הנסיך חצוי הדם

כל השומות שמורות לגיי קיי רולינג וריק ריידן

אחרי הצהרים היו נינוחים למדי בעמוד 70, הארי פוטר 3 .
הוויזלים בדיוק הגיעו לקלחת הרותחת, ופרד וגורג נעזרו בהארי כדי לחשוב על מה-הכי-יעצבן את-פרסי-הפוץ-הנפוח.

בעוד הארי פרץ בצחוק מהרעיון, שלמען האמת היה אדיר, רון היה עסוק בלהרגיע את סקאברס, מאימת "החתול הנורא הזה שלה".

החתול הנורא הזה שלה (הגינגי עם השם הארוך) גרם לרון למלמל כל 2 דקות בזעף: "אבל מה היא חושבת לעצמה?"
הארי, שלא היה יכול כבר לסבול את המצברוח הטיפשי שלו, הציע לצאת איתו לחצר הקטנה שממנה יוצאים לסמטת דאייגון (או דייאגון, או דייגאון), לנשום קצת אוויר.
רון הסכים, למרבה המזל, כי עמוד 70 בהארי פוטר 3 באמת היה קצת מתוח.

☆☆☆
"הרמיוני הזאת, מה היא חושבת לעצמה?" סינן רון, בועט באבן שהתגלגלה סמוך לנעלו.
"רון, אולי תעזוב את זה? אני בטוח שהיא לא עשתה את זה בכוונה",
מבטו סקר בייאוש את רון, שמיהר להרים אבן נוספת מהקרקע ולזרוק אותה על פח הזבל המלוכלך שניצב בתמימות בפינה.

האבן נפלה בין העשבים השוטים, ורון עקב אחריה במבטו עד שנעלמה מהעין. לפתע הוא קם בנחישות.
" אתה יודע מה הארי?" התנשף, "אני פשוט אלך לקנות לי חיה שתטרוף את החתול שלה, איזה נשר או משהו".

למען האמת, הארי לא היה בטוח שזאת החלטה חכמה, אולי בגלל שידע כמעט בוודאות שנשרים לא טורפים חתולים.

אבל לפני שהוא הספיק לומר מילה, רון נקש בשרביטו על אבן אקראית בחומה, ועל אבן נוספת, ועוד אחת.

לרגע היה נראה שכלום לא קורה, והארי כבש צחוק.

נראה שרון לא ידע את הסיסמה לקיר בכלל, בגלל השימוש באבקת פלו כדי להגיע לסמטה.
אבל אז, לפתע, נפער חור בקיר. במקום לגדול במרכז, הוא התחיל לגדול בצד ימין של החומה, דבר שהארי לא ראה מעולם.

רון כבר עשה צעד אחד פנימה, והארי מיהר אחריו. אולי יש עוד סיסמה שהוא לא ידע עליה? אך כשהרים ראשו והביט סביב, נשימתו נעתקה.

הם לא הגיעו לסימטת דייאגון. החומה נפתחה לנוף עוצר נשימה של שדות ירוקים ואגם כחול. הם עמדו על דשא רך בראש גבעה גבוהה, וריחות מתוקים של תות נישאו באוויר.
" מה זה המקום הזה? " הארי לחש בהשתאות. זה היה יכול להיות מדהים, אבל פתאום רון הסתובב.
" הארי!! " הוא זעק, מצביע על הקיר מאחוריהם. החומה המוכרת לא היתה שם עוד. במקומה, עמד בניין אבן גדול וישן.
רעד קל תקף את הארי. רק לא עוד פעם קירות שלא נותנים להם לעבור. הזיכרון משנה שעברה עורר בו צמרמורת, אך הפחד מיהר להתחלף בכעס מבעבע.
"מה עשית?? עכשיו אנחנו תקועים במקום הזה!"
רון היה נראה חסר אונים, אך בשנייה שהוא פתח את פיו להשיב, הוא שמע את הנקישות.
גם הארי שמע אותם, והם היו מוכרות לו מאיזה מקום.
"רון אתה שומע את זה? " רק זה היה חסר לו - עוד פעם קולות משונים שרק הוא שומע.
רון הנהן בפנים נוקשות. הרעש התקרב איליהם, ולפתע הארי הבין.
"פרסות של סוס" הוא אמר, אבל השתנק בהפתעה כשהסוס המדובר התגלה בפניהם, מעבר לפינה.

למעשה, זה לא היה בכלל סוס. ואלמלא הארי כבר נתקל בכמה מן היצורים הללו, הוא וודאי היה מתעלף ממראה גוף האדם, שמשתלב לרגליי סוס גבוהות.

האיש היה נראה מבוגר, זקנו מדובלל אך עיניו טובות. נראה היה שעבר דבר או שניים בימיו, כאילו חיי כבר מאות שנים. אבל זה לא יכול להיות- נכון?
הקנטאור חייך איליהם והכריז בקול רשמי:

" ברוכים הבאים, בני אלים, למחנה החצויים!!"

איזה מתח, הא? 

תפרגנו בתגובות, ואנסה לפרגן בקטעים אדירים כמו שרק הנער עם הברק מסוגל ליצור.

		הפרק הבא