חייו של טום רידל

פרק 2

מיקום:אוליבנדר

שנה:1938

"פרופסור דמבלדור?" 
"טום, אתה יכול לקרוא לי אלבוס."
"אלבוס?" 
"כן טום?"
"איך משיגים שרביט?"
"הולכים כמובן לאוליבנדר, הוא הכי טוב."
השנים התקדמו לעבר חנות קטנה. מעל הדלת היה טלוי השלט "אוליבנדר'ס" ומתחת היה רשום: "יצרני שרביטים מובחרים מאז 382 לפנה"ס."
"טום, תצטרך להכנס לבד. יש לי משהו חשוב לעשות."
טום נכנס. מאחורי הדלפק עמד איש זקן, בגילו של דמבלדור בערך. הזקן חייך אל טום. לא חיוך מאולץ כמו שחייכה המטפלת טרודי כל בוקר לטום, זה היה חיוך אמיתי.
"שלום נערי. איך אוכל לעזור לך?"
"אני רוצה שרביט." אמר טום בקול אדיש וקר כקרח. 
"מהי יד השרביט שלך?"
"אני ימני, אם לזה התכוונת."
הזקן שלך סרט מדידה והתחיל למדוד את טום. הוא מדד את כף היד, בין כף היד למרפק, בין המרפק לכתף, מהכתף עד קצות האצבעות, רוחב הכתפיים, רוחב הראש ועוד כל מיני דברים מוזרים שטום לא הבין איך הם מתקשרים לשרביטים. עד מהרה שם לב טום שסרט המדידה מודד לבד, ואילו הזקן מחטט בקופסאות הרבות
הזקן מחה כפיים וסרט המדידה נפל. הוא שלף שרביט מאחד המדפים.
"תנסה את זה. בוקיצה ופרוות חד קרן, 26 סנטימטר."
טום לקח את השרביט בהיסוס.
"קדימה, תן הנפה!"
טום עשה תנועה קטנה בידו ופתאום החלון נשבר לרסיסים. הזקן חטף את השרביט מידו.
"אולי זה יתאים. טקסוס ונוצת עוף חול. 24 סנטימטר." הזקן הושיט לטום את השרביט. ברגע שהזקן וטום נגעו בשרביט, חזיונות איומים עלו בראשו של הזקן. קולות צרחה של אישה, "לא אל תהרוג אותו אני מתחנן!" דם נישפך וחיוך קר ומרושע. כל אלו נראו ונשמעו בשנייה אחת בראשו של אוליבנדר.
"אתה בסדר אדוני?" שאל טום בלי דאגה אמיתית.
"כן, כן, אני בסדר. תן הנפה!" טום הניף את השרביט. אוליבנדר כמעט נפל. כוח רב יצא מהשרביט.
"זה נראה לי טוב. 50 חרמשים." טום נתן לו 50 מהמטבעות שדמבלדור נתן לו באותו בוקר. טום יצא מהחנות בלי לראות עד כמה חיוור הזקן.
"אני לא ראיתי את זה. אני לא ראיתי את זה. אני לא ראיתי את זה." חזר האיש.

***************************************************

מיקום:האולם הגדול בהוגוורטס

שנה:1938

"המזוודות וחיות המחמד שלכם כבר בחדרכם," אמרה אישה זקנה בעלת פנים רציניות ביותר. "עכשיו, אם תועילו להתלוות אלי, נלך אל האולם הגדול שם תמוינו לבתים."
האולם היה מדהים. היה נראה כי אין זוהי תיקרה אלה השמיים עצמם, אך זה היה רק כישוף. טום ראה מצנפת ישנה ובלויה מונחת על כיסא מולם. בעודו מנסה להבין למה יש על הכיסא מצנפת ומתי כבר יתחילו לאכול, פתחה המצנפת קרע דמוי פה, והתחילה לשיר:

אתם ילדי השנה הראשונה.
אני אומנם לא גאונה,
אך אותם ארבעה אנשים
שני גברים ושתי נשים,
החליטו בזאת כי אני המתאימה ביותר
להחליט לאיזה בית אתה תיבחר.

אם אצלך אומץ ותושייה אמצא, 
אתה בגריפינדור מיד תימצא.
אך אם טוב לב היא תכונתך,
מיד גירית תופיע אצלך.
לרייבנקלו אתה תשלח כאשר מוח,
יהיה אצלך יותר מאשר כוח.
אם עורמה וכוח לך חשובים,
אותך בסלית'רין יהיה הגיוני לשים.

אם כך, כולכם בוודאי כבר יודעים,
לאיזה בית אתם הכי מתאימים.
ומי שלא יודע, אל דאגה!
אני מצנפת המיון, אגלה את התשובה.

הפרופסור נעמדה והתחילה לקרוא את שמות הילדים לפי סדר האלף בית. הילדים התיישבו על הכיסא וחבשו את המצנפת לראשם. בכל פעם צעקה המצנפת שם של בית אחר. חלק הלכו להפלפאף, חלק לרייבנקלו, חלק לגריפינדור וחלק לסלית'רין. 
"טום רידל!" קראה הפרופסור. טום התקדם, התיישב על הכיסא וחבש את המצנפת. פתאום שמע קול בראשו.
מעניין ביותר. אתה מאוד חכם ורייבנקלו יכולה להתאים לך, אבל אתה גם אמיץ ביותר. גם גריפינדור יכולה להתאים. גם סלית'רין. יש בך סלית'ריני. טוב לפחות בית אחד אני בטוחה שאתה לא תלך אליו, וזהו הפלפאף. אני ממש לא יודעת באיזה בית מבין השלושה לשבץ אותך.
"פרופסור דיפט, אני לא יודעת באיזה בית לשבץ אותו!" אמרה המצנפת בקול. כל הבוגרים באולם היו מופתעים ביותר למשמע מילים אלו מין המצנפת. 
"פרופסור הרגוס, אני צריכה שתבצע ביאור הכרה. אולי כך נדע לאן הנער מתאים ביותר." הרגוס התקרב על טום.
"לגילימנס!" בראשו של הרגוס רצו זיכרונות רבים.

"טום בבקשה! תעצור את זה זה שורף!"
"אני לא רוצה בן פריק." 
"תראו טום ערום! טום ערום! תמצא בגדים חתיכת עני!"
"לא בבקשה! לא התכוונותי טום. אני לא יציק לך יותר לעולם, אני נשבע. אני בטוח! לא!!!"

"סלית'רין." אמר הרגוס.

**********************************************

מיקום:משרדו של הורוס סלגהורן

שנה:1944

"שלום לכל תלמידי השנה השישית. היום ברצוני לתת לכם משהו מיוחד, היום אתם תכינו את שיקוי המוות החיי." אמר הורס סלגוהרן. "אל תחשבו שאתם עובדים לחינם. היום אני מציע פרס למי שיכין את שיקוי המוות החי בצורה המושלמת. כמובן שזה יהיה קשה, כי עד היום אף תלמיד לא הצליח בכך. אתם יכולים להתחיל." לאחר שעה סלגהורן בדק את השיקויים. הוא הגיע אל טום, ןנעמד מולו.
"זה מעולה טום! אבל לא מושלם כמו שאני מחפש. מצטער." בעינינו של טום בערה אש.
"תלמידים, הקרוב ביותר היה טום, אבל למרבה הצער,אף הוא לא היה מספיק טוב, אז הפרס הזה נשאר אצלי. יום טוב לכולכם."
"אדוני!"
"כן טום? אתה לא כועס נכון?"
"לא, לא, אדוני." טום כעס מאוד. "פשוט רציתי לשאול אותך משהו."
"מה זה טום?"
"הלכתי לספרייה, ועיינתי במדפים האסורים." סלגהורן היה אומר לכל תלמיד שאסור לו להסתכל במדפים האלה, אך טום לא היה סתם תלמיד עבורו ולכן סלגהורן המשיך לקשיב.
"ושם מצאתי מושג שלא היה ברור לי." 
"מה היה המוסג הזה טום?"
"הורקרוקסים, אני חושב. אבל אני לא בטוח שקראתי נכון."
"טום, נזכרתי שיש לי עוגת דלעת בתנור. נדבר בפעם אחרת." סלגהורן נעלם במהרה. במשך כחודש טום הביא מתנות לסלגהורן והמשיך לשאול אותו על אותו הורקרוקסים, עד שיום אחד, סלגהורן נשבר וענה לטום אל השאלה.
"טום, אתה שואל את זה למתרות ידע בלבד, נכון טום?"
"כן, כן, אדוני. רק למתרות ידע."
"הורקרוקס זה חפץ, בו קוסם טמן חלק מנישמתו." 
"איך מחלקים את הנשמה אדוני?"
"אני בטוח שתוכל לנחש טום." 
"ברצח?" שאל טום.
"כן." סלגהורן נחרד מהמילה.
"אדוני אפשר לפצל את הנשמה יותר מפעם אחת? נגיד, שבע פעמים?"
טום, זה לא נורא לחשוב על רצח אחד? שבע פעמיים?"
"אדוני, זה למתרות ידע בלבד."
"טוב טום, כן. אפשר לחלק את הנשמה גם לשבעה חלקים."

מבוטא על ידי-hyacouel 

הפרק הקודם