יומני היקר

הראשון בספטמבר

יומני היקר, אתמול בערב הייתי צריכה לארגן את התיק שלי ליום הראשון של הלימודים. כל כך התרגשתי להתחיל ללמוד אחרי החופש הגדול הזה, שהרגיש כמו נצח. התרגשתי השנה יותר מכל שנה אחרת, כי אני מתחילה ללמוד בבית ספר חדש! אמא אמרה לי שאני צריכה לעבור בית ספר, בגלל שהחומר קל לי מדי. לא הייתי עוד בבית הספר החדש - אמא אמרה לי שיש איזו בעיה של ביקור שם בזמן החופש - אבל ראיתי תמונות. יש שם קפיטרייה ענקית, עם ארבעה שולחנות ארוכים בטירוף! למורים יש שמות קצת מוזרים… לאחת קוראים מינ.. מנר… רנרווה… אני עדיין לא יודעת לומר את השם הזה, ובטח שלא לכתוב אותו, אבל זה שם מאוד מוזר. גם שמעתי שיש שם מועדון משחק כזה, אני חושבת שקוראים לו קיידיג'יץ'... או משהו קצת יותר קצר, אבל אני לא זוכרת. בקיצור, ממש התרגשתי לעבור לבית ספר חדש! חומר חדש, מורים חדשים, חברים חדשים, אויבים חדשים… כיף!

הנסיעה לבית הספר הייתה קצת מוזרה, כי אחד מהמורים בא לאסוף אותנו. כאילו, אותי ואת אמא שלי. היא רצתה ללוות אותי, ואני לא התנגדתי. הרגשתי קצת לא בנוח להיכנס לאוטו שלו, גם כי זה איש שאני לא מכירה, וגם כי הוא בכלל לא דיבר. אפילו לא הציג את עצמו.

המורה הזה נראה מאוד זקן, אבל לא היו לו שום בעיות הליכה או שמיעה או משהו בסגנון. אני חושבת שהוא אמר לנו שהוא יהיה המנהל… אז אולי הוא לא כזה זקן? לו היה שם יותר קצר מהמורה שהזכרתי קודם, אבל עדיין קצת מסובך. לפי דעתי היה שם ד'. או צ'. משהו בסגנון.

הנסיעה הייתה ממש ארוכה, עד שהגענו לתחנת רכבת. יותר נכון, קיר ריק שעמד בין תחנה ''9'' לתחנה ''10''. אז, סוף סוף, המנהל ההוא התחיל לדבר אלינו.

''היי, אמי,'' הוא אמר לי בעליזות יתר, כאילו רק עכשיו הוא ראה אותי. ''אני שמח לראות אותך שוב!''

''שוב..?'' שאלתי, אבל הוא התעלם והמשיך לדבר.

''ברוכה הבאה לבית ספרנו!'' - בשלב הזה הייתי קצת מבולבלת.. בית ספר? הקיר הזה? - ''הוא נמצא במקום קצת רחוק מפה… כן, אולי זה קצת מפתיע, בהתחשבות לנסיעה הארוכה שעברנו עד עכשיו… אבל הוא נמצא במקום מוגן ביותר, את יודעת, נגד אנשים לא רצויים… כל מיני כשפי מגננה ודברים כאלו.'' - מה לכל ה - ''לנו לא תהיה בעיה להיכנס. אבל כדי שנוכל לעלות על הרכבת לשם, נצטרך להגיע לרציף תשע ושלושה רבעים!'' הוא סיים בעליזות, ואני לא הבנתי.

''תשע ומה?'' שאלתי, מבולבלת.

''תשע ושלושה רבעים!'' הוא חזר בעליזות. למה הוא היה כל כך שמח? ''את כבר תראי. עכשיו, רק תחקי אותי, ושימי לב שמוגלגים לא מסתכלים.''

''שמה לא מסתכלים? ומה זאת אומרת 'את כבר תראי'? אני מרגישה שמשהו פה מוזר קצת! אני אפילו לא יודעת איך קוראם לבית הספר, או איזה מקצועות לומדים… אפילו לא הצגת את עצמך! איך נדע שזאת לא מלכודת? מה קורה פה?!''

פתאום הוא מחק את החיוך העליז מפניו, והביט לי ישר לעיניים, עם עיניו התכולות והעמוקות. ''בעצם… יכול להיות שאת עוד לא יודעת.''

הרגשתי סתומה, אבל לא היה לי אכפת. ''לא יודעת מה?''

''בית הספר הזה הוא לא בית ספר רגיל,'' הוא אמר בסבלנות. ''זה בית ספר לקוסמות.''

סליחה שהפרק היה קצר, זה סוג של הקדמה כזאת...? מקווה שאהבתם!!!

		הפרק הבא