בית הספר למלאך ולנחש

חזרתי!

אני מקווה שלא התייאשתם ממני.

כבר יצאה הגרסה של נטפליקס לבלט"ר!

עוד לא ראיתי אותה, אבל אני בטוחה שהיא פיצוץ.

קבלו פרק שני!

אזהרת אש.

אזירפאל וקרואולי ניתקו לבסוף את ידיהם.

"אני צריך ללכת," נאנח אזירפאל. "ההורים שלי בוודאי דואגים לי."

"גם אמא שלי-" התחיל קרואולי להגיד והיסס.
"טוב, לא נראה לי שהיא דואגת אבל היא בטח שואלת את עצמה 'הי, איפה קרואולי? לא ראיתי את הפרצוף שלו מאז הבוקר.' אז כדאי שאני אקפוץ הביתה."

"ובכן, להתראות, קרואולי," אמר אזירפאל ונופף מעט בידו.

קרואולי חייך חיוך מאולץ.

"נתראה, אזירפאל," הוא אמר. "אני מקווה, לפחות."

הוא הלך לדרכו בכיוון ההפוך מזה שחברו פנה אליו, לעבר שולי הכפר, אל גבעת בית הקברות.

הגבעה היתה במצב מצוין - נאה ופורחת למרות הקיץ היבש, ובכל זאת איש לא אהב להתקרב אליה.

וכי מי ירצה לשהות יותר מן הנחוץ במשכן המתים?

קרואולי עבר על פני בקתתו הרעועה של השומר והלך בשביל עד שהגיע לבקתה במצב דומה, מלבד העובדה שמפתן הכניסה וכל חלונותיה היו מעוטרים בעציצים מוריקים.

"הי אמא," אמר קרואולי כשנכנס וציפה לראות אותה גוזמת או משקה את אחד העציצים, שכן כל הצומח במתחם היה פרי עמלה.

ובכן, כמעט כל הצומח.

קרואולי הקדיש לאחרונה לכמה צמחים את תשומת לבו, כי החליט לנסות לגדל אותם בשיטה חדשנית.

אבל באותו זמן הוא לא מצא את אמו ממלאת עציצים בדשן, אלא מזוודה בשאר ירקות.

קרואולי לא זכר שראה את המזוודה הזאת, או את התיקים שלידה, קודם לכן בביתם.

"אמא, אני לא אומר שלא מגיעה לך חופשה, אבל התזמון עלול להיראות קצת חסר רגישות בעיני השכנים," אמר קרואולי.

"קרואולי!" היא פנתה אליו בחיוך. "אתה חושב שתזדקק לרעל? כי אם כן נצטרך לסגור את זה חזק, שלא ידלוף על החטיפים."

קרואולי הרים גבה.

"אנחנו מתכוננים לצאת לנופש ביער ולהרעיל דובים?" הוא שאל.

"לא אנחנו. אתה," ענתה אמו והבהירה: "זה בשביל בית הספר. לא התכוונת להילקח לשם בלי כלום, נכון?"

"בית הספר," חזר קרואולי. "איזה..."

הוא לא היה צריך לסיים את השאלה.

קרואולי הרגיש כאילו מישהו מושך את האדמה מתחת לרגליו, כמו מפה בתרגיל קסמים. הפתעה!

"אמא," הוא אמר בקול כמעט מתחנן, "את לא חושבת שאני... "

היא הושיטה יד ואחזה בפניו, והתבוננה בו בפנים שהיו דומות לו ביותר: אותו אף, אותו מצח, אותו צבע שיער, אבל לא אותן עיניים.
עיניה היו חומות וחמימות ואנושיות - כפי שעיניו של קרואולי מעולם לא היו.

"ברור שאני לא חושבת שאתה רשע, ילד שלי," היא אמרה, ועיניה התקדרו.

"אבל ראיתי את החברים שלי נחטפים, ואת הילדים שלהם נחטפים, והבנתי שאף אחד לא יכול לעשות דבר כדי לעצור את זה.
והבנתי גם שזאת טעות לחשוב שהמנהל ההוא מתבונן מעבר לחיצוניות."

היא עזבה את פניו וניערה את ראשה כמו מנסה להוריד מעליה את משקלן של המילים.

"אתה רוצה רעל או לא? אני גם יכולה לארוז לך צמחים מיוחדים לשיקויים."

קרואולי הרגיש טעם מר בגרונו.

"רעל, אה... את יודעת, נזכרתי שאמרתי לחברים שלי שאני אחזור אליהם אחר כך," הוא אמר והחווה באגודלו לאחור. "יהיה מאוד לא יפה מצדי לא לבוא אליהם עכשיו."

אחרי רגע של שקט שבמהלכו קרואולי ניסה להבין האם אמו מתכוונת להרשות לו לצאת, הוא מצא את עצמו מחובק.

"אהההה..." הוא פלט.

"בסדר גמור," אמרה אמו ושחררה אותו. "רק קח את המזוודות."

קרואולי הביט במזוודות שאיכשהו נעצו בו מבטים מאיימים בלי עיניים, והניד בראשו לשלילה.

"כבד מדי?" שאלה אמו והרימה את אחד התיקים. "לפחות את זה?"

אך קרואולי כבר פסע לאחור.

"אני לא רוצה את זה," הוא אמר. "אני לא רוצה כלום מהדברים האלה. אני צריך ללכת!"

הוא בלע רוק, הפנה את גבו ועזב, ממלמל משהו לא ברור בתגובה למילות הפרידה האחרונות של אמו.

קרואולי שב על עקבותיו במורד הגבעה ולעבר שאר הכפר והחל לחפש את חבריו, או לפחות את כולם מלבד אחד שהסתגר כבר בביתו שלו.

אזירפאל בביתו שלו הוריד את המקטורן והנהן לעבר אמו שרק הנהנה בחזרה.

אביו של אזירפאל הזעיף לעברו פנים ואמר: "מה עשית כל כך הרבה זמן בחוץ? לא התקרבת ליערות, אני מקווה.
אתה זוכר איך בן דוד שלי ברניאל נעלם שם. וגם אם לא התקרבת ליער, כל הכפר מקולל היום, אפשר להריח את זה באוויר.
הסיבה הטובה היחידה לצאת היא לחזק את ההגנות ואני יודע שאת זה לא עשית."

"אני פשוט רציתי לשוחח עם ידידיי ולעזור במאפייה," ענה אזירפאל. "חבל היה לא לנצל יום יפה כזה כדי לומר שלום לחברים."

"טוב," נאנח אביו של אזירפאל, "העיקר שאתה כאן עכשיו, סגור עם הקרשים שדוד שלך עזר לי למסמר לחלונות ועוד מעט הוא יבוא להצמיד עוד לדלת.

למה שלא תיהנה לך בפנים? אולי תקרא אחד מהספרים שלך?"

"רעיון נפלא," אמר אזירפאל והלך לחדרו לקחת ספר.

הוא בחר מהמדף שמעל מיטתו קובץ סיפורים שהיה חביב עליו והתחיל לקרוא.

מהר מאוד הוא גילה שהאור, שהחל להתמעט בכל מקרה, נחסם ברובו על ידי הקרשים שבחלון.

אזירפאל התחבט בשאלה האם לקרוא לאורה של להבה, הידועה לשמצה כזוללת ספרים, או להסיר את המחסום שהותקן.

"האם יש ירח מלא הלילה?" הוא תהה לעצמו.

הוא לא הצליח להיזכר מה היתה צורת הירח בלילה שעבר, לכן החליט לעזוב את החלון ולהדליק עששית כדי לקרוא לאורה.

אזירפאל קרא במשך שעות, עבר מהמיטה לכיסא ושוב למיטה.
הוא הזיל דמעה כשסיים סיפור על זוג אוהבים שהפרידו ביניהם המשפחות שלהם והטיפשות שלהם.

"כמה חבל שקרואולי לא מוכן לקרוא את זה," הוא מלמל לעצמו, ומשראה שאינו מצליח להתרכז בסיפור הבא, הוא הניח את הספר במקומו ואת העששית בצד, ועצם את עיניו.

***

"משעמם איתכם," התלונן קרואולי.

"אתה משעמם, עשינו מלא דברים," זעף לוציוס.

"מה עשינו, צעקנו 'בו!' לזקנות?" רטן קרואולי.

"כן, כי זה כיף," אמר אריק ב'. "בוא נלך להפחיד את טרייסי והחברות שלה כשהן שותות תה!"

"בואו לא נעשה את זה," אמר קרואולי, כי זכר שטרייסי היתה אחת מהנשים שאזירפאל התיידד איתן.

"למה, לך יש רעיון טוב יותר?" שאל אריק.

למזלו של קרואולי, הדמיון הפורה שלו סיפק לו רעיון. "אני מציע שנלך לארמון של שרבודי-" ביתו של מר שרבודי לא היה ארמון, אבל הוא היה הכי קרוב להיות ארמון מבין הבתים בכפר.

"-ונגנוב משם..." קרואולי השתהה כדי לעורר עניין. "את הכרכרה והסוסים שלו."

בכפר קטן כמו גבלדון, שבו היה אפשר להגיע בקלות מהכניסה לקצה ברגל, היה מיותר להחזיק סוסים, שלא לדבר על כרכרה רתומה לארבעה כאלה,
אבל משפחתו של מר שרבודי החזיקה לאורך הדורות סוסים שחורים יפהפיים ומרכבות מפוארות, לצורך ראווה ורכישת מעמד גבוה.

"מר שרבודי נמצא עכשיו עם פשוטי העם, עסוק בלהגן על גלוריאנה הקטנטונת שלו, אז הוא לא ישמור על הסוסים," המשיך קרואולי.

"אנחנו ניסע בכרכרה ברחבי הכפר בקריאת: 'ככה יעשה לאיש אשר מנהל בית הספר חפץ ביקרו!' שאחד האריקים יכריז."

חבריו של קרואולי נעצו בו מבט של 'מה לעזאזל'.

"למה?" שאל אריק.

"אני לא בררן לגבי המשפט שיוכרז," אמר קרואולי. "בכל מקרה, זה הרעיון שלי. אפשר לשמוע 'וואהו'?"

אף אחד לא טרח למחוא כפיים.

"לא נראה לי שנעשה את זה," אמר לוציוס. "חוץ מזה, 'תה לא שונא סוסים?"

"אני שונא לרכוב על סוסים," דייק קרואולי. "כרכרות הן מעוצבות בצורה נוחה יותר. הריפוד ממש מוצלח, למשל."

"אז זה בעצם כורסה על גלגלים? מפתה, אבל לא," ענה לוציוס.

"למה לא?" שאל קרואולי.

"נו..." התחיל לוציוס להגיד ונראה כמעט נבוך. "אוף, 'תה לא חושב שהגזמנו, לגנוב כרכרה? זה קצת יותר גדול מלגנוב לחמניות."

קרואולי התחיל לגחך, אבל להפתעתו האריקים הנהנו.

הוא הרים גבה.

"אז מה שאתה אומר," אמר קרואולי ללוציוס, "זה שאתה מפחד מהמנהל הגדול והרע? שיבוא וייקח אותך אם תשוויץ קצת עם סוסים?"

"ברור שלא!" התרגז לוציוס. "אם 'תה רוצה 'תה יכול לגנוב ת'כרכרה המטומטמת ש'ך. רק אל תצפה שנעזור'ך בזה היום."

"אז כל העניין שלנו, לעשות מה שבא לנו מתי שבא לנו בלי להתחשב במה שהמבוגרים אומרים, תקף תמיד חוץ מהיום," האשים קרואולי.

"שתוק ת'פה ש'ך עם מילים גדולות כמו 'תקף'," נהם לוציוס.

"בטח החבר ההומו שלו לימד אותו את זה," הציע אריק ב'.

"כן," אמר לוציוס, "זה בטח למה 'תה מסתובב איתו! 'תה חושב שאם תהיה עם מישהו טוב המנהל יחשוב ש'תה פסדר? 'תה בעצמך מפחד."

"אני לא מפחד," אמר קרואולי. "אני לא משנה את עצמי בגלל מה שאנשים אחרים חושבים. אני לא חושף שיניים סתם, אני נושך."

"אז תוכיח את זה," אמר אריק, "תעשה את הרעיון הזה שאמרת, לבד."

"לא," אמר אריק ב'. "זה יהיה קל מדי. שיעשה משהו רע יותר."

"למה לי?" שאל קרואולי.

"למה, 'תה מפחד?" שאל לוציוס ודחף אותו קלות באיום.

רגליו של קרואולי פסעו לאחור בלי לשאול אותו, אז הוא הכריח אותן להתקדם בחזרה.

"זאת התערבות?" שאל קרואולי. "כי אם כן, לא אכפת לי לעשות התערבות קטנה. רק מה אני מרוויח אם אני מנצח?"

"קודם נחליט מה 'תה עושה," קבע לוציוס.

השלושה הקדישו לכך מחשבה.

"מצחיק לראות אתכם מהרהרים," אמר קרואולי.

"אל תהיה לי ליצן," נזף לוציוס.

"אולי הוא ילך..." התחיל אריק ב', "למר שרבודי-לא, לכומר, ויגיד לו שהוא הומו."

"נהההההה," אמר אריק, "הכומר פשוט יגיד 'לא נעלבתי בני, ומן השמים ייסלח לך. רוצה לבוא להתוודות?'"

השאר הגיבו בקולות נגעלים.

"איך בכלל מעליבים ת'כומר?" תהה לוציוס.

"אומרים לו שאמא שלו הומואית?" ניסה אריק ב'.

"אני לא חושב שזאת המילה," אמר קרואולי. "או שזה יעורר תגובה שונה.
תראו, הכומר חושב שהוא קדוש או משהו. הוא לא נעלב בשם עצמו או אמא שלו. הוא נעלב בשם הכנסייה."

לוציוס הנהן ואמר: "אז בשביל להעליב 'תו צריך להגיד 'צ'מע, 'ני הולך לירוק על הכנסייה' או..."

אורו עיניו של לוציוס. "אולי 'הי, 'ני הולך לשרוף ת'כנסייה!'"

"הוא ידע שקרואולי מבלף," רטן אריק.

"אז שלא יבלף. שישרוף ת'כנסייה," הציע לוציוס.

קרואולי עשה פרצוף ואמר: "זה דורש ממני יותר מדי נוכחות בכנסייה, הסיפור הזה."

החבורה של לוציוס מעולם לא עודדה נוכחות בכנסייה.

"אולי אם קרואולי יגיד לכומר ללכת לשרוף את הכנסייה זה קצת יזעזע אותו," הציע אריק.

"אולי," הסכים אריק ב'.

"אני יכול לעשות את זה," אמר קרואולי, שהרעיון מצא חן בעיניו.

"זה לא יספיק אם 'תה אומר ת'זה ובורח," הבהיר לוציוס. "תגיד ת'זה ברור לפרצוף שלו ואם הוא עושה ת'צמו לא שומע תגיד עוד פ'ם."

"בסדר, להיות משכנע. אני יכול לעשות את זה," אמר קרואולי. "רק מה אני מרוויח מזה?"

"אם תעשה את זה בלי להשתפן ותצא מזה בשלום, נעזור לך לגנוב את הכרכרה ונצעק לכל הכפר איזה משפט שאתה רוצה," הציע אריק.

"גם לוציוס?" שאל קרואולי.

לוציוס הנהן באי רצון.

"ואם הוא לא יצליח?" שאל אריק ב'.

לוציוס חייך.

"אז הוא יהיה המשרת שלנו לחודש כשהוא לובש רק תחתונים," הוא אמר והבהיר בגיחוך: "בלי משקפיים."

קרואולי הושיט יד מגוננת למשקפיו הכהים וגנח.

"אם הפרס שלכם הוא למשך חודש אז גם שלי יהיה," הוא אמר. "אני יכול לכלול את הקטע עם הכרכרה בתוך עבודות השירות שתעשו לי."

"עשינו עסק," אמר לוציוס.

כל אחד מהנערים ירק לתוך כף ידו, אם כי קרואולי עשה זאת בהסתייגות מסוימת, והם לחצו לחיצת יד מרובעת.

***

"...ולכן אני לא רק מצווה עליכם אלא גם מאחל לכם: פשוטים תהיו!" סיים הכומר את דרשתו.

מילותיו עוררו לא רק מחיאות כפיים אלא גם התפרצות של שירת המנון הכפר "ברוכים אתם הרגילים".

קרואולי שצפה במחזה מרחוק עיווה את פרצופו.

"קדימה נחש קטן," דחק בו אריק, "אתה הולך להגיד לו את זה או מה?"

קרואולי לא טרח להשיב והתקדם לעבר הכומר, ששוחח עם אישה בהולה למראה.

"אלוהים ישמור עליך ועל בניך," בירך הכומר.

"תודה לך," התייפחה האישה ומיהרה לדרכה.

קרואולי פסע קדימה לפני שמישהו אחר מהקהל המתפזר הספיק לעשות כן.

"ערב טוב לך, בני," אמר הכומר.

"דרשה מעולה דרשת," אמר קרואולי. "התנגדתי לכל מילה."

"אני שמח לשמוע שהיא עוררה את נשמתך," ענה הכומר.

"לא מה שאמרתי," אמר קרואולי, "אבל בוא נעזוב את זה."

"יש לי רעיון בשבילך," המשיך קרואולי, והסיר את משקפיו כדי לעורר תחושה של כנות.

הכומר נרתע מעט.

נו, טוב.

"בזמן שכל הגברים יתכנסו כדי להגן על הכפר, אתה תוכל לעשות משהו מיוחד.
משהו שמעולם לא עשית, אבל תמיד תהית איך זה מרגיש," קרואולי אמר בקול שהלך ונעשה שקט יותר.

הוא כמעט הרגיש את מבטי חבריו ננעצים בו, אומרים בלי קול: תגיע כבר לנקודה!

"אתה הולך..."

את המילים הבאות הוא לחש על אוזנו של הכומר: "לשרוף את הכנסייה."

"אני יודע שנפשך לא מתכוונת לזה," אמר הכומר, "ואני סולח לך."

"איזו נפש?" אמר קרואולי בשאט נפש. "אני לא חושב שיש דבר כזה, נפש. זה סתם תירוץ שמעכב אותנו. יש רק את הגוף ואת מה שהוא עושה."

הכומר נראה כמהסס, וזה עודד את קרואולי להוסיף דברי שכנוע: "זה יהיה מחזה משגע לעיניים, לא?

דבר שלא רואים כל יום, כנסייה שעולה באש. אני לא חושב זה מרושע. אני חושב שזה יפהפה."

הוא חזר ללחוש: "אם אנשים יתחילו לשאול שאלות, תוכל להאשים אותי, את הילד הרע. אחרי הערב אני בטח לא אהיה פה. אף אחד לא יחשוד בך."

"בני היקר," התחנן הכומר, "עוד לא מאוחר להציל את נשמתך."

"תחשוב על זה," אמר קרואולי וקרץ.

הוא החליק את משקפיו הכהים למקומם וחזר אל החבורה.

"ובכן," הוא אמר לאריק, אריק ב' ולוציוס בחיוך חושף שיניים.

"נדמה לי שאתם עבדים שלי עכשיו."

האריקים נראו מובסים, אבל לוציוס הזדקף.

"חכה עם זה," הוא אמר, "סיכמנו ש'תה צריך לצאת מזה בשלום."

קרואולי החווה על גופו שלו.

"הנה אני כאן," הוא אמר. "יצאתי בשלום."

"עוד לא אמצע הלילה," אמר לוציוס. "רק אם עד הבוקר לא יקרה'לך כלום, נדע שיצאת בשלום."

"כן, זה הגיוני," הסכים אריק ב'.

גם קרואולי ראה את ההיגיון בדברים האלה, לצערו.

"לכו לעזאזל," הוא רטן.

הגיע תורו של אריק לחייך, והוא אמר: "קודם תחזור משם ותספר לנו איך היה."

לאחר המעשה הזה, קרואולי לא רצה להמשיך להסתובב עם לוציוס והאריקים, וגם לא לחזור הביתה.

בגלל זה הוא התהלך לבדו בכפר, עד שמצא את עצמו ליד הכנסייה.

לא קרוב מדי, כמובן.

מה הוא עשה שם?

אני בטח לא מצפה שהמבנה באמת יתחיל לעלות באש, חשב קרואולי.

ובכל זאת הוא לא הצליח להוריד ממנו את העיניים.

אחרי בהייה ממושכת בחושך, קרואולי נכנס למצב שבין שינה לערות.

הוא שמע יללות של זאבים, ראה כתמים סגולים, שמע שדים צוחקים, ראה זוהר כתום...

קרואולי טלטל את ראשו.

הזוהר הכתום היה אמיתי.

והוא הגיע מתוך הכנסייה.

אל הזוהר התלווה עשן, וריח של שריפה.

וחום.

"עשיתי את זה," מלמל קרואולי.

אני צריך להזעיק עזרה, לא? חשב קרואולי. זה הדבר הנכון לעשות.

אם הוא יקרא עכשיו לאנשים עם דליי מים, הכנסייה תהיה רטובה, אבל שלמה ברובה.
הנזק העיקרי יימנע, אנשי הכפר ינשמו בהקלה ויכתירו את קרואולי כגיבור.

אבל הוא ידע את האמת.

ככה אשמה אמורה להרגיש? תהה קרואולי.

לא, הוא החליט לאחר מחשבה קצרה.

אני בכלל לא מרגיש אשם. אני שונא את הכנסייה. שתישרף.

***

אזירפאל התעורר שעות רבות לפני שהגיע השחר, כי הוא הרגיש נורא.

הוא הרגיש כאילו יש לו בחילה, חוץ מזה שבחילה היא דחף להקיא, ואילו הדחף שאזירפאל הרגיש גרם לו לרצות לעשות משהו אחר.

הוא רק לא ידע מה בדיוק.

אזירפאל הסתכל על החלון שלו, החסום בקרשים.

החלון הזה נראה הרבה יותר מלבב בלי קרשים, החליט אזירפאל.

הדוד ברניאל השאיר את הפטיש שלו בחדר, מתוך שכחה או מתוך הנחה שאזירפאל לא יתקרב לכלי עבודה.

בכל יום אחר ההנחה הזאת היתה יכולה להיות מוצדקת, אבל באותו לילה אזירפאל לקח את הפטיש והתחיל להשתמש בצידו ההפוך כדי לעקור מסמרים ממקומם.

זאת היתה מלאכה מתישה, במיוחד באמצע הלילה, אבל אזירפאל לא נח עד שהחלון היה שוב פתוח.

משהצליח, הוא החליק החוצה בתנועה קלילה.

מה אני עושה? שאל את עצמו אזירפאל כשרגליו היחפות נגעו באדמה שבחוץ.

אני יוצא לנשום אוויר, ענה לעצמו. אי אפשר להירדם כשהכל כל כך מחניק.

אזירפאל התהלך לו, כשהוא נמנע ממקומות שבהם יש התקהלויות של מבוגרים העלולים לשלוח אותו בחזרה למיטה.

אחרי כמה זמן הוא התחיל לשנות שוב את מסלולו כשראה אור, אך ראה שלא מדובר בפנסי רחוב או טבעת לפידים.

זאת היתה אש גדולה שיצא ממנה עשן כבד.

והיא שרפה את הכנסייה.

"אוי, לא!" נחרד אזירפאל. "צריך להזעיק עזרה..."

אבל ייקח זמן להגיע אל המבוגרים, ייקח זמן לשכנע אותם להקשיב לו, ושריפה לא מתלקחות מעצמה – מישהו היה צריך להצית אותה.
מישהו שעלול להיות בתוך הבניין עכשיו.

אזירפאל רץ לתוך הכנסייה, אל החום והחנק.

הוא חיפש בין קורות בוערות, בין פסלים סדוקים, בין חלונות של זכוכית צבעונית שהתעוותה מהאש, ובדיוק כשעמד לומר נואש הוא מצא אדם.

זה היה הכומר, בידו האחת בקבוק שמן ובשנייה לפיד, והוא ממלמל כמהופנט: "זה באמת לא מרושע... זה יפהפה."

אזירפאל מיהר אליו, חטף את חפציו מידיו והשליך אותם אחורה.

המהלך הזה התברר במהרה כטעות כשלהבה גדולה התלקחה מאחוריהם.

אזירפאל תפס את זרועו של הכומר והתחיל לרוץ.

"יש עוד מישהו חוץ ממך?" שאל אזירפאל בקול מבעד לשאגת האש.

"רק אתה, אני, והחטא הקדמון," ענה הכומר בשלווה משונה.

אזירפאל דחק בו למהר החוצה.

טראח!

חתיכות גדולות מהגג צנחו מטה, ואזירפאל הצליח למשוך קדימה את עצמו והכומר רק בקושי.

הרעש כמו העיר את הכומר מטראנס.

"זה היה –" הוא השתעל בבהלה. "השטן! הוא אמר לי –"

"אני סולח לך," ניסה אזירפאל להרגיע אותו.

העשן הכביד על שניהם, אבל המבוגר מביניהם נשען על הצעיר יותר ויותר ככל שהם התקדמו.

"אתה..." חרחר הכומר, "מלאך משמים."

"לא מלאך," אמר אזירפאל והשתעל בעצמו. "רק ילד..."

כעבור כמה צעדים, או אולי אינסוף כאלה, אזירפאל הבין שהוא לא מוקף באור האש אלא בשחור השמים.

הוא הסדיר את נשמתו בהקלה, שאף אוויר צלול ומבורך.

ואז היתה תנועה בצללים, הבזק של עיניים זוהרות בתכלת, וגוף נעדר ממשיות תפס את אזירפאל ונשא אותו.

לא עברו שתי שניות וילד נוסף נישא ביחד איתו.

"קרואולי?" שאל אזירפאל בזיהוי חלוש.

הפרק הקודם		הפרק הבא