החצויים בהוגוורטס

נ"מ: פרסי

אנבת' דפקה בפעם האלף על דלת הביתן שלי. אני כבר התעוררתי ממזמן,

אבל למי היה כוח לקום?

"פרסי קום כבר!" ג'ייסון הצטרף לחגיגה.

"בסדר, אני בא." אמרתי בכניעה. החלפתי בגדים ויצאתי החוצה. אנבת',

פייפר, ג'ייסון, ליאו, פרנק והייזל עמדו שם וחיכו לי. "מה קורה?"

"כירון אמר לנו לבוא לשיחה. עכשיו." אנבת' אמרה בכעס.

"היי מאמי." אמרתי לה ונישקתי אותה, ואז הלכנו לבית הגדול. בחדר המלחמה

כירון ישב ליד איש זקן. וויל, ניקו וקלאריס גם ישבו. אנחנו התיישבנו לידם.

"שלום, פרסי, אנבת', פייפר, ג'ייסון, ליאו, פרנק, הייזל, וויל, ניקו וקלאריס." כירון

אמר לכולנו. "תכירו את אלבוס דמבלדור, הוא מנהל בית הספר הוגוורטס. אלבוס,

אלו הנערים שסיפרתי לך עליהם. נערים, דמבלדור ביקש ממני לדבר איתכם.

ובעיקר איתך, פרסי."

"למה?" פרסי שאל את דמבלדור.

"אלבוס הוא קוסם."

"בן של הקטה?" אנבת' שאלה.

"לא. הקוסמים הם לא קשורים בכל צורה להקטה. אני אתן לאלבוס להסביר."

"אצלנו בעולם יש מישהו שקוראים לו וולדמורט." פרופסור דמבלדור התחיל להסביר.

"לפני הרבה שנים הוא התחיל להרוג אנשים. קוסמים ומוגלגים כאחד."

"מוגלגים?" פייפר שאלה.

"חסרי קסם. לפני ארבע עשרה שנים וולדמורט הגיע לבית של זוג נשוי ובנם התינוק.

האב, ג'יימס, מת, וכך גם לילי, האם. אבל הבן נשאר בחיים. וולדמורט נעלם, ולפני

חודש הוא חזר והרג נער אחד. וולדמורט הוא סבך, פרסי. אימך, סאלי, היא חסרת

קסם, אז וולדמורט רצה להיפטר ממנה. ואז סבתך הצילה את אימך ונתנה אותה

לזוג בשם ג'קסון שלא יכלו להביא ילדים."

"אז תן לי לנחש," ניחשתי. "אתם רוצים שאני אבוא להציל את העולם שלכם."

"לא, זה לא תפקידך. זה תפקידו של התינוק שהוריו מתו. אני רוצה שתבוא איתי

כדי שנגן עלייך. וולדמורט ירצה אותך בצד שלו, אתה חזק מאוד. אני רוצה

שתבוא איתי להוגוורטס."

"אני לא הולך. לא בלי אנבת'."

"יש עשרה מקומות בשבילך ובשביל חברייך בהוגוורטס. כולכם תוכלו לבוא."

"כירון, מה אתה אומר?" אנבת' שאלה את כירון. היא החזיקה את היד שלי

חזק.

"אני סומך על אלבוס." כירון אמר. "אני חושב שכדי לכם ללכת, אבל זו החלטתכם

בלבד. אלבוס, אם הם יחליטו ללכת אני רוצה לבקש בקשה. תוכלו להוסיף למערכת

שיעור ספורט ולחימה? הם יצטרכו להתאמן."

"אין בעיה." דמבלדור אמר.

"אני אשלח את המאמן הדג' שישמור עליכם ויאמן אתכם. אתם רוצים ללכת?"

כל החצויים הנהנו, ואני אמרתי, "הולכים."

"תלכו לארוז ואני אפגוש אתכם בבית של פרסי בעוד שעתיים." דמבלדור אמר וכולנו

הלכנו.

"על מה את חושבת?" שאלתי את אנבת'. שנינו היינו בביתן שלי. היא כבר ארזה.

"על זה שאף פעם לא יהיה לנו שקט." אנבת' אמרה. אני התקרבתי אליה ונישקתי

אותה.

"בסופו של דבר יהיו לנו חיים שקטים. אני בטוח. טוב, בעצם חושב. לא. אני מקווה."

_

נ"מ הארי:

היום הייתה ישיבת המסדר הראשונה שהסכימו לנו להיכנס אליה. דמבלדור הגיעה אליה

באיחור. הוא נכנס אחרון וסגר את הדלת.

"אז ככה. אני גיליתי שלוולדמורט נולדה בת." הוא אמר.

"מה אמרת עכשיו?" סיריוס שאל.

"לוולדמורט יש בת. ולפני שבע עשרה שנים, נולדה לה בן. פרסאוס ג'קסון. ואני הזמנתי

אותו להוגוורטס. הוא ותשעה חברים שלו יבואו ללמוד איתכם. בעוד שעה אני צריך ללכת

להביא אותם. הארי, אני אשמח אם תבוא איתי."

"לוולדמורט יש נכד?" שאלתי אותו.

"כן."

"ואתה מביא אותו לפה? איך אתה יודע שהוא לא אוכל מוות?"

"אני מכיר וסומך על מישהו שפרסי מכיר. אני יודע שזה קשה, אבל פרסי הוא ילד טוב.

גם חבריו. הם קצת מוזרים, אבל הם ילדים טובים. נתראה בעוד שעה בכניסה לבית.

סיריוס ורמוס, תבואו גם אתם."

"אנחנו צריכים לדבר." אמרתי לרון ולהרמיוני ועלינו לחדר שלי ושל רון. התיישבתי על

המיטה שלי והרמיוני התיישבה לידי. רון התיישב על המיטה שלו.

"אין מצב שזו לא מלכודת של אתם-יודעים-מי." רון אמר, ואני הסכמתי איתו. אבל

להרמיוני הייתה דעה אחרת.

"מה אם אנחנו טועים?" היא שאלה. "מה אם הוא באמת נחמד והוא בכלל לא כמו

אתם-יודעים-מי?"

"אין מצב שהוא לא רע, הרמיוני."

"רון, יכול להיות שהוא טוב. אל תסתכל על המשפחה שלו. אולי זה כמו עם סיריוס.

הארי, אתה יותר מכולם צריך לדעת את זה."

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת, רון, שסיריוס הוא טוב, אבל בלטריקס לסטריינג' היא קרובת משפחה

שלו, וגם המאלפויים."

"אני עדיין חושב שהוא רע. אנחנו מדברים פה על אתם-יודעים-מי."

"אני חושב שאנחנו צריכים לגלות עליהם דברים." אמרתי להם וקטעתי את הריב

שלהם. "אני ורון נעקוב אחריהם, והרמיוני, את תחפשי עליו ועל החברים שלו

בספרים וזה."

"לעקוב אחריהם?" הרמיוני שאלה. "אתם השתגעתם? בשנה הראשונה חשבתם

שסנייפ הוא הרע, בשנה השנייה זה היה מאלפוי, בשלישית חשדתם בסיריוס,

העבר לא לימד אתכם מספיק?"

"אולי יש לך נקודה." רון אמר. "אבל זה לא משנה."

"אני לא מאמינה, רון. אתה פשוט תמיד חייב להיות נגדי."

"זה לא נכון."

"כן, זה כן."

"לא, זה לא. לא תמיד."

"אולי די." אמרתי.

"זה כן. אתה תמיד נגדי." הרמיוני המשיכה.

"אני לא תמיד נגדך." רון ענה לה.

"די כבר." אמרתי.

"אתה תמיד נגדי, רון."

"לא, אני לא."

"אתה כן, רון."

"אולי די כבר!!" צעקתי, ואז שניהם היו בשקט. "אולי תפסיקו לריב כל הזמן."

"סליחה." רון אמר.

"אנחנו צריכים לחשוב מה לעשות עם זה."

"אני אחפש עליהם." הרמיוני שאלה. "אתם תחכו. אם אני אמצא עליהם משהו

מחשיד, תעקבו אחריהם."

"ונבדוק קודם אם יש עליהם את קעקוע אוכלי המוות." אמרתי להם. "קבענו?"

"קבענו."

"קבענו." רון הצטרף.

אחרי חצי שעה פגשתי את פרופסור דמבלדור, סיריוס ורמוס בכניסה לבית.

התעתקנו לעיר עם הרבה בניינים גבוהים. אני לא אתאר את מה שקרה בזמן

ההתעתקות. אבל זה היה סיוט.

"מנהטן, ניו יורק." דמבלדור אמר. נכנסו לבניין מגורים עם חמש קומות. עלינו

במדרגות לבית עם שלט שעליו כתוב 'משפחת ג'קסון-בלופיס', ודפקנו בדלת.

______________________________________________________________________________________________________________________________________________________

תגובות? הערות?

		הפרק הבא