|
"מי אלו הילדים האלה?"
"כירון אמר שהוא מצא אותם ליד המפקדה"
" מי אמר שהם לא מפלצות??"
" אז איך הם הצליחו לדעתך לעבור את הגבול הקסום? וגרובר אמר שהוא לא מריח מפלצות בסביבה"
הנער זע באי נוחות. אשפת החיצים שהיתה תלויה על כתפו רישרשה כשמשך בכתפיו.
" לא יודע. אני חושב שכדאי שנקרא לרייצל"
הנערה הבלונדינית גילגלה זוג עיניים אפורות. "אני לא חושבת שזה נצרך, אבל אתה יכול להביא אותה לפה. היא בבניין המרכזי"
הנער הסתכל על רון וצימצם את עיניו. לפתע, פניו לבשו חיוך מוזר. הוא זינק כמוכה ברק ורץ לכיוון הבניין.
הנערה נאנחה ופנתה להארי ורון המבולבלים בקול מתנצל, " בכל מקרה, לי קוראים אנבת'. המוזר ההוא ממקודם זה וויל. עוד מעט אעשה לכם סיור במתחם, עד שההורה האלוהי שלכם יכיר בכם"
אלים? חצויים? ריח של מפלצות? הראש של הארי הסתובב.
"ההורים שלי מתו" הוא מילמל. אנבת רק חייכה איליו עם מבט של -" איזה ילד חמוד וכמה שאתה לא מבין כלום"
הארי פשוט המשיך לעמוד, קפוא על מקומו. הוא הבין כבר שזה לא חלום, כי צבט את היד שלו כל כך הרבה פעמים עד שהיא נהייתה אדומה.
" הארי" רון לחש לו בשיא הרצינות, "אני חושב שהגענו לחלקת המשוגעים של הקדוש מנגו"
הארי לא ידע אם לצחוק או לבכות. "אולי בנתיים כדאי שנזרום איתם, עד שנמצא דרך לחזור הביתה" הוא סינן בחזרה.
בנתיים, הנער עם החצים (וויל מסתבר) חזר. הוא משך אחריו נערה מבולגנת, עם כתמי צבע ושיער גינגי מפוזר.
"רייצל", הוא אמר ברוב רשמיות, "מצאתי את האח האבוד שלך!"
אנבת' צחקה כל כך עד שירדו לה דמעות. רייצל הסתכלה על רון במבט חצי זועם חצי פגוע. "בלעכס! הילד הזה לא דומה לי בשום צורה!!"
רון האדים עד קצוות אוזניו. ווויל נשם לרווחה. " היא אמרה ילד! שמעת אנבת! הם לא מפלצות!"
עוד גילגול עיניים. עוד אנחה. "למה לא מקשיבים יותר לבנות של אלות חכמה," היא הפטירה בזעף.
"למען האמת, אם כבר-" הגינגית (רייצל מסתבר) התקרבה להארי, "-אתה מזכיר לי מישהו"
הארי נאנח. הוא באמת לא הבין איך עד עכשיו אף אחד לא זיהה אותו. זה לא שהיה כיף לו להיות מפורסם, הוא פשוט היה רגיל ללחיצות ידיים בכל מקום מאנשים שהכירו את הוריו.
"אני יודע" הוא אמר, "הפנים הם של אבא שלי"
רייצל הרימה גבה. "דווקא פחות הפנים, העיינים שלך מזכירות-"
"כן, והעיניים של אמא שלי"
"למה את חושב שאני מכירה את ההורים שלך ילד?? ותפסיק להשלים אותי או להיות כזה מוזר" היא עצרה לנשום, והחוותה בראשה אל נער גבוה שהתקדם בביטחון. "סתם העיניים שלך הזכירו לי את העיניים שלו"
☆☆☆
" טוב אני פרסי. הממ, אנבת, מה אני עוד אמור להגיד?"
"פשוט תציג את עצמך, מוח אצה"
פרסי סובב בידו עט מוזר בזמן ששקל את מילותיו לאט, כאילו הוא ממש מתאמץ לחשוב.
"אני פרסי גקסון, פה במחנה כבר 4 שנים, העיפו אותי מ13 בתי ספר לפחות, אני אוהב פיצה, ואוכל כחול-"
"תגיע כבר לנקודה..." אנבת סיננה לו. פרסי נאנח.
"-ובנו של פוסידון אל הים"
הארי ורון פערו עינהם לרווחה. למען האמת, חשב הארי, הם לא נראים לגמרי משוגעים, כל האנשים פה. פרסי הזה נראה קצת מטומטם, אך שפוי למדיי. והבלונדינית נראית חכמה באופן מפחיד.
"מה קורה כאן?" הארי לחש לרון.
רון משך בכתפיו בחוסר אונים.
הארי נשם נשימה עמוקה. הוא הזכיר לעצמו שמצנפת המיון תמיד צודקת, אז הוא אזר אומץ וצעד צעד אחד קדימה.
תגובות בבקשה💕
|
0 חרמשים
(4.8) 5 דירגו
כותב: 
ID : 13697
ומחכה להמשך כמובן
המשך ומהר!!!!!!!!
