כישוף של מוגלגים

הי!

פרק שני!

פרק שני פעם שניה!

וזהו.

קריאה נעימה, לזניה לכולנו, תגובות בשבילי, בבקשה, בבקשה. (כי זה פרק שני. אז שתי פעמים פרק שני ושתי פעמים בבקשה. )

תהנו!

ברציף אמא אלן וסבתא חיכו לי, כמו תמיד. 

שערו הערמוני של אלן ארך, ועכשיו הקיף את את פניו כמו מסך. הוא זינק עלי בחיבוק דוב של אח קטן.

צחקתי. 

שיחררתי זרוע אחת והנחתי את המזוודות שלי על הרציף.  כרעתי על ברכי מולו, כך שעיני יהיו נמוכות מעט מעיניו. 

הסטתי  את שערו מעל מצחו.

 חייכתי. 

"נו?" לחשתי לו. "מה קורה בחזית אלן?" הוא הצמיד את מצחו למצחי. 

"שמחים לקבל אותך בחזרה לכוחותינו." לחש לי בחזרה. 

"מצפים בקוצר רוח לעלות לרכבת בשנה הבאה?" שאלתי. 

"אכן" הוא טמן את פניו בכתפי.

 כרכתי את זרועותיי סביבו והתרוממתי באנקה, שומטת אותו כמעט מיד. 

"אתה אדוני, ללא ספק,  גדול מדי וכבד מדי בשביל זה." פרעתי את שערו הארוך. תפסתי אותו בצידי גופו ודגדגתי אותו עד שנפל מרוב צחוק. נשקתי לקודקודו.  

 אמא וסבתא הביטו בנו בחיוך.  

שערה של סבתא היה אסוף בשתי צמות כסופות, מבריקות וארוכות שהגיעו עד מותניה. היא פרשה את ידיה לחיבוק, כורכת אותן מסביבי. 

גלימתה של סבתא הייתה ארוכה ומלאת כיסים נסתרים, ששימשו כמנסע לשבעה צמרורים מקסימים.

 "אוי שלום!" קראתי כשטיפסו עלי. "שלום לכם מתוקים!" 

הם צייצו בתגובה. 

"שלום לך לימיו!"  ציחקקתי  לעבר צמרורית קטנה וטורקיזית שהתחככה באוזני. 

"שלום ארלונדי!" צהלתי לעבר צמרור בצבע ירוק מנטה שניסה להכניס את לשונו לאפי. 

"שלום ג'רמיין!" ליטפתי בין אוזניו של צמרור אדמדם שהתיישב בכף ידי. 

"שלום קלילרי!" נישקתי את אפה הקטן של צמרורית סגולה וירוקה שהתמקמה על כתפי.

"שלום לך, גברת חוצפנית שכמותך, ליקרילי, איך ולמה את יושבת לי על קצה הראש?" הורדתי צמרורית כחלחלה מראשי, מניחה אותה על כתפה של סבתא. 

"שלום קריליץ!"  קילפתי צמרור ירקרק מהברך ושמתי אותו בתוך שערו של אלן. 

"שלום ג'יימיני!" הוצאתי מתוך כיסה של סבתא צמרורית קטנטנה, צהבהבה וצמרירית, שהייתה כל כך קטנה שיכלה להתיישב בתוך אוזני בנוחות. 

"שלום אמא!" אמא אמרה. 

היא חיבקה אותי ונשקה לאפי. "איך עברה עליך השנה, אמא? מה שלומך? איזה כיף לראות אותך, אמא! אני אוהבת אותך כל כך, אמא. " היא אמרה. "אני אוהבת אותך כל כך, אמא. " חזרתי אחריה. 

היא חייכה. 

לאמא יש עיניים בצבע טורקיז כחלחל כהה מדהים.  כשהיא מחייכת או צוחקת, הן מצתמצמות לשני פסי צבע עם מסגרת צפופה של ריסים כהים. 

יש לה פנים צרות ובהירות, שערה הקצר ערמוני, גופה קטן, צנום וחזק ואוזניה מחודדות קלות. 

הגלימה שלה הייתה מרופטת מעט והדיפה ריח של בית. יכולתי להרגיש את שרביטה נלחץ לבטני מבעד לשכבת הבד הכחולה דהויה. אצבעותיה הדקות הברישו את שיערי וריפרפו על פני. 

היא הייתה כל כך מוכרת ונעימה ואימהית בצורתה המיוחדת, שרציתי לבכות לתוך גלימתה ולטפס עליה כמו שהייתי עושה כשהייתי קטנה. אבל לא הייתי קטנה. למעשה, בשנה הזאת שחלפה, גובהי כמעט השתווה לגובהה.  אמה ניגבה דמעה מתחת לעיני. היא נשקה למצחי. 

"גם אני התגעגעתי אליך, חתלתולה."

הפרק הקודם