אנחנו נמות בסוף היום

הי.

לפני כמה ימים גמרתי לקרוא את 'שניהם מתים בסוף'. 

לאורך כל הספר חשבתי: אני חייבת לכתוב פאניק על זה! אז כתבתי, והנה הוא. 

אפשר לקרוא את הפאנפיק גם אם לא קראתם את הספר.  

לזניה לכולנו, קריאה נעימה! 

פרץ הצעקות נקטע. הטלפון שלי מצלצל. אני מזהה את הרינגטון. אבא עומד זועם ומזיע, פניו אדומות. הזעם שנראה בהן מתחלף באימה.  גם הוא מזהה את הרינגטון.  

בבקשה, שהטלפון יפסיק לצלצל. בבקשה, בבקשה, בבקשה, שכל הלילה הנורא הזה יהיה חלום. 

 אבל הטלפון לא מפסיק לצלצל. הוא ממשיך להשמיע את הדנדון העמוק של פעמון כנסיה מיושן, הרינגטון של תחזית המוות.

 אני עומדת למות היום. 

הידיים שלי רועדות. אני מרימה את הטלפון והוא כמעט נופל. אני עונה לשיחה, קולי מהוסס. שבור. רועד. "ש..שלום?" קול נשי מוכר עונה מהצד השני. "שלום. קית'ולי בראסון?" 

אני נושמת בהקלה. זה לא השם שלי. "לא. אני קית'אלי בראלסון. או סתם קית'. זאת טעות בשיחה, ובלי קשר אני צעירה מדי בשביל למות. אני עדיין אפילו לא בת שבע עשרה, כאילו, אני כן בת שבע עשרה, שבע עשרה מחר.. אני אהיה בת שבע עשרה מחר.. אני מצטערת. אני.. אני מדברת יותר מדי. סליחה"

 לחיי סמוקות. אבא מביט בי. אני חולפת על פניו ועולה במדרגות לכיוון החדר שלי. 

אני רואה את גופו זז, שריריו נמתחים ונקפצים. הוא לא רוצה שאני אלך, הוא לא גמר לצעוק עלי עדיין. 

הוא יודע שאני יודעת שהוא לא רוצה שאני אלך. הוא יודע שבדרך כלל הייתי נשארת בסלון. 

הוא לא אומר כלום.  

" אוי.. סליחה.. אני מתנצלת. " אומרת האישה מהצד השני. 

"אני מתנצלת. אני…" קולה רועד. 

"אני.. סליחה. סליחה. " היא מכחכחת בגרונה. "סליחה.  קיוויתי שזאת לא את. פשוט.. פעם אחת בחיים שלי רציתי ש.. שמשהו יהיה בסדר. סליחה. סליחה. " 

אני מתישבת על המיטה, בוהה בציורים שעל הקירות.

  החדר הזה היה החדר שלי מאז שהייתי בת אחת עשרה, ומאז הספקתי לצפות כמעט את כל הקירות  בציורים. 

המטרה הייתה שבשנה שבין הגיל שבעה עשרה לשמונה עשרה כל הקירות יהיו מכוסים, שלא יראה שמץ מהגוון הלבן שמנת מלוכלך.   

אני מבינה מאיפה הקול מוכר לי.

" בראדי…?" אני שואלת. 

בראדי הייתה החברה הראשונה שלי. הכרנו כשהייתי בת ארבע עשרה.  היא הייתה הקראש הראשון שלי.  "כן." בראדי עונה. "כן, זאת אני. אוף, זה כזה דפוק. העולם הזה כזה דפוק. לגמרי דפוק. " 

בראדי מבוגרת ממני בכמה שנים. היא בטח בת עשרים עכשיו. "לא ידעתי שאת עובדת בתחזית מוות" אני אומרת.  "כן." היא אומרת.

 "אני צריכה את הכסף. אני זקוקה לו כמו שדג זקוק למים. אבל, באמת, באמת באמת הלוואי שלא הייתי. אוף. זה דפוק. הכל דפוק. "  כן. הכל דפוק. אני נושמת עמוק.  "רגע," אני אומרת. "אז לא טעית בשיחה? " שקט. "לא. לא. לא. לא." בראדי מתפרצת. אני יכולה לשמוע את הבכי בקולה. 

"לא טעיתי בשיחה! הלוואי שהייתי טועה. הלוואי ששום דבר מזה לא היה קורה אני…. סליחה. אני אמורה להיות רגועה ומרגיעה, לעשות את העבודה שלי ולא לבזבז לך זמן מיום הסוף שלך. אז ככה…." ואז היא נותנת לי רשימה של דברים שאני יכולה לעשות ביום הסוף שלי. את תחזית מזג אוויר. רשימה של אפליקציות שאני יכולה להשתמש בהן. דברים כאלו שלא עוזרים לי בכלל. 

אני עומדת למות היום.

אני עומדת למות היום.

אני עומדת למות היום.

בראדי בוכה. הבכי שלה מוכר לי כמו כף ידי. הלוואי שהייתי יכולה לחבק אותה. 

"... וקית' " כשהיא אומרת את השם שלי הקול שלה רועד. " בשם כולנו כאן בתחזית מוות…" היא משתנקת. 

" אנחנו מצטערים מאוד לאבד אותך ומקווים… מקווים שתנצלי כל רגע.. מהיום הזה ו…  " 

הקול שלה מתחזק. "החיים לא הוגנים. קית', בשם עצמי, אני אוהבת אותך.

 לא כמו שאהבתי אותך פעם, כמובן, אבל אני אוהבת אותך.

 תנצלי את כל הזמן שנשאר לך. זאת הייתה זכות להכיר אותך ו… וזה בולשיט גמור, כל העסק הזה. 

אנשים לא אמורים למות כל כך צעירים, וזה לא מגיע לך.

 מגיע לך לחיות חיים ארוכים ומלאים ברגעים קסומים. בכל מקרה.. " 

היא משתנקת. 

" בכל מקרה אני מבזבזת לך את הזמן. לכי תעשי משהו שאת אוהבת, או משהו שלא עשית ורצית לעשות. לכי…. " היא משתתקת.  " אין לי מושג מה עושים בימי סוף. לעזאזל עם זה.

 זאת אמורה להיות העבודה שלי, אבל לעזאזל, שתלך לעזאזל, העבודה הזאת. " אני יודעת שבטח מקליטים אותה. 

גם היא כנראה יודעת את זה, אבל לא אכפת לה. "בראדי." אני אומרת בקול רך. 

"בראדי. אל תגידי את זה. כן, זה דפוק, בטח. אני עומדת למות היום. אני יכולה למות עכשיו. אבל בראדי, התפקיד שלכם הוא להודיע לנו, לבאים בתור, על המוות. אתם לא גורמים אותו. אתם לא אחראים לו. אתם רק מודיעים. נותנים התראה מראש. אתם נותנים לנו זמן להתכונן. זה דפוק, לגמרי דפוק. אבל בראדי, את לא עשית שום דבר. הכל לא בסדר, אבל את לא עשית שום דבר. 

אני צריכה לגמור, בראדי. אני צריכה לצאת מהחדר שלי וללכת. 

אני צריכה להפסיק לבזבז זמן. אנ אוהבת אותך, בראדי. לא כמו שאהבתי אותך פעם, כמובן." אני מצחקקת במרירות, כי אי אפשר לצחקק בצורה אחרת ביום הסוף שלך. "לכי תשתי כוס מים, בראדי. לכי תשטפי פנים. יש לך עוד שיחות לעשות. אני אוהבת אותך בראדי." ואז אני מנתקת. אני שוכבת לאחור במיטה שלי. אני מתהפכת על הבטן ונושמת את השמיכות. אני שואפת את הריח אלי. אני מתעטפת בו כולי. אני נרגעת. 

דמעותי נספגות בשמיכות. 

אני עומדת למות היום.

		הפרק הבא