אני לא רוצה להיות אחיך

הי!

וואו. המון זמן לא פירסמתי עוד פרק. 

פרק שני חמדמד, לאחר הפסקה ארוכה.

אני מניחה שכבר שכחתם שהפאנפיק קיים :)

טוב, תהנו!

הם הגיעו להוגוורטס.

הם הגיעו להוגוורטס! 

"הגענו להוגוורטס!" אמר אלבוס בקול. 

סקורפיוס חייך בהתלהבות והרים את אגודליו. 

"אנחנו בהוגוורטס!" אישר. 

סקורפיוס קימט את מצחו בריכוז לרגע, כפי שעשה ארבעים ותשע פעמים בכל שעה שחלפה מאז שאלבוס איתגר אותו לנחש את שמו השני. ואז פניו התבהרו. 

"השם השני שלך הוא קירק? אלבוס, השם השני שלך הוא קירק?"

אלבוס צחק.

"לא."

הספינות החליקו על האגם השקט, מזיזות את המים ויוצרות אדוות. אורות הטירה ריצדו לפניהם ועל פני האגם, כך שזה היה נראה כמו עוד ממד, כאילו הוגוורטס השתכפל - לפניהם ומתחתם.

 כמו מראה. השתקפות. 

האגם הוא המראה של הטירה, הבין אלבוס.  ומראות הן פתחים לעולמות אחרים. 

אולי ההשתקפות של הטירה מקנאה בטירה עצמה, שהיא לא השתקפות. 

אולי ההשתקפות היא בעצם הטירה האמיתית והטירה שהם מפליגים אליה היא השתקפות, והם כולם השתקפויות של אנשים אחרים, של עצמם. איך אלבוס ידע מה השתקפות ומה אמיתי אם ההשתקפות והדבר האמיתי נראים אותו דבר?

 כי ההשתקפות היא רק השתקפות, כמו אלבוס שבמראה, שחייב לחקות את כל תנועותיו של אלבוס מחוץ למראה.  אולי אלבוס ההשתקפות לא היה רוצה להיות השתקפות, לחקות לנצח את מי שעומד מלפניו? ואולי אלבוס עצמו הוא השתקפות של אלבוס? אולי- "הי, אל, תרצה לשתף אותנו מחשבותיך ובהגיגיך?" קולו של סקורפיוס שלף אותו מהמערבולת. "נקלעתי למערבולת מחשבות." אלבוס דיווח לו. "ראיתי את ההשתקפות של הטירה במים והתחלתי לחשוב שהאגם הוא המראה של הטירה, ושאולי ההשתקפות של הטירה מקנאה בטירה שהיא לא השתקפות, ועל זה שאולי אנחנו בעצם ההשתקפות של הטירה שאנחנו חושבים שהיא השתקפות, שאנחנו בעצם רואים אותה מתחתינו, באגם,  ועל אלבוס במראה - ההשתקפות שלי - ושאולי הוא לא היה רוצה להיות ההשתקפות שלי, ואז התחלתי לחשוב שאולי אני ההשתקפות שלו ו.. כן. " הוא נעצר. 

"מה לא בסדר?" 

סקורפיוס ושתי הילדות האחרות שחלקו איתם סירה בהו בו. 

"הכל בסדר," סקורפיוס מלמל. "רק המחשבות שלך עמוקות, אתה נשמע כמו פילוסוף, וזה קצת מדהים כי כל מה שאני חשבתי כשהסתכלתי על הטירה ועל ההשתקפות שלה היה 'זה יפה'." 

אלבוס הסמיק. 

חרטום הסירה  שלהם נגח בחול מתחת לטירה. ממולם הייתה דלת, קבועה בקיר אבן. האגריד, שהיה דמות קבועה בבית משפחת פוטר, קפץ בקלילות מסירתו ונקש על הדלת. איש זערורי,  גמד של ממש, פתח אותה.  זקנו היה לבן ומשקפיו היו קטנים, זגוגיות העדשות מבריקות ומנצנצות באור הנרות החמים שנשפך החוצה. 

תגובות?

הפרק הקודם