אנחנו נמות בסוף היום

שלום. 

אז כך- 

שיניתי את המבנה של הפאנפיק. זה לא פאנפיק- זו סדרה קצרה ( או ארוכה) של פיקצרים. 

אחרי הרבה זמן שלא עידכנתי, זה קורה עכשיו. מדהים. 

תהנו.

אני מתעורר מהצלצול של הטלפון שלי. אני מכיר את הרינגטון, כמובן. אלו תחזית מוות, שמתקשרים להגיד לי שאני עומד למות היום. אני רוצה לזרוק את הטלפון לקצה השני של החדר.  אני עונה. "היי. אני מתקשר מתחזית מוות. פטריק וויליאמס?" קול עבה מדבר מהצד השני. "כן," אני אומר. "זה אני." ידעתי שזה עומד לקרות, כמובן. ציפיתי שזה יקרה בקרוב- במיוחד לאחר שמצבי הורע כל כך לפני שבוע. "כן. פטריק, צר לי לבשר לך שמתישהו בעשרים וארבע השעות הקרובות תמצא את מותך. ועת שאין באפשרותנו לעשות שום דבר כדי להשהות זאת, עדיין יש לך הזדמנות לחיות." אני צוחק.

" אפשרות לחיות? עם המכונת חמצן שאני צריך לגרור לכל מקום וה-" דברי נקטעים בשיעול שמטלטל את כל גופי. 

"אני מצטער." האיש נשמע כנה. 

"כן, גם אני," אני אומר ומנתק את השיחה. מה אני צריך את הרשימה הזאת של דברים שיעזרו לי לחיות את היום סוף שלי? למען מה, לעזאזל, אני צריך להקשיב לו משנן רשימה של עידודים חסרי משמעות ואמירות פט- אני שוב משתעל. הריאות שלי שורפות. אני נשכב אחורה על הכריות ובוהה בתקרה הלבנה שפס של אור ירח שהצליח לחמוק מבין הווילונות הלא-מוגפים-היטב מאיר אותה באור המוזר הזה של אמצע הלילה. אני מסתובב על צידי וחווה רגע של צלילות מרשימה כשאני מסתכל על העציץ המסכן שלי, שמואר בפס הזה של האור. אני רואה את חלקיקי האבק הקטנים שכמו מרחפים בתוך האור. ולרגע, אני פשוט מבחין בכל הדברים שישנם. 

ואז אני נרדם. 

זה קצר. ידוע. 

הבא עוד יותר קצר:) 

תגיבו. 

הפרק הקודם		הפרק הבא