חיי מכשפה

קודם כל, אני רוצה להודות למאיה - שאתם בטח לא מכירים, או שכן? - שביטאה לי את הפרק.

תהנו (אני מקווה):

פרק א'

אשלי

"תראי, אשלי, גלימות!" אמרה לי מייבל. ליתר דיוק, צעקה ישר לתוך האוזן שלי. "תראי, אשלי, שרביטים!"

"מה את רוצה עכשיו?" שאלתי בחוסר עניין.

"תראי, אשלי, אשלי!"

"מה את רוצה ממני, מייבל?!"

"נעליים!"

"אוך," מייבל, אחותי הקרצייה בשילוב עם חנויות זה דבר קטלני לסביבה.

עכשיו אני תקועה פה איתה במקום בשם 'סמטת דיאגון', רחוב מלא חנויות, ומנסה לרסן אותה כדי שלא תבזבז את כל הכסף שלה בבת-אחת, בייחוד לא על משהו כמו נעליים. מצמרר, אני שונאת קניות.

"אשלי!"

"מה עכשיו, מייבל?!"

"תראי, ספרים!"

"מה? איפה? למה לא אמרת לי קודם?" צווחתי.

אולי קניות זה לא דבר נורא כל-כך.

"שם," היא צחקה והניפה את שיערה האדום."לכי כבר! אני אסתדר לבד!"

"את בטוחה שתסתדרי?" שאלתי.

"כן, כן." אמרה במהירות. "ברור."

"ולא תלכי לאיבוד, נכון? גם לא בכוונה?" שאלתי בחשש.

"למה נראה לך שאני... רגע, מה את רומזת בדיוק?"

הרמתי גבה. היא באמת צריכה שאני אזכיר לה?

"את זוכרת את יום ההולדת ההיא של  אמילי בקניון?"

"דא! איך אפשר לשכוח?"

"ואת זה שבטעות הלכת לאיבוד?"

"כן..."

"ושמצאו אותך ליד חנות בגדים?"

"כן, אבל לא קניתי כלום, לא היה לי כסף!"

"כן היה לך! אמא נתנה לנו!"

"ו...?"

"את לא קונה כלום!"

"נו, אשלי!" יללה מייבל. "באמת, חולצה אחת לא תזיק, אם כבר מדברים אולי זוג מכנסיים או שניים ונעליים, הרבה נעליים מכל הסוגים!"

"לא... הו, לא. רק אל תתחילי להתבכיין לי פה." הסתכלתי עלייה ונתקלתי במבט הכלבלב המתחנן שלה. "פני הכלבלב האלה שלך לא פועלים עליי." הוספתי.

"את רעה." אמרה ושליבה ידיים על חזָה. "את יודעת מה? בואי נקנה את הציוד לבית ספר ונלך מפה כבר."

"טוב." אמרתי.

היא חייכה, מה שאומר – משהו רע עומד לקרות לי. והיא תגרום לו.

כבר ברגע שנכנסנו לחנות הספרים התבררה לנו עוד עובדה על קוסמים לונדונים ביום ראשון:
הם – כולם, ככל הנראה – קמים מוקדם בבוקר. כולם ללא יוצא מן הכלל. משוגעים.
נדחפתי בין מדפי הספרים בניסיון להגיע אל המוכר. פתאום שמעתי קול של רגליים רצות. הסתובבתי מהר, אבל כנראה לא מספיק,
והסתכלתי במבט אבוד על גבה של אחותי הנעלמת. טוב. היא תחזור. חשבתי.

...מתישהו.

מייבל

חופש... אמנם לא ככה תיארתי אותו אבל חופש הוא חופש, וזו עובדה.

הצלחתי לברוח מאשלי. אני בטח הולכת לחטוף על זה אחר כך. לעזאזל.

ידעתי שהיא בקלות יכולה להשיג אותי בריצה, אם – כמובן – היא לא תיפול. אשלי הייתה די מגושמת בריצה,
כך שהסיכויים שהיא לא תיפול היו קלושים. בכל זאת הגברתי את מהירות הריצה.

איזה כיף לרוץ! אין אף אחד שיפריע לי בדרך... התחלתי לחשוב. אני חייבת...

"אווו!" קראתי, כנראה נתקלתי במשהו, או מישהו.

הסתכלתי. זה היה ילד בגילי בערך, היה לו שיער שחור ושמנוני ועיניים שחורות וקרות.

"אולי תסתכלי בזמן שאת הולכת?!" צווח עליי.

"אולי תחשוב בזמן שאתה מדבר?!" השבתי לו, עצבנית לא פחות ממנו. "אם היית חושב אני בטוחה שהיית יודע שמה שאמרת לא היה מנומס, במיוחד לאור העובדה שאתה אשם בכך!"

"אני-" הוא ניסה להמשיך לדבר, ניסה, אבל אני קטעתי אותו.

"אתה מה? אידיוט? דפוק? חסר חמצן שמגיע למוח ? מה אתה?" צווחתי. משום מה הילד ההוא עיצבן אותי. "שמעת פעם שזה לא יפה לצרוח על מי שבדיוק נתקלת בו?!"

" את נתקלת בי! אז אל תצרחי עליי!"

אתה יודע מה?" צרחתי.
"מה את רוצה עכשיו?!" השיב.

"טוב." אמרתי ברוגע.

"טוב?" חזר.

"כן, טוב." אמרתי בפשטות. "אני לא אצרח עליך"

"מוזרה שכמוך. למה?" שאל.

תראו מי שמדבר! חשבתי.

"אחותי תמיד אמרה לי לא להתווכח עם טיפשים ממני כי אנשים עלולים לא לשים לב להבדל בינינו." אמרתי לו.

הוא כנראה החליט להגיב בהערה ארסית נוספת, ידעתי שאני לא התאפק ואחזיר לו.

פתאום שמענו צעקה: "סוורוס, סוורוס איפה אתה?"

"אני פה!" צעק הילד בחזרה.

"סוורוס? זה השם שלך? ואוו, כנראה ההורים שלך ממש שונאים אותך, מה?" גיחכתי.

הוא לא שמע אותי. סתם בזבוז של עקיצה. חבל.

הילדה שצעקה התקרבה בריצה, היה לה שיער ארוך אדום, כמו לי. זה עיצבן אותי, אני רגילה להיות הג'ינג'ית היחידה באזור, הכי בולטת.
לפחות צבע העיניים היה שונה, שלה היו בצבע ירוק אזמרגד בעוד לי היה צבע חום דבש-שוקולד.

"לילי!" הילד המרגיז צעק.

"היי," היא התנשפה "מי זאת?" ישר ולעניין.

"זאת ילדה מעצבנת שנתקלת באנשים." ענה במקומי.

"אני? באמת?זה בדיוק מה שחשבתי עליך,סוורוס" השבתי ואז פניתי אל לילי: "אני מייבל, את לילי, נעים מאוד."

"נעים מאוד, מייבל. אני מקווה שהוא לא עצבן אותך יותר מידי. קוראים לו סוורוס סנייפ" הציגה אותו.

"תמשיכי לקוות..." מלמלתי כמעט בלי קול לעצמי.

"אמרת משהו?"

"לא..." שיקרתי.

"גם את קונה ציוד? רוצה להצטרף אליי?"

"אין בעיה," עניתי "אבל קודם נמצא את אחותי."

"איך היא נראית?"

"בגובה שלי... יש לה שיער חום בהיר קצר מאוד ועיניים חומות כמו שלי"

"נהדר, עוד גמדה פטפטנית." פלט סוורוס.

"בואי!" אמרתי ללילי ומשכתי אותה ביד אחת אל חנות הספרים. "נמשיך בלעדיו"

"טוב. ביי,סוורוס, נתראה עוד מעט." היא אמרה.

גלגלתי עיניים ואז הוספתי: "היי, סנייפ! חנות הסבונים בהמשך הרחוב!"

כשהתקדמנו ראיתי בתוך החנות את אשלי מדברת עם המוכר.

האצתי את צעדיי בזמן שלילי נגררה מאחוריי. היא הייתה צריכה לרוץ כדי לא ליפול.

"אשלי, אשלי!" צעקתי.

היא הסתובבה אליי.

"הו, היי מייבל. לא היית צריכה לצעוק לי לתוך האוזן. מי זו?"

"נעים מאוד. לילי – אשלי, אשלי – לילי." הכרתי בין השתיים.

"אשלילילי?" שאלו שתיהן ביחד.

"אה-אה." אמרתי ושלושתנו התחלנו לצחוק.

שאר היום עבר באורח די רגיל ולא מסוכן. אנחנו סיפרנו על עצמנו ולילי סיפרה על עצמה.

מסתבר שהיא בת מוגלגים, אבל היא ידעה על עולם הקוסמים יותר מאיתנו כי לה מישהו סיפר עוד קודם. מישהו מעצבן מעוד בשם סוורוס סנייפ.

ועכשיו – למי שלא הבין – אני ואשלי לא בנות של מוגלגים. אמא היא חסרת קסם להורים קוסמים ואבא הוא מוגל. סבא וסבתא שלנו מתו אחרי ששיקוי שהשתבש להם התפוצץ. זה קרה לפני שנולדתי. מאז אמא הסתירה את העובדה שיש סיכוי שאני ואשלי מכשפות. אפילו אבא לא ידע עד שתום קיבל מכתב כמו שאנחנו קיבלנו.

עכשיו מסתבר שתום ידע על זה כל הזמן, והוא מסיים ללמוד בהוגוורטס השנה. הוא תלמיד השנה השביעית. הוא, תום, האח הגדול שלנו עם השיער שנראה כאילו הוציאו לו את הצבע בכוח, קוסם! מי היה מאמין...

הא! ואני חשבתי שהוא הולך לפנימייה למחוננים או משהו. חנון.

-----------------------------

אני יודעת שחלק מהפיסוק נמצא במקום הלא נכון או שהוא חסר. יש בעיה עם המחשב שלי... נסו להתעלם...

הפרק הקודם		הפרק הבא