כישוף של מוגלגים

שלום!

רק חשוב לי לציין שהפאנפיק מדורג כpg13, אבל אין אלימות מפורטת.

הפאנפיק פשוט לא מתאים לpg, וpg13 זה הכי קרוב שמצאתי לדירוג. הפאנפיק נמצא איפושהו באמצע בין שניהם.

בכל מקרה, לזניה לכולנו וקריאה נעימה!

בדרך חזרה, כשאני יושבת עם מטען מיטלטל מעלי, עם חברים וממתקים מפוזרים על המושבים סביבי, כשאני צופה בגבעות והיערות חולפים במהירות על פני, אני לא יכולה שלא להיות קצת עצובה. 

נגמרה השנה ואין יותר לימודים למשך כל הקיץ, עזבנו את הוגוורטס ואנחנו חוזרים הביתה. 

עצוב לי לחשוב על הטירה הריקה בלי המוני התלמידים בתוכה שכושלים וממהרים במסדרונות המבלבלים ובמדרגות המוזרות.  

בלי כשפים מרגשים ושיעורי היסטוריה משעממים.

עצוב לי לחשוב על הרוחות שנשארות לבד בטירה הגדולה, על חדרי המועדונים הריקים ועל גמדוני הבית שנשארו בלי עבודה למשך קיץ שלם.  

אבל אני שמחה לחזור הביתה.

למען האמת, אני אפילו קצת מאושרת. 

אמא, אלן, סבתא. 

לילו.

כשאני חושבת עליה הלב שלי מתחיל לדפוק מהר יותר ואני רוצה שהרכבת כבר תגיע. 

לילו הייתה חברה שלי מאז שאני זוכרת את עצמי.

אין מישהו אחר בכל העולם שיותר הייתי רוצה שייסע איתי להוגוורטס, אבל לילו היא מוגלגית. 

היא כעסה עלי שסיפרתי לה שאני נוסעת לפנימייה. לא דיברנו יומיים, אבל אני לא הייתי מודאגת. 

ידעתי שהיא פשוט מפחדת להישאר לבד, בלעדי. 

בקיץ האחרון, של שנה שעברה, לילו צבעה את כל השיער שלה חוץ מהשורשים לכחול טורקיז, בלי לספר להורים שלה. אמא שלה התחרפנה, כמובן, אבל ללילו זה לא הפריע. כזאת היא לילו.

שלווה ורגועה ועושה מה שהיא רוצה, אבל בשום אופן לא מפונקת. 

מסתבכת בצרות ויוצאת מהן, קשה ורכה, עצובה ושמחה.

 אבא שלה מת בשנה שעברה כשהייתי בהוגוורטס. היא הייתה עצובה, עצובה, עצובה, שזה שתי עצובה יותר מהרגיל. 

 היא ממש אהבה את אבא שלה. 

הוא לא כעס עלינו בכלל כשנכנסנו לבית שלה עם גור חתולים קטן ומטונף יום אחד אחר הצהריים - הוא רק אמר לנו לנקות אותו ולהסתיר אותו מאמא שלה.

 גם אני חיבבתי אותו מאוד. הוא היה הדמות האבהית היחידה בחיי, כי סבא שלי מת כשהייתי קטנה, אמא שלי מעולם לא אהבה בנים ואלן הוא אחי הקטן. 

עברו כמה שעות.

פיטפטתי וצחקתי וזללתי המון ממתקים.

שיחקתי טאקי מתפוצץ ואכלתי סוכריות ברטי- בוטס, הכפלתי את אוסף קלפי הצפרדעים שלי וכמות עוגות הקדרה שנכנסו לפי מספיקה לקיץ שלם, אם לא לשנה.

על המושבים מסביבי היו פזורים ממתקים מכל הסוגים, וגם כאלו שלא היה להם סוג, כאילו שאני בחנות ממתקים זעירה ומבולגנת. 

ככה העברתי את השעות האחרונות לנסיעה. 

ואז, בלי ששמתי לב, הגענו.

תגובות?

		הפרק הבא