מיתר של קסם

תמיד חלמתי לקבל מכתב מהוגוורטס, אתם יודעים. וכמו כל ילד וילדה ברחבי העולם חיכיתי בקוצר רוח לגיל אחד עשרה ונאחזתי בסיכוי הקלוש שאני גם אקבל מכתב להוגוורטס.

לכן, ביום שני, כשחזרתי מבית הספר ובדקתי כהרגלי בתיבת דואר בציפייה לראות שם את המכתב המיוחל, התאכזבתי קשות כאשר התיבה חיכתה לי רגע חוץ מכמה דפי פרסומות על בית ספא חלומי לנשים שנמצא בצפון. זהו, אבדה תיקוותי ללכת להוגוורטס. הנה, היום חגגתי אחד עשרה ושום מכתב לא המתין לי בתיבת דואר.

כשנכנסתי הביתה הוא חיכה לי רועש ומבולגן כתמיד. ככה זה שיש לך שתי אחיות קטנות ועוד אח אחד בן שנה ושלושה חודשים, אף פעם לא משעמם. היום הם חזרו מוקדם יותר ואבא לא הלך לעבודה מאיזושהי סיבה כך שהוא ניגן בפסנתר והמנגינה התפשטה לכל רחבי הבית.

אמלי ומאיה ישבו על רצפת הסלון ורבו על איזה קלמר מלא בטושים. לידם, שקוע במחשבות עמוקות שכב מייק בערסל שלו ועיניו האפורות והגדולות בהו בטלוויזיה שהתרוצצו בה מספר דמויות מנינג'אגו.

"היי,” קראתי בתרעומת. “למה המשכתם בלעדי? זה לא פייר!”

אמלי ומאיה השתתקו, הביטו בי לרגע במבטים מבולבלים, כמתקשות להבין מאיפה צצתי ואז משכו בכתפיהן וחזרו לריב על קלמר הטושים.

"והקלמר הזה שלי!” קראתי בכעס ושלפתי אותו מידיה של אמלי ובכך סיימתי את המריבה.

"סופי,” שמעתי את קולו של אבא קורא לי מהחדר הסמוך. זרקתי את הילקוט על הספה ומיהרתי אליו. “אימא אמרה לי להגיד לך שתעלי אליה ברגע שתחזרי,” הוא אמר. “ויש שניצל תירס במקרר אם את רעבה.”

עליתי מהר לחדר הורים שהיה נמצא בקומה השנייה. אימא חיכתה לי שם יושבת על מיטתה עם ספר ביד.

"יש לך שיעורי בית?” היא שאלה אותי.

"בגלל זה קראת לי?” התעצבנתי. “בשביל שיעורי בית?”

"כן, ותכבאי את נינג'אגו, את לא יכולה לראות שום דבר עד שתעשי את שיעורי הבית.”

פלטתי נשפת כעס. “וחשבתי שבגלל שלא הלכת היום לעבודה שלך אז תעשי שניצלים. כבר שבוע שלם את מבטיחה את זה.”

"אני יודעת סופי,” אמרה אימא. “אבל היום אני חלשה.”

"מה, בגלל התינוק בבטן שלך?” שאלתי והבטתי בבטנה ההרה.

"כן, בגלל התינוק בבטן שלי, הוא כבר ממש נהיה לי כבד, את מבינה?”

הנהנתי בראשי בהבנה מלאה. בטח שאני מבינה. התינוק נהיה כבד ולכן אימא לא יכלה להכין היום שניצלים ואולי תכף יהיה לי תינוק חדש. תחושת חשיבות מילאה אותי, רק אני יודעת את הסוד הזה. לא אף אחד אחר, כי אני הבכורה.

"טוב, אימא את תנוחי עכשיו,” החלטתי וכיווצתי את פני ברצינות. “אל תדאגי אני ארגיע את אמלי ומאיה ואני אעשה שיעורי בית יחד עם אבא ואז אני אדאג שהוא יחמם לכולנו שניצל תירס.”

"כל הכבוד סופי,” חייכה אימא. “ידעתי שאפשר לסמוך עליך.”

מלאה בחשיבות עצמי ובתחושת שליחות ירדתי בחזרה למטה וכיביתי את הטלוויזיה. מייק החליט לקום מעריסתו והחל לטייל ברחבי הבית כשהוא מלמל לעצמו דברים בלתי מובנים. אבא הכין לכולנו שניצל תירס והאכיל את מייק ברסק פירות.

הכל הלך כשורה עד השעה שלוש אחר הצהריים. פתאום השכן שלנו, אדון קופר, דפק בדלת כשעל שפתיו מבצבץ חיוך קטן אך עיניו דאוגות.

"אבא מה קורה?” מיהרתי לשאול.

"אימא ואני הולכים לסידורים,” הוא אמר וקרץ לי בעין אחת. אימא בדיוק ירדה במדרגות באיטיות אבא נחלץ לעזור לה ושניהם מיהרו החוצה ונכנסו למונית.

"אדון קופר, אימא הלכה להוציא את התינוק?” שאלתי אותו אחרי שהמונית נעלמה משדה הראייה מהחלון.

"הפתעה,” ענה לי אדון קופר בחיוך שגילה לי את התשובה.

חייכתי חיוך ענק ועליתי לחדרי. שום דבר לא הכין אותי למה שחיכה לי שם. אוח גדול ומרשים עמד על המיטה שלי והוא אחז במקורו מכתב צהוב. לידו עמד איש לבוש בגלימה חומה ארוכה.

פלטתי צרחה אימתנית.

"סופי,” קרא אדון קופר מלמטה ושמעתי אותו עולה במהירות במדרגות. “סופי הכל בסדר?”

נשמתי נשימה עמוקה ומיהרתי לסגור את הדלת. “ז..זה שום דבר,” אמרתי במהירות. “ס..סתם מפלצת, הרגתי אותה.”

"מפלצת?” קרא אדון קופר.

"נו, היתושים הענקיים האלה שנמצאים בתיקרה בקיץ,” עניתי. “הם מפלצות אמיתיות.”

"אהה,” הוא היה נשמע מבולבל. “טוב, בסדר, אל תצרחי ככה, הבהלת אותי.”

"ב..בסדר,” מיהרתי לומר. “סליחה.”

רק אחרי ששמעתי אותו יורד בחזרה למטה שחררתי נשימה עמוקה שהייתה כלואה בתוכי ומיהרתי לנעול את הדלת.

"מה לעזעזל?” מלמלתי בחולשה ושקעתי אל תוך הפוף הורוד שעמד מאחורי.

		הפרק הבא