המכתב

רק לציין: המכתב שקיף כותב לסופי הוא אותו מכתב שהוא כותב לה בסונגפיק אחר שכתבתי, חשבתי שיהיה נחמד לשלב.

תהנו!

אני יכול להסתכל עלייך במשך שעות, רק לבהות בך.

פעם ניסיתי לצייר אותך, אבל פשוט לא הצלחתי להעביר את היופי שלך, את צחוק הפעמונים שלך, את איך שאת מנפנפת את השיער בעדינות, את עיניך הזהובות, שזוהרות כשאת שמחה.

את כל כך אמיצה, מתמודדת עם הכול, איך החלטת להצטרף לברבור השחור, והיית כל כך נחושה.

מה לא הייתי נותן כדי שתשימי עליי, אבל אני יודע שאני לא אמיץ כמוך, אני יודע שאני לא ברמה שלך.

איך ישבנו, ניהלנו שיחות לתוך הלילה, את עשבת על אדן החלון בבקתת הבנות, עטופה בשמיכה, זה היה מאוחר אבל דיברת בנמרצות, ערנית לחלוטין.

ולפעמים לא דיברנו, לפעמים פשוט הסתכלנו על הכוכבים, ורק נוכחותך ניחמה אותי.

הייתי נותן לך כל מה שיש לי, למרות שלא נשאר לי הרבה. אבל הכול הייתי נותן לך בשביל להודות לך על כל מה שעשית בשבילי, גם אם את לא מודעת לזה.

ואני יודע, אני עוד רק ילד. אמנם אני גדול ממך בחודשים אחדים, אבל עדיין, את בוגרת ממני בהרבה.

 יש לך בגרות שלא ראיתי גם אצל מבוגרים, ואת עומדת בכל כך הרבה דברים קשים, נלחמת בכל כך הרבה דברים וכל דבר שאת עושה כל כך חסר ודאות, ו את עדיין מצליחה לנחם אנשים ולעזור להם.

איך אני רוצה להגיד לך מה אני מרגיש כלפייך.

רוצה כל כך. 

רוצה ללכת אליך, ולומר לך את זה פשוט וקל.

ומבחינתי זה כל כך ברור, כל כך ברור שאני מדבר איתך זה אמיתי, כנה, לא כמו עם אף אחת אחרת.

אבל את לא מבינה את זה, את כל כך תמימה. כל כך זוהרת בתמימות שלך.

כמה קשה זה לדעת מה את מרגישה, לדעת שאת אוהבת אותו, את החבר הכי טוב שלי.

לדעת שאת מעדיפה אותו.

כמה קשה זה.

כל פעם שהוא נכנס לחדר, לראות אותך מסמיקה, יפה כתמיד, אבל לא אליי. אליו.

ואז, היה הבזק הרגשות שהקרנת אליי.

ושם, עמוק בפנים, הרגשתי משהו... אחר. משהו שהיה בדיוק כמו מה שאת מרגישה אליו, אבל חזק יותר.

אבל זה עבר, עבר ולא חזר.

וזה היה כל כך חסר.

ונותר לי רק הזיכרון של זה.

כמה הייתי רוצה לומר לך,

הייתי רוצה שנחרוט את השמות שלנו ביחד, מוקפים בלב.

מה לא הייתי נותן בשביל שזה יקרה. הכול. באמת הכול.

אבל עכשיו מאוחר מדי. לא היה לי אומץ, חיכיתי יותר מדי זמן.

עכשיו את איתו.

עכשיו את יוצאת עם החבר הכי טוב שלי, עם פיץ.

למה שלא תרצי אותו? הוא מושלם. לא כמוני, שרוצים אותי רק בגלל המראה החיצוני שלי, ולא יודעים שהמשפחה שלי הרוסה, והכול בחיים שלי נשבר.

עכשיו מאוחר מדי.

ואני יודע שלא תקבלי את המכתב הזה, כי אני לא מספיק אמיץ כדי לשלוח אותו.

אבל זו הרגשה כל כך מקלה להעלות את זה על הנייר.

סופי פוסטר, אני אוהב אותך.

באמת.

כמו שאף פעם לא אהבתי אף אחד אחר בחיים שלי.

ממני, 

קיף

****

קיף הניח את ידיו על פניו, נאנח.

עוד יום שבו הוא יצטרך לעבור את כל הפוצי מוצי של הזוג המלכותי פיץ וסופי ואקר, כי אמנם סופי עוד לא קיבלה את הרשימות שלה, אבל זה היה די ברור שאולדן כבר מתכנן צבע מפיות לשולחן המורים שלהם לאורך השנים בחתונה. ולא, לא המורים של סופי ופיץ.

 המורים שלו.

הוא קימט את המכתב שכתב, זרק אותו לתוך הפח ועצם את עיניו לרגע.

הוא נאנח, פתח אותן וזינק לפוקספייר.

הוא לא שם לב שהוא פיספס.

הנייר נפל לתוך התיק שלו...

נ.מ פיץ:

קיף התיישב ליד פיץ, חייך ותקע מרפק בפיץ.

פיץ תקע מרפק בקיף בחזרה, ונייר מקומט נפל מהתיק של קיף.

קיף חייך לסופי חיוך מאיר, וסופי הסמיקה קלות.

פיץ התחיל להתעצבן.

למה שהחבר הכי טוב שלו יחייך לחברה שלו?

הוא לקח את הנייר המקומט וראה את המילה סופי, כתובה בכתב יפהפה שלא ידע שיש לקיף.

הוא דחף את הנייר לתיק.

הוא כבר יקרא אותו עוד מעט...

		הפרק הבא