סיפורה של מצנפת המיון- אנא קראו בעיון!

כשגמרו להכין אותי, המתוקה, החליטו לבצע ביכולותי בדיקה.

״מי יהיה הראשון?״ שאלה הלגה בחשש, ״מי ילבש ראשון את הכובע החדש?״

״היי! מה שתניחו על הקרקפת, זה לא כובע- זו מצנפת!״

קראתי בזעם ובאיבה, ולא ציפיתי לתשובה.

״וואוו!״ קראתי בהתלהבות ״מגניב! אני מסוגלת לדבר, כמה חביב!״

״אוי ואבוי, איזה פטפוט, להכין אותה היה רק טעות״

האם גודריק היה קצת עצוב? טוב, נו, כנראה לא חשוב.

״לא טעות, זו הייתה רק שמחה! הבאתי לכם טוב וברכה!״

״מה שתגידי״ סלזאר מלמל ״אוף, עכשיו היום שלי התקלקל״

קצת נעלבתי אך לא אמרתי דבר, ואת השקט הנורא רק גודריק שבר.

״בבקשה, בואו נפסיק להתדכדך. מצנפת המיון, היודעת את מהו תפקידך?״

״התפקיד הכי פחות מעניין. לצערי, עבודתי היא למיין״

עניתי בזעף והסטתי מבט, הרכנתי הצידה את פרצופי המעוות.

״היי! תגידי תודה שגרמנו לך להווצר, במקום על כל דבר להתווכח ולערער!״

״הנה עוד דבר עליו מצנפות כועסות- מי אמר לכם שרציתי לחיות?״

רוונה הזדקפה, נחושה ותמירה, ותפסה אותי בכוח בזרועה.

״מצנפת קטנה, הפסיקי להתלונן, באמת לא תחיי אם תמשיכי להתאונן.

שתקתי ואז עניתי, בשקט ״אולי נתחיל מחדש, אני מבקשת״

״בסדר גמור״ רוונה השיבה, והניחה אותי על ראשה (קצת כמו כובע).

״היי! אני אל המוח שלך לוחשת!״ קראתי בשמחה, נלהבת ונרגשת.

ובאמת, אל הראש של רוונה ממש יכלתי ללחוש.

וכשלחשתי למוח, הצלחתי לדבר בלי חרוזים ובמין קול אחר.

״רוונה, רוונה״ אמרתי בתוך ראשה, כשעוד על הקרקפת הייתי חבושה.

״רוונה, לקרוא את מחשבותייך אני מנסה״ אבל מה עכשיו אני עושה?

הפרק הקודם		הפרק הבא