה.

הדלת אמנם נפתחה, אבל אף אחד לא נראה מעבר לדלת. רק שלישיית האחים היתומים לבית ג'ינקין - ג'ייק, ג'יין, וג'ייס- ראו  מי נכנס. שנה אחרי שהוריהם התגרשו הם רצו לחזור ולהיות ביחד, והתחתנו בשנית. בעת חתונתם השנייה, קרה מקרה עצוב ונורא: מישהו לא ידוע שלא הוזמן לחתונה, הגיע, רצח את שניהם וברח מיד. מאז האחים לבית ג'ינקין ג'ייק, ג'יין  וג'ייס קיבלו על עצמם החלטה לשכוח מהעניין, על אף שהיה זה המעשה הכי קשה בחייהם, אם בכלל אפשרי.

היצורים, היו פגעסוסים, אך אף אחד לא ידע עליהם, כי האגריד עוד לא לימד עליהם כלום.

בעיטות נשמעו גם מכיוון הקירות, וצעדים נשמעו על הרצפה. הפגעסוסים התחילו להתקדם. מספר תלמידים נפלו אחורה והתעלפו. השאר רק צרחו, צעקו, או פשוט נפלו, אבל כבר לא נשאר מי שלא הבין מה קרה וסתם צעק. האנה ובל, שהתעשתו ראשונות, רצו  לרוץ בכל הכח לכיוון המרפאות, אך הותקפו על ידי האוויר. " הצילוווו!!" צרחה בל. האנה, שכמעט התעלפה, נרתמה לעזרתה של בל, שבינתיים כבר נפלה. הן קמו, ושמעו צעדים  מכיוון ימין. בלי לחשוב, טסו האנה ובל ישר לכיוון שמאל, וממש כמעט נתקלו בפגעסוס שני, אך ג'יין, ששם לב בשנייה האחרונה, הציל אותן.

"ג'יין, איך- איך הצלחת לראות את זה?" שאלה האנה.

"אין לי מושג", ענה ג'יין, "אבל אני יודע שאני רואה אותו ושגם ג'ייק וג'ייס רואים את זה. אבל עכשו, אתן חייבות לעוף מפה למרפאה. תנסו איכשהו להסביר למדאם פומפרי מה הולך כאן. אנחנו נכוון אתכן כדי שלא תתנגשו ביצורים האלה שוב פעם, אוקיי?" סיים ג'יין את דבריו. הוא פנה לאחיו, וביחד הם נרתמו לעזור לבנות ולכוון אותן: " ימינה! שמאלה! כן! לשם! לא ! לא לא לא לא לא! הם באים ממש אליכן! הם מתקרבים! טוסו טוסו טוסו טוסו! לא! לא לשם! טוסו ימינה! אתן רק מתקרבות!!!או! פיו! מזל! הם כבר עוד שנייה אחת הגיעו אליכן! עכשו רוצו, טוסו, יש לכן כמה שניות שהם התקדמו לעבר שאר האולם, ואתן יכולות להתקדם. אנחנו בינתיים נזהיר את האחרים ונכוון גם אותם!" אבל האנה ובל לא יכלו. הן העדיפו לנצל את הזמן למנוחה, בכל זאת, הרגע נצלו ממות אך ורק בזכות ריצתן המהירה, כלומר הן רצו ריצה שבקושי אפשר לרוץ.

"האנה," אמרה בל לחברתה הטובה האנה, מתנשפת כמו שלא התנשפה בחיים אחרי שרצה כמו שלא רצה בחיים. "אנחנו חייבות לעצור לרגע, לנוח, לחטוף משהו לשתות. כל הראש שלי מסתחרר, אני לא יכולה, אני חייבת לעצור. אני לא מסוגלת, האנה, אני לא מסוגלת. בואי נעצור, אני חייבת לשבת, חייבת."

בל לא נשמעה טוב, וראו עליה שאכן ראשה מסתחרר וכואב. לפי פניה היא חייבת לשתות, אבל האנה לא היתה מוכנה לאבד עוד זמן. "בל, אנחנו טסות ועכשו למרפאה, וגם את באה. אני יודעת שאת לא מסוגלת, אני מבינה אותך לגמרי. אני..." האנה הרגישה שהיא לא מסוגלת לומר את המילים הבאות. "אני אקח אותך." היא הצליחה. ראו עליה כמה שהיא התאמצה. בל הופתעה עד כדי כך, שהיא אפילו לא הצליחה להוציא מילה מהפה, ובל אף פעם לא הפסיקה לדבר.

"טוב, נו מה קורה שם? האנה, בל, אתן זזות? הם עוד שנייה משנים כיוון לכיוונכן, אתן זוכרות שאתן צריכות עוד ללכת למדאם פומפרי, כן?" צעק ג'יין ג'ינקין לעבר הבנות, שבבת אחת חזרו למציאות. "בואי". אמרה האנה לבל, ולקחה אותה איתה.

הן טסו עד היציאה מהאולם, פתחו את הדלת בתנופה, רצו במעלה המדרגות, עברו במסדרונות, אפילו את פיבס הן פגשו שם אך הצליחו לעבור אותו בריצה מטורפת לכיוון המרפאה. פיבס, שרצה לתפוס אותן מיהר אחריהן, מה שרק דרבן אותן למהר עוד יותר, כי עכשו גם פיבס רודף אחריהן ואין מצב שהוא תופס אותן.

"מדאם פומפרי" אמרה האנה, מתנשמת ומתנשפת אפילו יותר ממקודם. "יש עוד כמה תלמידים שהתעלפו, ולבל כואב הראש והוא מסתחרר וגם כואבות לה הרגליים... רצנו עכשו כמו שלא רצנו בחיים ואמן שגם לא נרוץ יותר ככה בחיים. אחרי ריצה כזאת, אם מישהו מתעלף, אני הכי מבינה אותו שיש." מדאם פומפרי הבינה, השכיבה את בל, ושלחה את האנה הכי מהר שהיא יכולה להביא איכשהו את התלמידים שהתעלפו. מדאם פומפרי היתה כל-כך נחושה, לחוצה, ומלחיצה, ולהאנה לא נשארו ברירות. היא טסה במורד המדרגות, טסה במסדרונות, ועד שהיא הגיעה לאולם כבר עוד תלמידים התעלפו והיא לא ידעה מה לעשות.

"תעשי את מה שצריך לעשות, האנה, את יכולה." חשבה האנה ולקחה את המעולפים בידיה החזקות. היא נעזרה גם באחותה, לילי מריטסון, תלמידת שנה שביעית, ויחד הן רצו ברחבי האולם, חצו את המסדרונות, עלו במעלה המדרגות, והגיעו למרפאה עם כל המעולפים. "אנחנו יורדות לבדוק אם יש עוד בינתיים. אם כן, נביא גם אותם." אמרו השתיים.

"יופי, מעולה, ידעתי שאפשר לסמוך עליכן. אני בינתיים מטפלת באלו שכבר כאן." ענתה מדאם פומפרי. יחד הן רצו במורד המדרגות, חצו את המסדרונות, ולשמחתן כשהן הגיעו לאולם בחזרה, הן גילו שלא התעלפו עוד תלמידים. הן שמעו את שלושת האחים מכוונים את כולם לכיוונים שונים.

"מה אתם עושים?" שאלה האנה, שלא הבינה למה הם מכוונים כל אחד לכיוון שונה. "הצטרפו עוד כמה יצורים כאלה לקרב, עכשו הם גם הולכים כל אחד לכיוון שונה! זו באמת צרה צרורה..." ענו האחים היתומים לבית ג'ינקין.

"לא," ענתה האנה, "לא, זה לא קורה. זה לא הגיוני. ה.. הטבעת של דמבלדור, של מקגונגל, היא לא סתם נעלמה. תלמידים לא סתם מתעלפים, היצורים האלה לא סתם הגיעו לכאן, האגריד לא סתם נעלם, משהו- קורה כאן!"

תגובות, פליזז! גם אם זה לא טוב, תגיבו! זה חשוב לי ממש!!

הפרק הקודם		הפרק הבא