פעם אחת טיפשית וחסרת אחריות

אני עוזבת את האמבטיה לבסוף, אחרי המוני דמעות וניסיונות ולהוכיח שהבדיקה המטומטמת טועה. אני יודעת שאני חייבת לספר למישהו וקיים רק אדם אחד שאני אפילו שוקלת להתוודות בפניו - ויילי. מאז שהקימו את צוות הנועזים אני והוא ממש התקרבנו. הוא כמו האח הגדול (אם כי החתיך) שמעולם לא היה לי. תיקון טעות - תוסיפו השפוי. הרי אחים לא שפויים יש לי בשפע.

אני מניחה שטכנית, טאם אמור לדעת על כך ראשון.

אבל קול קטן בראש שלי אומר לי לשמור את זה בסוד ממנו לכמה שיותר זמן. אחרי הכל, בקושי דיברנו אי-פעם.

אם כך, תשאלו, איך אני מוצאת את עצמי בהיריון עם התינוק שלו?

ובכן, הכל התחיל בתערובת של אלכוהול וטימטום.

עברו כמעט חודשיים מאז שפיץ החליט לערוך מסיבה ענקית בבית שלנו לכבוד יום הולדתו השבע-עשרה.

היה פיצוצי פודינג, עוגשמלו, ושאר מיטבי המאכלים שקיף הצליח להשיג. לצערי הרב, הם גם הצליחו להביא מאיפשהו כמויות של אלכוהול אנושי, מה שגרם לבעיה חמורה, כיוון וכולם התנפלו על זה כמו חיות.

עוד אחד מהחבורה שלנו הוא טאם. אמנם טאם הוא אכן חלק מהחבורה, ועבדתי איתו כמה פעמים, אבל שנינו עשינו את זה די כי אנחנו חייבים.

הוא חתיך, עם שיער שחור טבול בכסף (אמיתי, שהוא המיס מתיליון הרישום המקורי שלו, מה שהיה אפילו יותר מגניב), הפוני שלו מכסה קלות את העיניים הכסופות שלו. הוא די גבוה, ומצטיין בבראמבל. אני גם מאוד טובה - בינתיים. לא נראה לי שאני אוכל לרוץ בעוד כמה חודשים.

זה מוזר לחשוב על-כך שכנראה לא אזכה לשמוע יותר את צלילי האנחות הרועמות של פיץ כשאני מכסחת אותו, ואת הניסיונות של קיף למצוא דרך כלשהי שרימיתי.

בכל מקרה, בחזרה לטאם. כמו שאמרתי, הוא חתיך. אבל טאם ואני מעולם לא באמת הסתדרנו אחד עם השני. זה לא שרבנו או משהו, אבל עדיין היה חוסר-חיבה הדדי בינינו. זו אחת הסיבות שאני די מופתעת למצוא את עצמי נושאת את הצאצא שלו.

בחזרה למסיבה של פיץ. 

מוקדם יותר באותו היום, הסוג-של חבר שלי, קארול, נפרד ממני מול כל בית-הספר. כן, כל בית הספר. זה לא רק הרגיש כמו מול כל בית הספר. זה באמת קרה מול כל בית הפר.

באמצע ארוחת הערב באולם הגדול קארול נעמד על השולחן שלו ושל החברים שלו, וצעק:

"היי! ביאנה! אני לא חושב שזה עובד בינינו!"

הוא היה מניאק לא קטן. פיץ וקיף הציעו להחטיף לו מכות אבל אמרתי להם לוותר על זה. אני כבר התנקמתי כששתלתי לו מיני-מאסקוג בכיס.

הבת שאיתה הוא בגד בי זרקה אותו מאוד מהר.

אף-אחד לא נפרד מביאנה וואקר מול כל בית הספר.

למרות שקארול זכה למה שהגיע לו, עדיין הייתי עצבנית כשהגיע הזמן למסיבה של פיץ ומצאתי נחמה באידיוט השיכור הראשון שמצאתי - טאם. הוא, מצידו, ניסה להפעיל עליי את כל הנאום הנדוש של "את יותר מדי טובה בשביל קארול" ודיבר על כך ש"הוא לא יודע מה הוא מפסיד". עשה הכל כדי להתחיל איתי. מה שהיה קצת לא מתאים לו, אבל לא ממש חשבתי על מה שקורה באותו הרגע.

בלה בלה בלה.

אבל משום מה, הנאום הזה עבד. הוא מעולם לא עבד לפני כן, אבל הפעם הוקסמתי מהעובדה שאותו הנער, שעד לאותו היום התעלם ממני באופן בוטה, דיבר איתי, ניחם אותי, פלירטט איתי; ולפני ששמתי לב, נישקנו אחד את השניה בלהט.

ואלוהים, הוא ידע לנשק. אני עדיין זוכרת עד כמה טוב הוא היה - וזה אומר הרבה, כי בדרך-כלל אני בקושי מסוגלת לזכור בת כמה אני.

וכך, תוך מספר רגעים, כבר היינו בחדר המעונות שלי, קורעים אחד מהשני את הבגדים במרץ. אני זוכרת שהרגשתי כל-כך לחוצה, אבל לא הייתי מסוגלת להפסיק. כאילו איזה אינסטינקט חייתי בתוכי דחף אותי לפעול, משתיק לגמרי את כושר השיפוט וההיגיון שלי. באותו הרגע, אפילו לא חשבתי על הצורך באמצעי-הגנה כששוכבים. זאת-אומרת, אף פעם לא עשיתי את זה לפני כן. אבל זה נראה כאילו טאם, נער הפוני האידיוט הזה, ידע מה הוא עושה, אז נתתי לו לתפוס פיקוד.

אבל אני מתחרטת על זה עכשיו.

לא דיברנו אחד עם השני מאז, מתוך מבוכה מוחלטת. הסכמנו לא לספר לאף-אחד - אני חושבת ששנינו לא היינו גאים במה שקרה. וכך, אחרי אותו הלילה, חזרנו להתעלמות המוחלטת שהייתה בינינו.

כמובן שזה הולך להיות הרבה יותר קשה עכשיו, כשאני נושאת את התינוק שלו.

אני יושבת לי בדד בחדר, בוחרת ספר רנדומלי ומתחילה לעיין ברפרוף.

מארלה נכנסתעם תיק תלוי על כתפה. היא מתיישבת לידי, מעיפה את שיערה הבלונדיני בהינד ראש ושולפת חבילה ארוזה של פיצוצי פודינג. היא מחווה לי בידה עם השקית, כאות הצעה. אני מנענעת בראשי. היא נאנחת ומביטה בי במבט האופייני שלה בעיניה - היא רוצה רכילות. אני נאנחת בחזרה כדי להודיע שאין לי מה לספר. היא מהנהנת, טופחת על הברך שלי, מרימה את התיק והולכת.

אז אני מבינה שהרגע ניהלתי שיחה שלמה עם החברה הכי טובה שלי, בשתיקה.

זה קורה לעיתים די קרובות, עכשיו כשאני חושבת על זה.

- - - - -

עברו שלושה ימים ושש שעות מאז שהשתמשתי בבדיקת ההיריון. במשך שלושת הימים ושש השעות האלה בכיתי סכום כולל של חמישים ושלוש פעמים. כל מקרה הכי קטן מסוגל לגרום לי להתפרצות.

"היי, נערה מעוצבנת." אומר פיץ בעודנו יושבים באולם הלמידה. "למה אתה שונא אותי כל-כך?!" אני צועקת ובורחת, משאירה מאחורי את פיץ, מבוהל ביותר.

אני מחליטה להתקדם לכיוון הקפיטריה, לזלול כמה שיותר עוגשמלו כל עוד אני יכולה, כשאני נתקלת בקיף. הוא נראה טיפה מבולבל, אבל גם די שמח.

"היי מעוצבנת," הוא מחייך אליי חיוך מלא שיניים.

למה הנערים הסתומים שהם כמו אחים (ובאמת אחים) המטומטמים מתעקשים לתאר לי ככה?

"אל תתעסק איתי, קיף סנסן," אני מסננת בעצבנות. "אני אהרוג אותך, וזו הבטחה."

נראה שהוא מאמין לי.

"מה קרה הפעם בואקרלנד?"

עייני מצטמצמות לכדי חריצים, בעוד הוא מחייך בצורה מעצבנת.

"למה אתה כל-כך שמח?" אני שואלת בחשדנות.

"סופי הסכימה לצאת איתי," הוא עונה באושר.

אני מביטה בעיניו התכולות מושכת בכתפיי בחוסר עניין.

"תתעודדי, מדוכאת. זה חג המולד!"

חג-מולד.

חג-מולד מזורגג.

אני נראית כאילו מעניין לי את התחת שעכשיו חג-המולד?

האמת, אני אוהבת את חג המולד.

זה חג של בני אדם, אני יודעת, אבל מסתבר שישו הוא בעצם אלף, הוא זייף את המוות שלו, וגם אלפים חגגו את זה. גם מסתבר שאחרי שבני האדם הוכרזו כזן לא תבוני, המועצה רצתה לבטל אותו, אבל אף אחד לא הסכים לוותר עליו כי הוא כזה כיפי.

אבל עכשיו אני כועסת על הכול.

אז גם על חג המולד.

קיף מצליח לקרוא את ההבעה על פניי.

"קדימה, זה חג המולד מחר! כולם ישנים אצלכם. אני, סופי, כל החבר'ה. אפילו ויילי בא לחג!"

אני מניחה שזה הדבר היחיד שיכול לעודד אותי. בזמן האחרון, מאז שויילי סיים את הלימודים שלו, הוא אף פעם לא נמצא בערים האבודות והוא כל הזמן בשליחויות בשביל המועצה. ויילי הוא איש סודי האחד והיחיד - אני יודעת שאוכל לספר לו על ההיריון שלי והוא לא יפלוט מילה על-כך לאף אחד, אפילו לא ללין. בנוסף, כשאהיה בבית, לפחות לא יהיה קיים הסיכוי שאתקל באביו של הבן/הבת שלי.

שזה גם סוג-של פלוס.

"אפילו לין ונער הפוני באים!" אומר קיף.

הנשימה שלי נעתקת.

"מ-מה?"

"מה זאת אומרת?" 

קיף מברבר משהו... אולי על זה שחייבים להזמין את כולם... אני לא ממש מקשיבה. המחשבה על בילוי חג-המולד עם טאם סונג יכולה לגרום לכל אחד לאבד את העשתונות. אני מתחילה להתרחק מקיף כשהוא עוד באמצע משפט, ואז פורצת בריצה לעבר המזניק, ומגיעה אל המשרד של אבא שלי.

"אבא!" אני קוראת.

''ביאנה! למה את לא בלימודים?"

''אממ, אני, אה, זה לא משנה עכשיו. חייבים לארח את כולם לחג המולד השנה?"

''אממ, ברור חמודה שלי, זו מסורת שנתית, וכבר הזמנו את כולם."

אני נאנחת.

''השנה כולם, כולל כולם באים! אפילו טאם ולין, את יודעת!"

אני יוצאת מהמשרד במהירות ומקללת בשקט.

עכשיו אין שום סיכוי שאני אוכל להתחמק לעוד הרבה זמן מאביו של התינוק שלי.

נראה שלא תמיד מקבלים מה שרוצים...

הפרק הקודם